קשר הנפש־שמש. על "צבאים", ספר השירים של יהודית אוריה

קשר הנפש־שמש. יהוּדית אוֹריה היא משוררת מעשירה ומרתקת. מעין יונה וולך של האינטלקט. השדה שלה רחב והסקרנות והפתיחות כלפי העולם עצומות. במקום מתח בין רגש לשכל היא יוצרת השלמה – האמנות והמדע מתאחדים.

בספר השירה היומרני הזה (צבאים, הוצאת פרדס, עורך: יואב איתמר) יש שני שערים. האחד קרוי "מנדלה: שירת הראשית", וכשמו כן הוא – מעגל קודש ומרכז היקף. זוהי שירה קלידוסקופית של ארמון דמיוני־מילולי המצויר בחול ונמחק באחת, רק כדי לשוב, להתחבר ולהיבנות מחדש, קצת אחרת. אצל משוררת זו מכל יופי אסתטי וגילומו בתרבות העולם – אפשר להגיע לחיבור ולקישור סמנטי, ולכן השירים מאוד אסוציאטיביים ועמוסים, אבל לא לעייפה, יומרניים במובן הטוב של המילה.

הנה שיר אחד יפה: "נפשי, צמח נפלא/ היכן אני/ כבולה לְפעמון./ צומחת במקום זר, תמהוני.// נפשי שותה מֵעַיִן בלתי נראית,/ ביתי. חלון/ מסע תמיד/ חלונות אזמרגד/ אני מעתיקה דיבּרה לא אפשרית,/ אותיות בלתי מוכרות.// העתקתי מכּוֹס בלתי נראית/ שיר חדש/ אוֹטוֹגֵנֶטִי./ הוחלפו חדרי לבי, דלתות אמותיי/ השתנו. ריאותיי/ מה שחי וצמח בי/ נָפַשׁ/ התממש".

הרבה מונחים מתחום מדע הדתות, הפילוסופיה העתיקה, המיתוסים. אך שוב, אין מדובר בניימדרופינג, אלא בניסיון לחבר בין "שמש" ל"נפש" – שתי מילים שהמשוררת מאוד אוהבת. ניסיון להפיץ חום אנושי טוב, ניסיון לרַבּות ולהתרבּות – מגע בין תרבויות. זוהי ממזריות מבורכת וחיובית.

"הייתי רוצה להאמין,/ שכתיבתי// מנצחת את הבּרבּרים/ ומחלימה את המתים// ומשגיחה".

המשוררת מאמינה בכוח המאגי של המילה – בין אם זאת תפילה או מנטרה. לכן גם בחלק השני שהוא יומן שירי הקרוי "צבאים", היא ממשיכה בקו של שירת הרחבוּת והעומס והתובענוּת. הכוח המאגי של המילה מוביל אותה לכתוב אל האהוב שלה שורות צפופות פנייתיות. הייתי מנסח מעין כלל כזה: ככל שהיא מנהלת עִמו דיאלוג נואש, הרי היומן השירי מטבּיע חותמו על הקורא ומעורר עניין וריגוש, אך כשהיא שוקעת בהזיות עצמה לעיתים הדבר קצת מַלְאֶה.

הנה שורות אחדות יפות מן היומן: "היה זה ברגע בו נעצתי שיניי בשן-שום, שידעתי את גופו/ כמו שלגים, שטרפתי אותו בחמת הרעב של לביאות רעבות./ ידעתי. זו דרך העולם. שאני צורכת אותו. כגוף לטרוף".

קוראים לספר הזה "צבאים", לדעתי, כי הוא מהדהד שפע צבעוני וצבעים בעי"ן, אבל גם בגלל הרצון הזה להיות קלה בתוך העולם המורכב והסבוך שלנו, בגלל השאיפה לדלג בין הוויות ותודעות בקלילות כּתְמִית מרפרפת ומרפרֶרֶת. רן יגיל

ציור העטיפה: רחל קיני