אביחי קמחי, עשרה שירים מתוך "קטמון הישנה"

אביחי קמחי

עשרה שירים מתוך ספר חדש "קטמון הישנה" והערה

 

 

התחדשות

 

כַּעֲבֹר חָמֵשׁ הַשָּׁנִים

שׁוּב פּוֹרַחַת הֶחָצֵר

סִלַּקְנוּ גְּרוּטָאוֹת מְעִיקוֹת

וְחִדַּשְׁנוּ אֶת הַתְּאוּרָה מִסָּבִיב

כְּיוֹצְאִים מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹר גָּדוֹל

הִנַּחְנוּ שֻׁלְחָן קָטָן וּשְׁנֵי כִּסְּאוֹת

שֶׁנֵּשֵׁב בַּלֵּילוֹת וְרַק נִנְשֹׁם עָמֹק

וְשָׁתַלְנוּ אֶת מְטַפֵּס הַפָּסִיפְלוֹרָה

שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט וִיכַסֶּה אֶת הַלְּבֵנִים

בַּגָּדֵר הַמְּשֻׁתֶּפֶת עִם הַשְּׁכֵנִים

אָנוּ מְטַפְּחִים אוֹתוֹ בִּדְבֵקוּת

שֶׁיִּגְדַּל בִּמְהִירוּת

בְּאוֹתָהּ הַנְּחִישׁוּת שֶׁבָּהּ דִּכֵּאנוּ

אֶת גִּדּוּלֵי הַפֶּרֶא

 

 

רִיק

 

בַּבַּיִת עַל הַשַּׁיִשׁ

לֹא דָּלְקוּ הַנֵּרוֹת

וְהַשֻּׁלְחָן עֵירֹם

בָּרַחְתִּי לָרְחוֹב

וְרוּחַ נוֹשֵׂאת גְּדִילֵי קֶרַח

נָשְׁבָה דַּרְכִּי

כְּמוֹ הָיְתָה סַכִּין

הַמִּתְפַּלְּלִים יָצְאוּ

מִבָּתֵי הַכְּנֶסֶת

חָמְקוּ בְּחִפָּזוֹן לְבֵיתָם

וְנָפְלָה דִּמְמַת קֵץ הָעוֹלָם

 

 

1984

 

זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהָיִינוּ חֲבֵרִים

וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה קִבַּלְתִּי לְלַיְלָה

רֶכֶב מֵהַצָּבָא וּבָאתִי לֶאֱסֹף אוֹתָךְ

בְּרֶנוֹ אַרְבַּע עִם מוֹט הִלּוּכִים

שֶׁיָּצָא וְנִכְנַס לְצַד הַהֶגֶה

מָנוֹעַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת סָמַ"ק

וְרַגְלִי רָעֲדָה עַל הַקְלַאץ'

בְּקוּפְסָה שֶׁשָּׁטָה עַל הַכְּבִישׁ

כְּמוֹ סִירָה טְרוּפָה

שָׂרַפְנוּ אֶת תְּכוּלַת מְכַל הַדֶּלֶק

בְּדִבּוּרִים עַל חֲלוֹמוֹת מְבֻגָּרִים

עַד שֶׁעָשִׂינוּ אַהֲבָה בַּצָּרְפָתִיָּה

שֶׁבְּחַלּוֹנוֹת הַצַּד שֶׁלָּהּ

קֻבַּע חֲצִי חַלּוֹן הֲזָזָה לָרוּחַ הַקָּרָה

 

 

ערבית

 

בִּזְמַן שֶׁכְּבָר לֹא מַמָּשׁ קֹדֶשׁ וַעֲדַיִן לֹא חֹל

יָרַדְתִּי מִבֵּית הוֹרַי בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה לָרְחוֹב

וְנֶחְפַּזְתִּי לַחֲלֹף עַל פְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל דָּוִד הַשָּׂרוּף

