"אני ואפסי" 9 – פרק תשיעי מרומן

9.

"הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// לא צריך נביאי אמת/ בכדי לומר שהכול ייהרס/ יהיה כאן פיצוץ.// הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// לא ינשופים/ אבל רמזורים רכונים.// הרמזור שעמד פה השבוע/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// כל מונית שחולפת/ היא עוד עיתון של תקווה,/ הכול ייהרס איתי ואיתה.// הרמזור שעמד פה השבוע/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// ומה שיישאר זה לחלוחית/ הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן שנית." (מתוך הפזמון "אין מצב סטאטי", ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "הדינוזאור שאכל את ראש הממשלה", חיפה).

  

   בסטודיו של רותי ביפו הכול גדול לעומתה, מיניאטורית שכמותה. יש מרחב, הול גדול, מעין לופט, ובמרכזו עמוד עבה ומרכזי של הבניין. כשהיא עומדת מאחוריו, פוף, עוץ לי גוץ לי, היא נעלמת. כל החפצים נראים ענקים למולה, הקנבסים, הצבעים, המכחולים, הבדים שעל הרצפה; ברז המים והמקלחת בפינה. הספה ארוכה-ארוכה וכיסאות הסטול גבוהים. מעניין איך היא מטפסת עליהם? ודאי כשהיא יושבת רגליה הקטנות והמטופחות מיטלטלות באוויר.

   היא מסתובבת בסטודיו יחפה, תמיד היא יחפה. יש לה מין הילוך חתולי שכזה, מהדורה מוקדמת של 'אני ואפסי'. אצלה הכול זערורי ואצל 'אני ואפסי' זה מקבל מין אורך כזה כמו הדמויות בסרטי הסינמסקופ של פעם.

   על הרצפה פזורים בקבוקים של משקאות חריפים ומכלי טרפנטין. מכאן, דלת הכניסה, הכול נראה אותו דבר. למעלה משנה, אולי יותר, שנה וחצי, לא הייתי כאן. המקום לא השתנה, אותו בלגן של אמנים, ורק רותי קצת השתנתה, כי כשאני מתקרב אליה אני מבחין שהעיניים הסגוליות שלה שהזכירו לי תמיד את עיניה של אליזבת טיילור, נראות לי מימיות יותר ועכורות, כאילו איזה צבע טורקיז נגד עין הרע פלש אליהן והתערבב לו שם.

   "אני די מיואשת מהמצב." היא אומרת ומתיישבת על הספה. היא מדליקה לעצמה סיגריה.

   "העניין הוא לא אם את מיואשת או לא, רותי. העניין הוא שיש לי הרגשה קשה ש'אני ואפסי' נמצאת במצב של סכנה ואנחנו, את ואני, ההורים שלה, הולכים ומתרחקים ממנה יותר ויותר במקום להתקרב אליה ולנסות לעזור לה." אני שולף את הממחטה המשובצת מכיס החולצה ומעביר שני וִישים על זוויות הפה ווִיש אחד על…

   "ישראל, עשה לי טובה, אל תתחיל עם זה. אתה יודע שאני לא סובלת את זה." היא שמה את היד הקטנה והמטופחת על המצח החלק שלה ומסיטה קבוצה של שיער שנפלה לה על העיניים.

   "רותי," אני מרים את הקול, "אני לא שולט בזה, אין לי עניין לשלוט בזה, ואני לא באתי לכאן כדי לנהל את הוויכוח הישן שבינך לביני, וששוב תנסי לשנות אותי ולחנך אותי. אני באתי לכאן בגלל 'אני ואפסי'. זה הכול."

   "זה ממילא אבוד."

   "רותי," אני ממולל את מטפחת האף, "אני יודע היטב שהעניין בינינו סגור, אבוד, נגמר."

   "לא לזה אני מתכוונת, אוף, אטום אחד! תמיד היית שקוע בעולם העסקים שלך. עכשיו בגיל מאה החלטת להתעורר ולהציל את 'אני ואפסי', בוקר טוב אדון ידעון! זה פתטי בעיניי, אני לא מאמינה לך וספק אם אתה מאמין לעצמך, וזה אבסורד. אבל מה זה משנה, אני אימא שלה ואני אומרת לך שזה ממילא אבוד."

