רן יגיל סופר ועורך
גּוּפִי עָטוּף וּמְעֻבֶּה בְּגוּפְךָ / לִפְעָמִים אֲנִי טוֹבֶלֶת בְּתוֹךְ שַׁעֲוָה רוֹתַחַת, / וְלִפְעָמִים מֻקְפֵּאת בְּתוֹךְ עֲנַן בָּרָד זוֹעֵם. / אֲנִי צְרִיכָה לְהִזָּהֵר, יוֹם יוֹם / לֹא לְהִתְקָרֵב לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, פֶּן תִּמַּס מֵעָלַי כְּנֵר. / לֹא לָבוֹא אֶל הַכְּפוֹר פֶּן תִּתְנַפֵּץ מִמֶּנִּי / בְּגוּשִׁים שֶׁל קֶרַח.
כשקראתי את ספרה של פנינה מכל שיר שבספר הזדקרו מול עיניי שתי מחשבות דומות וקשורות האחת בשנייה.
המחשבה הראשונה קשורה באפלטון. את כל מה שאנו יודעים אנו יודעין כתוצאה מהיזכרות, טוען הוא; ידענו את הדברים קודם כי אי אפשר לדעת מכלום. אנו יודעים שזה שולחן וזה כיסא כי אנו משווים אותם לכיסא ולשולחן אידאיים שבנפשנו. הדבר דומה לכך שתמונה תזכיר לנו את האדם המצולם רק אם אנו מכירים משכבר את האדם ועורכים השוואה בין השניים.
זו תורת ההיזכרות של אפלטון. אין למידה – יש היזכרות. הדברים היו בנשמתנו ונשכחו ואנו מכירים את הדברים שאנו רואים בעולם הממשי מכוח ההשוואה ומכך שהם מזכירים לנו את האידיאות השוכנות בנשמתנו.
באופן דומה טוען הוא כי האהוב שלנו היה בנפשנו קודם שהכרנו אותו. למעשה לאפלטון כאן משנה מאוד מיוחדת: בראשית, כך הוא אומר, שניים היו באחד, כאשר כל האיברים היו כפולים. הרמוניה שררה בין השניים באחד. והרמוניה זו הובילה את בני האנוש ליהירות מתגרה באלים ואז זאוס כעונש חתך אותם לשניים. ומאז שני החצאים מחפשים זה את זה, משתוקקים להתאחד שוב, מתגעגעים זה לזה.
מובן כי ההשתוקקות הזאת היא מיסטית במובן מסויים, היא איננה מינית גרידא; הארוס אינו אך תשוקה מינית אלא תשוקה להתאחדות, לאחדות; זה אינו הארוס שמפעים אותנו רק בחשק מיני, אלא זה הארוס המבטא כמיהה להתאחדות למימוש ההרמוניה והיופי והשלמות הקיומית טרם החלוקה.
אהבה, אומר אפלטון, היא "התחברות והירתכות של אהובים עד שמשניים ייעשו אחד".
כדאי לציין גם אצלנו ביהדות אנו מכירים את רעיון ההתאחדות. בדרך כלל אנו מדגישים יותר את הרישא של הפסוק מספר בראשית (ב 24) "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" ופחות את הסיפא – "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". (ונזכור גם כי האישה נוצרה מצלע האדם.)
המונח "והיו לבשר אחד" מלמד על סוג של אחדות מטאפיזית, אם כי ביהדות הדגש איננו במישורים האלה אלא במישור של מילוי מצוות האל, ובכל זאת ישנה כאן הכרה בהתאחדות – ההיעשות לבשר אחד. הדבר מקבל ביטוי ביהדות גם בטענה כי הזיווג נעשה מן השמים ומששת ימי בראשית. כולנו מכירים את הסיפור לפיו איתגרה אישה אחת את ר' יוסי בר חלפתא בשאלה – "מה עושה הקב"ה מאותה שעה שסיים לברוא עולמו ועד עכשיו?" והוא ענה לה – "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים". והחכמים אומרים: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף. ההשוואה היא למשהו ניסי ואכן הזיווג הוא בגדר נס.
המחשבה השנייה שעלתה בי לנוכח שיריה של פרנקל היא השאלה הפילוסופית שוויטגנשטיין הפנה אליה זרקור: מהי היחידה הבסיסית הקיימת בטבע, במישור האנושי – הפרט? הזוג? המשפחה? החברה? הגזע? ואולי האנושות כולה?
על פניו נראה כי היחיד הוא היחידה הבסיסי. האומנם?
לא נרחיב אבל כדאי לדעת כי יש דעות שונות. די אם נבין כי הכרתנו את עצמנו תלויה בהכרתנו את הכרת הזולת בנו – אנו זקוקים לזולת על מנת שנדע כי אנו קיימים.
יש שיטענו כי אין קיום אמיתי ליחיד ללא בן/בת הזוג; יש שיגידו שמציאות היחיד יכולה להתממש רק עם התכוננות משפחתו; ויש שיגידו שהיחידה הבסיסית היא המין האנושי כולו.
במקביל אפשר לשאול מהי היחידה הבסיסית הקיימת בטבע – האם אלו הם הדברים. האם העולם הוא מכלול הדברים? האם העולם הוא אוסף השולחנות העצים האנשים החפצים?
על פניו כך נראה כך, אך כדאי לדעת שיש דעות שונות. הנה ויטגנשטיין אומר כי "העולם הוא מכלול העובדות ולא מכלול הדברים." ומדוע? כי כשאנו אומרים 'שולחן' אנו אומרים מייד ובמובלע שהוא רהיט שעליו מניחים דברים, וזו כבר עובדה. כשאני מציין דבר אני בעצם מציין עובדה. אינני יכול להבין מהו כיסא בלא שאדע שהוא משהו שיושבים עליו וכך הלאה.