שֶׁאָחַז בְּכֹחַ בְּסוֹרְגֵי הַחַלּוֹן וְצָעַק לֵאלֹהִים

עַד בּוֹאִי בֵּית הַכְּנֶסֶת הַסְפָרָדִי  "חַיִּים"

וְהָיִיתִי שֻׁתָּף סָמוּי לַתְּפִלָּה

וְאוֹמֵר בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע"

 

בְּדַרְכִּי חֲזָרָה

בַּעַל הַקְיוֹסְק שֶׁכֻּנָּה יוֹסֵף אַלְחָמְגִ'י

כְּבָר הִצִּיג אֶת מַרְכֻּלְתּוֹ מֵהָעִיר הָעַתִּיקָה

בְּשַׂקִּים עַל הַמִּדְרָכָה הָרְחָבָה

לִפְעָמִים כְּשֶׁהָיוּ לִי שְׁלוֹשִׁים גְּרוּשׁ

קָנִיתִי שַׂקִּית סֻכָּר צָבוּעַ אָדֹם

וּבַדֶּרֶךְ שֶׁאָרְכָה דַּקּוֹת סְפוּרוֹת

חָלַמְתִּי

 

 

אור

 

פָּנָסִים מְעַטִּים דָּלְקוּ בִּרְחוֹבוֹת

הַחֹרֶף הַיְּרוּשַׁלְמִי

שֶׁל שְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים הַמֻּקְדָּמוֹת

וּבַבָּתִּים רִצֵּד אוֹר פְלוֹרֶסֶנְטִי

חִוֵּר וְחֶסְכוֹנִי

מָסַכֵּי טֶלֶוִיזְיָה בְּשָׁחֹר לָבָן

צָבְעוּ בִּכְחַלְחַל קִירוֹת לְבָנִים

יָרֵאתִי אֶת הָעֲלָטָה הָעוֹטֶפֶת

וּבִקַּשְׁתִּי אֶת אֱלֹהִים

 

"עַד חֲנֻכָּה הַיָּמִים מִתְקַצְּרִים

וּמֵחֲנֻכָּה הֵם מִתְאָרְכִים"

הָיְתָה חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת אִמָּא

נֵרוֹת הַחַג הֵאִירוּ בְּאוֹר גָּדוֹל וְחַם

אֶת הַמִּטְבָּח הַזָּעִיר וְאֶת הַיֶּלֶד הֶחָרֵד

הִנֵּה מִתְקָרְבִים הַיָּמִים הַמּוּאָרִים

 

 

 

 

ילדות

 

אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה וּבְטֶרֶם תְּכַסֶּה הַחֲשֵׁכָה

חָזַרְתִּי לְבֵית הוֹרַי עִם הַכַּדּוּר בַּיָּד

רָצוּץ וּמִתְנַשֵּׁף, מֵרִיחַ כְּמוֹ חֹמֶץ

חָבוּל וְשָׂרוּט, בִּרְכַּי מְדַמְּמוֹת

כְּבֵן הַשָּׁב מִשְּׂדֵה הַקְּרָב

 

אִמָּא הָיְתָה מְכִינָה

שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת עָבוֹת שֶׁל לֶחֶם לָבָן

מְרוּחוֹת בְּשִׁכְבָה גְּדוּשָׁה שֶׁל חֶמְאָה

שֶׁכֻּסְתָּה בַּחֲתִיכוֹת חַלְבָה נְדִיבוֹת

אוֹ בְּרִבַּת תּוּת שָׂדֶה שֶׁגָּלְשָׁה לַצַּלַּחַת

כְּמוֹ הָיוּ הַפְּרוּסוֹת מְנַת גוּרְמֶה

 

עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה נִרְדַּמְתִּי עַד הַבֹּקֶר

בַּחֲלוֹם אֶחָד

 

 

כ"א בטבת

 