   "מה אבוד, רותי?" אני מיילל ודוחף את הממחטה לכיס החולצה, "מה לעזאזל הפטליזם הזה שנחת עלייך שהכול אבוד. את נורמאלית? אני מסביר לך שיש לי הרגשה לא טובה בקשר לבת שלנו."

   "גם לי יש אותה ההרגשה בדיוק כמו שלך, אבל היא לא רוצה לדבר, לא איתי וגם לא איתך. גמרנו. היא חושבת שאין לה הורים וזה בסדר מצדי. גם אני קראתי את הכתבה ישראל, זה מאוחר מדי לנסות לתקן את היחסים האלה, שתחיה לה את חייה שלה, עם הקרמה שלה, ונקווה שיהיה בסדר, למרות שאני סקפטית."

   "זה תבוסתני לגמרי." אני מתיישב על אחד מכיסאות הסטול המכוסים בבד. "את לא היית ככה, רותי. נכון שבשנים האחרונות את מעורבת בדרגה אפס ואני מעורב בדרגת מינוס מתחת לאפס, אבל את לא היית מיואשת ככה."

   היא מכבה את הסיגריה במאפרה ומביטה בי ישירות בעיניה היפות והמימיות.

   "ישראל, אני פשוט יודעת מה שאתה עוד לא יודע."

   "מה לעזאזל?" קפצתי מכיסא הסטול והתחלתי מתהלך בחדר כשהידיים בתוך כיסי המכנסיים, "מה לכל הרוחות את יודעת שאני לא יודע."

   "אני יודעת שקראנו לה לבוא."

   "מה?", אני מסתובב ומביט בה. "מה אמרת?"

   "מה שאתה שומע. על 'ספר הידע' שמעת, ישראל?"

   "לא שמעתי. מה זה קשור?"

   "זה ספר שמורֶה על מהלכים גבוהים רוחניים. הוא מורה לנו על עולמות אחרים עליונים. הוא, איך לומר, מבשר את תום עידן הדתות. שם קראתי מעין קריאה פרשנית עם איזושהי מומחית, שאנחנו, שנינו, בעצם ישויות ארציות, גשמיות, נחותות יחסית, ואנחנו רצינו מאוד ילד או ילדה כי היינו אנשים מבוגרים חשוכי ילדים. ביקשנו וביקשנו והאנרגיות הגדולות של היקום נענו לבקשותינו ובאה אלינו 'אני ואפסי', למרות שהיא מספֵירה הרבה יותר עליונה משלי או שלך, ולכן היא לא יכולה להישאר איתנו זמן רב והיא תיעלם, וזאת הסיבה שהיא לא מסתדרת בעולם שלנו בכלל כי היא לא שייכת לארציות שכאן. אתה עם המעשיות המתוחכמת שלך מנסה להשאיר אותה כאן במקום לתת לה לעשות את התפקיד שלה, להיות אחת ויחידה, מיוחדת."

   "את יצאת מדעתך?" אני אומר פעור פה, מחפש את הממחטה בכיסי המכנסיים ומשאיני מוצא אותה אני תר אחריה בכיס הרחב של החולצה. כשאני מוצא אותה, אני שולף אותה כמו קוסם. "את באמת יצאת מדעתך עם כל השטויות, המאמבו ג'אמבו האלה של העידן החדש על ספירות ואנרגיות ועולמות עליונים, צריך לאשפז אותך. אני מספר לך שהבת שלנו בסכנה ואת משוררת לי פה את שירת היקום עם אושו בושו ושמושו, כאילו הישויות יעזרו לי לצאת מזה עכשיו. על מה את מדברת איתי יא מופרעת, יא קוקו נמוניה שכמוך."

   רותי עוצמת את העיניים כאילו הכאבתי לה. "אל תצעק בבקשה." היא מציתה לעצמה עוד סיגריה, קמה ואוספת את בקבוק היין מהרצפה, לוגמת מתוכו וסובבת אותי. "ישראל, מותק, אנחנו קראנו לה לבוא. עשינו טעות. אבל זה לא באשמתנו. כל כך רצינו ואפשר להבין את זה. רוצה עובדות מוצקות, הנה: 'אני ואפסי' נולדה פגית בשבוע עשרים ושמונה בקושי קילו עם סיבוכים רפואיים מכאן עד לטימבוקטו."