גם כאן יש שיטענו כי המכלול כולו הוא היחידה הבסיסית – בהיעדר פרט ממנו אין משמעות ליתר רעיו.
גם בהקשר לשפה עולה אותו עניין: מהי היחידה הבסיסית שאנו מבינים בשפה? המילה? המשפט? ואולי המכלול כולו (כלומר, ההיגיון והכללים העומדים מאחורי המילים)?
מי שקורא את פנינה יכול להבין את התחושה בדבר המעמד הבסיסי של הזוג; התחושה בקריאת השירים כי האהבה קיימת מקדמת דנא וכי הזוג מהווה יחידה הבסיסית בחיינו.
מכל שיר ושיר ניבטות שתי העובדות הללו: היחידה הבסיסית היא הזוג; הזוג הוא למעשה אחד שמזוגים בו שניים; ההיכרות היא מסוג של מ"ששת ימי בראשית". ובשל זאת ערבוב השורות והשירים בספר אינו פוגם – לא בשיר הבודד ולא במרקם כולו; דבר זה מאפיין את הספר וממחיש גם את תוכנו. השירים כולם נעשים במובן מסויים "בשר אחד".
אני אקרא ברצף שורות מכמה שירים:
אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אוֹתְךָ / אָרוּז בְּפִסּוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן, / שֶׁלֹּא תִּקָּרַע מִמֶּנִּי, שֶׁקּוֹלְךָ הַשָּׁקֵט / יְהַדְהֵד וְיִלְחַשׁ אֵלַי אֶת אַהֲבָתְךָ תָּמִיד.
בַּלֵּילוֹת אֲנִי מַשְׁאִירָה לְךָ מָקוֹם / שֶׁתַּחְדֹּר בִּי לְהַרְגִּיעַ אֶת הַגַּעְגּוּעִים. /// וַאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּךָ וְצוֹעֶקֶת אֵלֶיךָ: "אַל תֵּצֵא! אַל תֵּצֵא! דִּבּוּק שֶׁלִּי, אַל תֵּצֵא! / הַמְשֵׁךְ לְהַלֵּךְ בִּי מִקָּצֶה עַד קָצֶה" / וְאֵין מְנַחֵם וְאֵין פּוֹצֶה.
אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אֶת הַמְּגֵרוֹת / שֶׁמִּתַּחַת לָאָרוֹן כְּדֵי לְרוֹקֵן אוֹתָן לִפְנֵי הַחַג / וְגַעְגּוּעִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ בָּהֶן פּוֹרְצִים מִתּוֹךְ הַנַּעֲלַיִם. / הַשְּׂרוֹכִים הַבְּלוּיִים מִתְפַּתְּלִים / וְצוֹרְבִים אֶת תָּאֵי הַזִּכָּרוֹן, / רְצוּעוֹת הָעוֹר זוֹעֲקוֹת מִשְּׁחִיקָה וּמְחַקּוֹת אֶת מֵחוּשֵׁי הַלֵּב. / הַסֻּלְיוֹת גּוֹנְחוֹת בַּחֲשַׁאי / הַכְּאֵב שֶׁנּוֹתַר בְּתוֹכָן לָחוּץ וְדָחוּס, / הוּא לוֹכֵד וּמוֹשֵׁךְ לִשְׁקֹעַ.
יַקִּירִי שֶׁלִּי, אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר נִמְחָקוֹת / כְּשֶׁאֲנִי שָׁטָה אִתְּךָ לְגַלּוֹת סוֹדוֹ שֶׁל לַיְלָה קָסוּם. / כָּל הַנֻּסְחָאוֹת מִתְבַּטְּלוֹת כְּשֶׁאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּךָ / בְּלִי לָגַעַת.
לסיום:
הספר ממחיש לנו, בגילויי הלב שבו, לא רק את המרכיב הרגשי, האינטימיות, ולא רק את התשוקה "להיות לבשר אחד" אלא אף את המרכיב ההכרתי – המחוייבות האינטלקטואלית; שכחה איננה אפשרית כאן.
פנינה, מתוך מודעות שלמה, עורכת אינטלקטואליזציה של העצב לנוכח האובדן. היא, בצורה מודעת ומתוך הבנה אינטלקטואלית את האובדן, מטפלת, אם אפשר לומר כך, בנפשה, לבל תיפול לתוך מרה שחורה. היא אוחזת ברגש בשתי ידיים אבל באורח תבוני אינטלקטואלי מתוך שחוותה אהבה בוגרת בה שני בני הזוג מממשים את מלוא אישיותם והם משלימים אחד את השני עד כדי תחושת אחדות הדדית – זו התאחדות מטאפיזית במובן-מה.
פנינה, בתהליך תבוני, שמטרתו התייחסות ניאותה לרגש, מחלצת את עצמה מנפילה. זה תהליך מרפא שאולי מלווה כל יוצר, וספרה, בו השירים כולם מזוגים זה בזה אהדדי, מזכה אותנו במחשבות מעמיקות על פשרו המטאפיזי של קשר האהבה בין שניים.
דברים אלה של צדוק עלון ייאמרו בחגיגה לכבוד שני ספרים של פנינה פרנקל, אשר תתקיים בבית היוצר בנמל תל אביב, האנגר 22, יום שישי, 31 במרץ, 2017, ד' ניסן, התכנסות 14:30, תחילת האירוע 15:00. כל אוהבי הספרות מוזמנים.
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
עריכה: ליאת קפלן
ציור השער: פנינה פרנקל