עִם עֶרֶב

אֵרֵד בַּמַּעֲלִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת

שֶׁבְּקוֹמָה מִינוּס שָׁלֹשׁ

לֹא אֶעֱלֶה לַקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית

אִמִּי לֹא תָּסִיר אֶת מִשְׁקָפֶיהָ

וְלֹא תַּפְסִיק לִקְרֹא תְּהִלִּים

לֹא תִּפְתַּח לִי אֶת הַדֶּלֶת

לֹא תַּגִּישׁ לִי קָפֶה שָׁחֹר וְעֻגִּיּוֹת חֶמְאָה

 

וְלֹא תִּתְחַנֵּן

"עַיּוּנִי אֲבִיחַי תַּפְסִיק לְעַשֵּׁן"

 

 

התרחקתָ

 

נִכְנַסְתִּי לְמֶקְדוֹנָלְדְ'ס

לִקְנוֹת גְּלִידָה מְנַחֶמֶת

רָאִיתִי אָב צָעִיר

וּבִזְרוֹעוֹתָיו יֶלֶד

הָאָב נִרְאָה מֻתָּשׁ

וְהַיֶּלֶד צָחַק

וְלֹא יָדַע שֶׁנְּעָלָיו הֲפוּכוֹת

כְּמוֹ שֶׁפַּעַם הִנְעַלְתִּי לְךָ

כְּשֶׁהִתְחַפַּשְׂתָּ לְחַיָּל

 

רָצִיתִי לוֹמַר לַיֶּלֶד

שֶׁאַבָּא אוֹהֵב אוֹתוֹ

אֲבָל הַיֶּלֶד קָטָן

וְאַתָּה רָחוֹק

 

 

היום

 

כָּל הַלַּיְלָה צָרַב הַחִלּוּל אֶת נִשְׁמָתִי

בְּטֶרֶם הִתְעוֹרַרְתִּי נִגְלָה לִי

חֶרֶק עֲנָק וּמַרְבֵּה רַגְלַיִם

שֶׁכְּבָר נִצַּב בַּחֲלוֹמִי לִפְנֵי שָׁנִים

 

בַּבֹּקֶר רָאִיתִי שֶׁגִּשְׁמֵי הַחֹרֶף

זָעֲפוּ וְהֵצִיפוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת

אַף שֶׁהָלַכְתִּי בִּצְעָדִים גְּדוֹלִים

בַּסּוֹף וִתַּרְתִּי מִלַּחֲמֹק מֵהַגֶּשֶׁם

וְגַרְבַּי טָבְלוּ בְּמַיִם וּמַה נוֹתַר לִי

אִם לֹא לְהַבִּיט בַּחֲתוּלִים הָרְטֻבִּים

וְלָחוּשׁ כְּמוֹתָם

 

כְּבָר שָׁבוּעַ שֶׁבְּכָל יוֹם אֲנִי מְגַלֶּה

שֶׁמְּקוֹמִי לֹא הֻכַּר שָׁם

גַּם לֹא פֹּה

 

גַּם הַיּוֹם אֶבְלֹם אֶת פִּי בְּאֶגְרוֹף

לֹא אַלִּין וְלֹא אָרִים דֶּגֶל לָבָן

 

 

חולשה

 

לְעֵת עֶרֶב מִסְתַּגֵּר

כְּבַעַל חַיִּים הֶחָרֵד לְהִטָּרֵף

מְיַחֵל שֶׁכְּמוֹ הַפְּרָחִים

אֶפָּתַח עִם הַזְּרִיחָה

 

 

 

 

גם אני מצלמה

 

על שירת אביחי קמחי

 

רן יגיל

 

מידתיות של דיוק וחדות של מצלמה יש בשיריו של אביחי קמחי. הוא משורר ניאו־ריאליסטי, אשר מציב את המצלמה ונותן לדברים לקרות ולהעלות רגש. כמו שכתב בשעתו הסופר כריסטופר אישרווד (פרידה מברלין): "אני מצלמה שהעדשה שלה פתוחה. אני רק מצלם את מה שבא מולי" ואתם, הקוראים, תשפטו את לב הדברים. רק שכאן לא ברלין, אלא קטמון הישנה וירושלים.