   "תשע מאות שמונים גרם." אני אומר.

   "מה?"

   "היא שקלה תשע מאות שמונים גרם. רותי, במשקלים האלה כל גרם חשוב." אני מזיע מאוד מנגב בממחטה את הפנים, המצח, הצוואר.

   "בסדר בסדר." היא ממלמלת ולוגמת שוב מן הבקבוק הירקרק הגדול. היא קצת שתויה. איך לא הבחנתי בזה קודם לכן.

   "והיה לה נֶק, שזה זיהום רציני, ובכל זאת היא שרדה." אני אומר.

   "זה בדיוק העניין. אנחנו הכרחנו אותה לבוא לעולם, ועכשיו לך תתמודד עם הבעיות. ישראל, טבעי שתהיינה בעיות."

   "את מטורפת." אני אומר ומרגיש איך כל הגב שלי קילוחים-קילוחים של זיעה עד התחת, ונזכר:

   חצי שנה בילינו רותי ואני בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות. כשאתה עומד בפגייה בין האינקובאטורים ומריח את החומרים המחטאים ואת תחושת החיים והמוות – כל מה שאתה רוצה זה שהדלתות האוטומטיות ייפתחו באחת ואלוהים יופיע. מישהו חייב להושיע אותך.

   "אין שום סיכוי שהיא תחיה," כך אמר לרותי פרופ' וירצר יום קודם, "ואם היא תחיה, אז רק לכמה ימים בלבד, ואחר כך היא תמות בייסורים." לא להאמין, אבל כך הגינקולוג התבטא.

   בבוקר שלמחרת הובלתי במסדרון הארוך של הקומה השלישית ב"איכילוב" על ידי ד"ר כוכב, שהיה לה מבטא הונגרי כבד ומרגיע, אל הפגייה. היא אמרה לי: "אתה הולך לראות יצורה קטנה מאוד ושקופה, אבל חמודה. אני לא יודעת מה יהיה בדיוק איתה, אני רק יודעת שאנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים." מין ניסוחים עמומים ומגומגמים שכאלה, לא גמורים, ואולי הראש שלי היה אטום. "היא מלאה בסרטי הדבקה ומוקפת במכשירים שונים ומשונים שאת כולם אתה תלמד, תאמין לי, אם תהיה כאן מספיק זמן, תאמין לי שתלמד איך קוראים לכל אחד."

   כמעט חצי שנה מחיי ביליתי בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

   "ישראל, תתעורר, מה אתה חולם לי פה כמו איזו נערה מתבגרת." אני מתעורר מן החלום בהקיץ. יושב על הספה ורותי עומדת מעליי. עכשיו היא קרובה כל כך ואני חש את ריח האלכוהול שנודף מפיה. בידה היא מחזיקה את בקבוק היין ומכחול גדול מרובה שערות. היא מורידה את החולצה המוכתמת בצבע, ממש מקלפת מעליה אותה, משחררת את החזייה ומשליכה אותה על כיסא הסטול. אחר כך נחלצת ממכנסי הג'ינס הקצרים, מורידה בסקסיות מתחנחנת את תחתוני החוטיני שלה ומתיישבת עליי בקפיצה. אופס, היא עליי. קטנה כזאת. אני חש את החום של איבר המין שלה חודר מבעד למכנסי החליפה שלי ומדמיין אותו לח ומזמין. פתיינית שכמוה. מתחילה זקפה קלה. "או," היא אומרת, "ישראל ידעון התעורר, בוקר טוב. איך הן בדיוק עושות לך את זה, הזונות האלה שלך במלונות…"

   ד"ר כוכב לחצה על הכפתור המרובע והדלתות כמו זוג כנפי מלאך, נפתחו אוטומטית, זו לימין וזו לשמאל. "תיכנס, אל תפחד," היא אמרה. נכנסתי בחשש. בכניסה מצד ימין שטפתי ידיים במים חמים ובנוזל מחטא בצבע אדום. אחר כך ניגש מישהו ונתן לי חלוק לבן ודק. פסעתי רועד בעקבות ד"ר כוכב אל פינת החדר, שם ניצב האינקובאטור. שם נעצרתי. זה נשמע מאוד דרמטי, אבל שם השתנו לי החיים. אז עוד לא הבנתי את זה, רק חשתי בפעם הראשונה את כובד האחריות הראשונית, הרצינות התהומית הזאת של להיות הורה ועוד בגיל כל כך מבוגר.

   היצורה דמתה לצפרדעונת קטנה. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, אז אגרפתי אותם חזק ותקעתי בתוך הכיסים שמתחת לחלוק. שם מצאתי את הממחטה.

   "כן, ישראל," היא אומרת וקולה רועד, "איך הן היו עושות לך את זה, ככה?" והיא נשמטת מן הברכיים שלי באחת, קטנטונת כזאת, ויורדת אל בין הרגליים שלי על ברכיה ומעסה את התפיחה המתהווה שם בתוך מכנסי החליפה. ואף שיש לי זקפה קלה, אני חש כאילו זה לא אני. כאילו הגוף הזה שיושב כאן על הפוֹטֶל הישן, הוא בעצם מה שהיה פעם ישראל ידעון, וישראל ידעון עצמו הוא כבר במקום אחר, חשוב יותר, רגשי יותר. אני מרגיש שרגליי הם ממש בולי עץ, מטילי ברזל. היא מתירה את הכפתור ואחר כך מושכת את הרוכסן בשיניה הלבנות.

   "תראה," אמרה ד"ר כוכב, "אתה נראה לי קצת חיוור." "אני בסדר." אמרתי וניסיתי להרים את הראש. "בשום אופן אל תפתח את האינקובאטור ותכניס את היד. לא בשלב הזה." כאילו שהתכוונתי לעשות זאת. הידיים הזיעו לי בכיסים. "זה שהחזה שלה עולה ויורד ככה זה בגלל ההנשמה, היא כל כך קטנה שכל הגוף שלה רועד." היא אמרה, וחשתי שלקולה מתגנב איזה עצב. אחר היא ליטפה אותי על כפתי והוסיפה, "טוב, אני אלך עכשיו. כשתרצה לצאת, תלחץ על הכפתור ההוא," היא הצביע לעבר הקיר, "ואל תשכח להוריד את החלוק ולשים אותו בארון." והיא נעלמה.

   כעת ידיה של רותי שולפות את איבר המין שלי שעדיין צמיגי ורך, מעסות אותו והזקפה גוברת. "הזונות האלה שלך, הן מצצו לך טוב כמוני?" היא שואלת וקורצת. "בוא, בוא ותראה מה מסוגלת לעשות זונה כמוני. 'אני ואפסי' המסכנה היא בעצם בת זונה במובן הפשוט של המילה. ליטראלי. מה הפלא שהידרדרה לזנות בעצמה. היא סיפרה לך עם מי היא שכבה המסכנה הזאת?" והפה של רותי בולע את איבר המין שלי. עומד לי ואני לא מרגיש כלום. היא מוצצת וגונחת, מוצצת וגונחת, משהו באדישות שלי מדליק אותה. אני יכול מלמעלה לראות את הכתפיים שלה עולות ויורדות ואת השכמות.

   הצפרדעונת הייתה שקופה כולה, עד שנדמה היה לי שאני יכול לראות את העצמות מבעד לעור. צורת הכתפיים הייתה מעוגלת, קמורה, כמו אצל בת, ולא זוויתית וישרה כמו אצל בן. זה הדבר הראשון שזכרתי מ'אני ואפסי', את צורת הכתפיים. אחר כך הרגליים. היה לפגית הזאת פישוק רחב כל כך כאילו היו הרגליים הקטנטנות חלק נפרד מן הגוף כולו. אולי בגלל זה היא הזכירה לי כל כך צפרדעונת.

   אני לא גונח, אני לא רועד מעונג. אני לא משמיע מילה. היא מפשקת רגליים ושוב עולה על ירכיי. הפעם היא מחדירה את הזין שלי עמוק לתוכה והיא גונחת בקול רם, עולה ויורדת עליי, מטה מעלה. הגניחות הופכות לצריחות גבוהות. מעולם לא שכבה איתי ככה בכזאת תאווה מיואשת.

   באתי לרותי. היא עדיין שכבה במחלקת "היריון בסיכון גבוה", המצב רוח היה על הפנים.

   "היא מתה הילדה שלי?" היא שאלה, "היא מתה?"

   "לא." אמרתי. "היא נמצאת באינקובאטור, קטנה כזאת, אבל ארוכה כמו אטרייה, וחיה. היא דומה לך." שיקרתי.

   "שקרן," אמרה בשאט נפש, "והיא תחיה? מה אומר הרופא?"

   "לא ידוע עוד מה יהיה."

   "אני רוצה לקום ולראות אותה," אמרה. "אני חייבת לראות אותה." והיא קמה.

   "רגע אל תקומי…" – צעקה האחות, ובאמת הראש של רותי הסתובב. "נביא לך כיסא גלגלים. בעצם, אולי יותר טוב שלא תלכי לראות אותה," התחרטה האחות על שהסכימה, ואני שלא רציתי כל כך להתערב רק הנהנתי בראשי.

   "אני חייבת," אמרה וגלגלה את כיסא הגלגלים עצמאית אל קצה המסדרון. הלכתי אחריה.

   חצי שנה מחיינו בילינו בפגייה, לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

   עכשיו היא קמה ממני, מסתובבת ומתיישבת בכיוון ההפוך כשגבה אליי, מחדירה את הזין שלי אל תוך התוך הלח והמגורה שלה. את שתי רגליה הקטנות היא מניחה בפישוק על ירכיי, ובזוויות עיניי אני מבחין בכפות רגליה היפות והקמורות. היא אכן נשית ומושלמת, אבל אני לא שם כדי לשתף פעולה. המוח שלי במקום אחר. ואז היא ממלמלת חצי שיכורה, עומדת לגמור, "ישראל, שרול," שנים היא כבר לא קוראת לי ככה. "אנחנו משכנו אותה לכאן. אני משכתי אותה לכאן. היא לא רצתה לבוא. אנחנו משכנו אותה לכאן. שני אנשים מבוגרים מאוד מכדי להיות הורים שרצו כל כך ילדים, משכו את היצור השמימי, הרוחני, העליון הזה לארץ שלנו."

   "את מטורפת," אני לוחש לה על אוזנה, "רותי, את צריכה עזרה, את לא נורמאלית, את השתגעת," אני מתחיל להתנשף.

   "כן," היא מתנשפת יותר ויותר, עולה ויורדת עליי בקצב מהיר, נוגעת בעצמה וממלמלת "אני משוגעת, אני נטרפת," לפתע היא צורחת מעונג, מטירוף, "אני נטרפת, שרולי, שרולי, הנה זה בא, הנה זה בא, אני מתה, אני מתה, אני מתה, אני מתה."

   לילה קודם ללידה הפתאומית בטרם עת, צרחתי על הגינקולוג הראשי במחלקת "היריון בסיכון גבוה". כשהגענו לבית החולים כמה ימים קודם לכן בעקבות ירידת מים זרזיפית, היה ברור לנו כבר שהשק של 'אני ואפסי' סדוק. רותי שכבה ואסור היה לה לזוז. באולטרא סאונד ראינו אותה. הגינקולוג הראשי אמר לנו תסתכלו עליה, לפי הפרצוף שלה היא נראית די מודאגת ממצבה. זה היה כלום לעומת הפרצוף של רותי ושלי. היינו חיוורים כמו סיד מפחד ומחוסר בשעות שינה. מי ידע אז כי לא נישן בעתיד שבוע ויותר, ושהמצב הנוכחי הוא קייטנה לעומת מה שאנחנו הולכים לעבור.

   פתאום אני גומר. הרבה זמן לא עשיתי סקס עם אף אחת. כמעט שנה ופתאום אני גומר. זו מין שפיכה כזאת לא רצונית שאין בה כמעט שום הנאה. רותי יורדת מעליי ואוספת את המצית ומציתה לעצמה סיגריה. אני יושב למולה כמו מאובן כשאיבר המין שלי מדולדל במין מסכנות שכזו. "כבר לא עומד לך כמו פעם." היא אומרת ונושפת את העשן הלבן סמוך לפרצופי. "השמנת ישראל, אתה כבר לא בכושר." אני שותק.

   יומיים אחר כך עבר אחד הגינקולוגים המתמחים במסדרון, נכנס לחדר של רותי, בדק, הכניס ידיים, פשפש ופסק: "צריך ליילד כי את ברעלת היריון חזקה. היא," הוא התכוון לעוברית, "כבר בדרך החוצה ואין שום דרך להשאיר אותה בבטן. היא כנראה לא תחיה, אבל יהיו לך עוד הרבה הריונות." הפטיר ונעלם, כאילו אמר, אני יורד למטה לקנות פלאפל, תסתדרו.

   באתי לבקר את רותי והשתוללתי על הצוות הרפואי. "אתם לא תיגעו בילדה שלי," צרחתי. לא יודע מאיפה זה בא לי. בדרך כלל הייתי שקול, עסקי וענייני. "אתם לא תיגעו בה." הזעיקו את מנהל המחלקה מן הבית. התברר שהוא היה בהצגת תיאטרון ונאלץ לצאת באמצע. הוא בא בחליפה, חסר סבלנות ושאל מה הבעיה. "הבעיה," אמרתי ולא היה אכפת לי שכל חדרי המחלקה ל"היריון בסיכון גבוה" ישמעו כולל המסדרון, "הבעיה היא הילדה שלי. זאת הבעיה. אתה והצוות שלך תעשו הכול שהיא תחיה," קירבתי את פרצופי האדום אל פרצופו כאילו היינו במגרש כדורגל או בקטטה בשוק הכרמל ואמרתי לו, "קח את זה לתשומת לבך ד"ר." הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, שאני חייב להתעקש.

   מנהל המחלקה לא ראה אותי ממטר. הוא שלף את הטיעונים החבוטים שלמד מתוך הספר "טיפול להורים במצוקה" ודקלם. "יהיו עוד ניסיונות. זה לא סוף העולם. יש סיכוי, אבל קלוש, שהפגית הזו תשרוד. זו רק עוגמת נפש בשבילכם. הנח לזה. אסור לסכן את היולדת. צריך להוציא." ועוד ועוד, דברים ששמעתי באופן מעומעם לחלוטין, כי כל החושים היו במקום אחר. דרוכים למלחמה הגדולה. "אל תדקלם לי מהספר שלך," אמרתי לו. "זה לא מעניין אותי הסטטיסטיקות שלכם." ראיתי בגינקולוגים אויבים וברופאי הילדים משת"פים. "אתם תעשו הכול, אבל הכול, כדי שהילדה שלי תחיה."

   ואז הד"ר, שחשב כנראה שאני איזה עמך נחות ומתלהם, פלט את הדבר האידיוטי ביותר ששמעתי מעודי. הוא אמר: "בגלל זה יש אלימות במדינה הזו. מפני שלא יודעים להתנהג, יש תאונות דרכים, הפוליטיקה שלנו נראית כמו שהיא נראית והספורט, ובכלל, אנחנו מדינה אלימה." המדינה, עם כל הכבוד שאני רוחש לה, הייתה בתחת שלי באותו רגע, והטפות המוסר של מנהל המחלקה דגדגו לי את קצה הזין.

   צורב לי כל כך בזין משום-מה שאני חושב שאני משתגע. אני מביט באיבר המדולדל והוא מכוסה במעין שכבה רירית לבנה כמו תולעת המציצה מתוך פקעת נטווית. צורב לי כל כך חזק שאני נושך את השפתיים שלי. אני תר אחר מטפחת האף ומוצא אותה על הרצפה. מרים אותה ומנגב את איבר המין שלי בזהירות מרבית. מה צורב פה כל כך? אני חושב לעצמי, כשאני מבחין ברותי העומדת פשוקת רגליים מול ציור שמן צבעוני מאוד מעובה, אדום ושחור בחלקו התחתון וצהוב לימוני בחלקו העליון, ובאמצע הצבעים מתערבבים במין קווים נופלים כמו בסרט "מטריקס" שראיתי עם הילדה לפני כמה שנים.

   באותו לילה כרעתי על ברכיי לבד בחושך ובכיתי חזק-חזק. אמרתי לעצמי שאם היא תחיה לא חשוב מה, אבל אם היא תחיה, אז אחזור בתשובה. אני אקיים מצוות, אני אלמד תורה, אני… אני אאמין. רק שתחיה.

   אני קָרֵב אל רותי ואל הציור הגדול שעומד בקצה החדר.

   "נו, מה זה ישראל?" היא שואלת ומגהקת. "תן ניחוש פרוע, אם אתה בכלל מסוגל להיות פרוע, מה זה הדבר הזה?"

   אני רוכס את המכנסיים. דוחף את הממחטה עמוק לתוך הכיס, מציץ בציור המוזר הזה לשנייה ואז אומר: "אלה נשמות, רותי, אלה הנשמות הטהורות היורדות אל עולם התוהו והבוהו, עולם ההבל שלנו, והן שואפות כל הזמן להתחבר בחזרה למעלה אל האור, אל מקור האנרגיה הראשוני והחזק והגאוני שממנו הן באו. הן רוצות כל כך לחזור אליו בחזרה."

   "איך ידעת?" למרות שִכרותה, היא עומדת למולי המומה, פעורת פה. "איך ניחשת?"

   "עשיתי אחד ועוד אחד מותק, זה לא כל כך קשה, חשבון פשוט של רווח והפסד, ואנלוגיה זה השטח שלי."

   "לדעתי," היא אומרת אפופת מסתורין, "גם הנשמה של 'אני ואפסי' מתחבאת כאן, בציור הזה."

   "כן, את זה כבר הבנתי." אני אומר.

   "אל תלעג לי," היא פתאום מתפרצת עליי, "שרול, אל תלעג לי. אל תשכח שגם אתה אמרת לי שמאז שהילדה נולדה אתה התחלת להאמין באלוהים, כשקודם בעצם האמנת רק בעצמך."

   "זה נכון." אני אומר. "אבל אני מאמין באלוהים הרגיל ואת מאמינה בכל המאמבו ג'אמבו הזה של העידן החדש עם הישויות והאנרגיות והעולמות האחרים, וזה שאני ממאדים ואת מנוגה וכל החארטה בארטה הזאת."

   "מה זה אלוהים הרגיל? ישראל, מה זה בדיוק אומר?"

   "אלוהים הרגיל," אני אומר בעצבים ושולף את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. "אלוהים הרגיל, זה אלוהים של היהודים כי אני יהודי. זה האל של שמע ישראל, האחד שאין לו שני. זה שמתפללים אליו בראש השנה וביום כיפור, זה של הדלקת הנרות בחנוכה והתחפושות בפורים, זה של סדר פסח ויציאת מצרים. זה האלוהים הרגיל, רותי, זה בדיוק זה."

   "אתה כל כך אולד פאשן ישראל, מרובע כמו מלבן. בנאדם, תם עידן הדתות. לך יותר לעומק, אין יותר מצוות. אתה לא מבין?"

   "תראי רותי," אני אומר, ושוב מנגב את הלחיים עם הממחטה, "תביני, אין לי מושג על מה את מקשקשת. אני בא ומספר לך שיש לי הרגשה לא טובה לגבי הילדה שלנו ואת מבלבלת לי את המוח על נשמות תועות באטמוספרה, שזה מדגדג לי כעת בדיוק את קצה הזין." ושוב אני חש את הצריבה הנוראה שם מתחת לתחתונים.

   רותי מרימה את הציור בשתי ידיה הקטנות בכוח, קופצת עליי בהפתעה ומלבישה אותו באלימות על הראש שלי. הקנבס נקרע וראשי צץ מתוכו. "אם זה מה שאתה חושב. קח את הציור הזה ועוף לי מהעיניים. אתה כזה בוק ישראל שאי אפשר בכלל לתקשר איתך. אוטיסט רגשי, זה מה שאתה. נכה רגשית. איך תציל ילדה כל כך מטורללת ומיוחדת אם אתה בעצם סוג של כספומט או בהמה גסה."

   לאט אני מסיר מעליי את הציור הקרוע ומניח אותו בצד על הקיר.

   "כולם נעשים דתיים בפגייה", אמר לי מנהל המחלקה אחרי חצי שנה של לילות ללא שינה כשיצאנו משם. "זה טבעי, מדביקים קמעות על האינקובאטורים, מכניסים פנימה דרך הצוהר העגול ספרי תהלים ומגילות קלף. אל תדאג, אתה עוד תשכח את זה. זה עובר."

   אבל זה לא עובר. לא שנעשיתי דתי או משהו כזה, אבל בחגים אני תורם לבית הכנסת. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות, בפגייה. כבר חלפו יותר מעשרים ושבע שנה וזה לא עובר לי. אה כן, אני גם משלם בהוראת קבע שיקראו בשבילה תהלים בכותל. 'אני ואפסי' האכילה אותנו מרורים כל השנים האלה. כשהייתה קטנה אסור היה לצעוק עליה בגלל בעיות הנשימה שהיו לה. היא ישר הייתה חוטפת סטרידו ומאבדת אוויר. אולי כאן חל כל הקלקול הזה שלה שהיא כל כך מפונקת, אבל מה זה משנה עכשיו.

   כיוון שלא הצליחו לנתק אותה בהיותה פגית ממכשירי ההנשמה, עשו לה טריכאוסטומי, חור בגרון שממנו תוכל לנשום, ואל תוך החור השחילו קנולה והצמידו אותה בסרט לצוואר. רותי ואני למדנו לסקשן אותה עם צינורית שאיבה כל חצי-שעה, שעה. פעם בארבעה ימים למדנו להחליף לה קנולה ביחד. תמיד היה נדמה לנו שהיא עומדת להיחנק, מחרחרת ככה לשתי שניות איומות לפני שאני הייתי משחיל את הקנולה לתוך החור הקטן ורותי הייתה מלפפת את הסרט המושחל לצדי הקנולה סביב הצוואר. איזו סולידאריות של אהבה הייתה בינינו אז סביב היצורית הקטנה הזו. לאן כל זה נעלם? התאדה עם השנים, התנדף.

   ואחר כך כשתיקנו את קנה הנשימה בניתוח מסובך שארך עשר שעות והרדימו את הילדה לשבוע באמצעות סמים קשים כי אסור היה לה לזוז, ישבנו יחד היא ואני, מחזיקים ידיים ומתפללים שהיא תחיה ותקום. וכשהיא התעוררה היא הייתה מכורה לחומר המרדים וכדי לגאול אותה מהסמים היינו צריכים לגרום לה להקיא, והצרחות והבכי והיא לא ידעה היכן היא נמצאת. אין דבר יותר גרוע מלראות את הילדה הקטנה שלך מכורה לסמים.

   ואת כל זה אני עם השנים וההתבגרות של 'אני ואפסי' הדחקתי, ואת כל זה אני פשוט טיאטאתי אל מתחת לשטיח כביכול, ושכחתי. כל כך רציתי כל השנים האלה, כשהיא כבר הייתה בסדר ואחרי שהניתוח הצליח – כל כך רציתי שהיא תהיה ילדה כמו כל הילדות. כמו הטל לוין הזאת מהקונסוליה הישראלית, שתלמד מקצוע, שתלך בתלם, שאהיה גאה בה. שתהיה ילדה רגילה, סתם ילדה. אבל לא. אז התחילו להגיע כל ההתנהגויות המוזרות האלה שלה והטירופים והקפריזות. אלוהים ישמור, לראות את הבת שלך מכורה לסמים מרדימים זה הכי גרוע שיכול להיות.

   בחוץ, מחוץ לסטודיו של רותי, אחרי שהיא גירשה אותי שיכורה כולה, אני נזכר שניגבתי את הפנים והשפתיים בממחטה שקודם לכן ניגבתי בה את הזין הצורב שלי עם שאריות הזרע. אני מקיא. הכול כל כך מגעיל אותי בהתנהלות המופרעת הזאת שלנו כמשפחה, שאני מוציא את הנשמה שלי החוצה. אני שוטף את הפנים בברז המים שבחצר ליד הפחים. ריח של חמיצות וריקבון עולה ממני. אני מתנשף ומתנשף. באמת, אני אומר לעצמי, צריך לעשות את ההשתדלות שלך במצב כזה כמה שיותר, צריך לרצות ולבצע. לסמוך על עצמך. אבל אם כבר להאמין במשהו שיעזור לך, ריבונו של עולם, זה ברור שעדיף להאמין באלוהים הרגיל. זה כל כך ברור!