רן יגיל סופר ועורך
ליאת סימון, שבעה שירים
*
כָּתַבְתִּי לְךָ
כִּמְעַט כָּל חַיַּי.
כָּתַבְתִּי לְךָ
אֲבָל נִמְחַקְתִּי
בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ.
סִגּוּפִים,
גִּדּוּפִים,
שְׁתִיקוֹתַי,
שְׁתִיקוֹתֶיךָ.
נִסְיוֹנוֹת נוֹאָלִים,
נוֹאָשִׁים,
לַחְמֹק מִגּוֹרָל
שֶׁנִּכְתַּב לִי בְּטֶרֶם
הִסְפַּקְתִּי לִמְחוֹת.
כָּתַבְתִּי לְךָ
בִּמְקוֹם
לִחְיוֹת.
*
אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים
נֶחְשֶׂפֶת
הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה:
הָאַהֲבָה הַזֹּאת,
רַק בְּמוֹתֵנוּ
יָבוֹא מוֹתָהּ
*
הָיָה לַיְלָה
וְיָרֵחַ מַצְחִיק-צָהֹב
נִתְלָה מֵעַל
גֵּיא בֶּן הִנּוֹם.
אַתָּה הִצְבַּעְתָּ עָלָיו
הוֹכַחְתָּ קִיּוּמָם
שֶׁל דְּבָרִים אֲחֵרִים
בְּאֶצְבָּעֲךָ
וַאֲנִי הִתְפַּעַמְתִּי
מֵאֶפְשָׁרוּת הֱיוֹתָם שֶׁל הַדְּבָרִים
זֵהִים לְעַצְמָם.
הָיָה לַיְלָה
וְלִוִּיתִי בְּמַבָּטִי
מְכוֹנִיּוֹת מִסְתַּחְרְרוֹת
בַּכְּבִישׁ
שֶׁיּוֹרֵד מֵהָעִיר הָעַתִּיקָה,
וְהַיָּרֵחַ שִׂרְטֵט
קַו מִתְאָר
לִכְתֵפֶיךָ הַדַּקּוֹת,
וְהַחֹשֶׁךְ
הִבְחִין בָּנוּ
מְנַסִּים
לְהִתְגַּבֵּר עַל הָאַהֲבָה הַזֹּאת.
*
הַסְּתָו הַזֶּה,
הַסְּתָו הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה,
מְקַנֵּן בִּי
עִם הַלְבַד
וְהַבְּיַחַד
וְהַלְבַד
וְהַבְּ
הָעִיר הַזֹּאת,
הָעִיר הַלַקְמוּסִית הַזֹּאת,
הוֹדֶפֶת אוֹתִי
אוֹ
עוֹטֶפֶת אוֹתִי
אוֹ
*
מִשְׁתּוֹקֶקֶת כְּבָר לָשׁוּב
אֶל רֶחֶם הַחֶדֶר
הַמְּנַחֵם
שֶׁהוּא חֲדַר הַשֵּׁנָה
שֶׁלִּי,
הֵיכָן שֶׁהַזְּמַן הוֹפֵךְ
אֵלִיפְּטִי
וְרַךְ
וְשׁוּם רַע
לֹא יָכוֹל
לְהִוָּלֵד.
*
דַּוְקָא
כְּשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בָּעוֹרֵב
וְהוּא הִתְבּוֹנֵן בִּי
בְּמַבָּט שֶׁפַּעַם חָשַׁבְתִּי
מְרֻשָּׁע
וְעַתָּה נִרְאֶה
מָלֵא חִבָּה,
דַּוְקָא כְּשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי
בּוֹ
וְהוּא בִּי
וְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תְּחִלַּת אוֹגוּסְט
הָיְתָה גְּבוֹהָה בַּשָּׁמַיִם
וְהוּא הִשְׁמִיעַ קוֹל קָטָן
וְסִדֵּר אֶת נוֹצוֹתָיו,
דַּוְקָא אָז
פִּזְּרָה הָרוּחַ אֶת יָמַי
וְחַיַּי הִסְתַּבְּכוּ כַּעֲנָפִים.
*
עוֹד לֹא מְאֻחָר לִתְבֹּעַ אֶת הַמַּגִּיעַ,
לִצְעֹד בְּגַאֲוָה.
עוֹד לֹא מְאֻחָר לִקְטֹף הִשְׁתּוֹקְקוּת,
לְהָנִיעַ אַגָּן.
לִשְׁמֹעַ מִמֶּרְחָק צִלְצוּל מַטְבְּעוֹת נִדְחָקִים מִפֶּתַח מְכוֹנַת מַזָּל,
לְהָטִיל אֶת הָרֹאשׁ אָחוֹרָה בִּצְחוֹק מְשַׁחְרֵר,
עוֹד לֹא מְאֻחָר.