"הגשם אינו מרפה/ אני מביט מחלון המטבח/ ידיי בכיסיי/ כך היה עומד אבי ומביט דקות ארוכות// על מה חשב/ בעוד אני הרמתי את/ כפות ידיי הקטנות/ מעל כיפת הרשת הבוערת/ של תנור הנפט" (שתיקה).

בספר הזה מעמיק קמחי חקור אל נבכי הפרטים הקטנים של עולם הילדות שבגר, ויוצר מעין אקסטרים קלוז־אפ ביוגרפי שלו. יְפי שירתו נובע מכך, שממש לפני הגלישה לתהום הסנטימנטליות המאפיינת את העיסוק בעבר, הוא יודע לעצור בסוף השיר ולא לגלוש אל הקיטש המושך כמלכודת דבש.

הילדות וההתבגרות מתחברות אל האישה בשיריו, אל חוויות הזוגיות. כי אין בוגר יותר מלגלות שאתה והסביבה אינם יחידים בודדים בעולם הזה אלא שיש שותפה לדרך.

חלק מן השירים בנויים כקטעי פרוזה קצרים וחווייתיים של אווירה, המבקשים להעביר בפרטים – כי אלוהים הרי מצוי בהם – את תחושת הזמן והמקום בחלוף השנים. ולא סתם הזכרתי כאן את האל, כי התחושה הרליגיוזית המפעמת לא אחת בשירים של אביחי, תחושת אמונה חזקה, מלווה תמיד באלמנט ביוגרפי עוצמתי של בית אימא ואבא.

אפילו הפוליטי הציבורי-היומיומי מתכופף לאור יגונו ואושרו של היחיד, ממש כמו בשיריו הקנוניים של חיים נחמן ביאליק הנערץ על קמחי. בשירים הפולטיים יותר קמחי כועס, קמחי מוחה, קמחי מתפרץ וזועם, אבל תמיד נשאר קרוב אצל עצמו ומשוטט ברחובות העיר, בבחינת אותנטי ולא פלקאטי. מבחינתו, דווקא בחלוקת ירושלים אהובתו ננוחם ולא בבניינה.

ויש בשירים עוד משהו שנוגע מאוד ללבי – הגילוי הספרותי, או אם לדייק גילוי הרפובליקה של המילים בגיל מאוחר. קמחי גילה את הספרות בגיל מתקדם, ומבחינתו המפגש המרגש והחופשי עם ביאליק, עמיחי, רביקוביץ ואחרים הוא בבחינת יציאה מחושך לאור, אותו הוא מחבר ללא כל קושי או צרימה אל התרבות הפופולארית האהובה של ניסים סרוסי למשל.

אך גם בעולם הספרות גילה קמחי כי החיים ממשיכים להיות "תיאור של מאבק" כפי שכתב קפקא. מאבק זה מוביל לעיתים רבות למחשבות סרק אובססיביות, עיקשות, בדידות ולהתרחקות של מוֹדעים ובני משפחה מן העבר שהיו סמוכים ללב, וזאת מסקנתו הלא פשוטה של המשורר.

 

 

על המשורר

 

אביחי קמחי, יליד 1963. משורר, נשוי, אב לבן ולבת, סא"ל במיל'. סגן יו"ר אגודת הסופרים העברים והמנהל האמנותי של המיזם שירה עברית בקול ישראל. פעיל בהתנדבות למען חולי סרטן. מוסמך אוניברסיטת בר־אילן במגמה לשלטון מקומי ומנהל ציבורי במסלול מחקרי (תזה) ובוגר תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה בהצטיינות.

 

 

 

הספר ראה אור בתמיכת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות

וכן בסיוע קרן אקו"ם לקידום, עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית