רן יגיל סופר ועורך
צ'ארלס דיקנס
וידוי שנמצא בכלא בזמנו של צ'ארלס השני
תרגום: משה פינטו
הייתי בעל דרגת סגן בצבא הוד מלכותו ושירתתי בחוץ לארץ במערכות של 1677 ו-1678. כשנחתם חוזה נימחן, חזרתי הביתה, ועם פרישתי מן השירות עברתי לאחוזה קטנה שנמצאה במרחק מיילים ספורים ממזרח ללונדון, אחוזה אותה רכשתי לאחרונה בזכותה של אשתי.
זהו הלילה האחרון שנותר לי לחיות ואני אחשוף את האמת העירומה, בלא מסווה. מעולם לא הייתי אדם אמיץ, ותמיד הייתי, מילדותי, בעל אופי עגמומי וחשדני. אני מדבר על עצמי כאילו עברתי מן העולם מפני שבזמן שאני כותב זאת קברי נכרֶה ושמי נרשם בספר השחור של המוות.
מיד לאחר חזרתי לאנגליה, חלה אחי היחיד במחלה אנושה. נסיבות אלו גרמו לי כאב קל, אם בכלל, מפני שמאז שהיינו לגברים נמצאנו מעט ביחד. הוא היה בעל לב פתוח ונדיב, נאה ממני, מוכשר יותר ואהוב על הכל.
אלו שביקשו את חברתי בחוץ לארץ או בבית מפני שהיו חברים שלו, נקשרו אלי לעִתים נדירות לזמן ארוך, ובשיחתנו הראשונה, אמרו בדרך כלל שהם מופתעים לפגוש שני אחים כה שונים בנימוסיהם ובהופעתם. זה היה הרגל שלי להוביל אותם להודאה זו מפני שידעתי אלו השוואות הם חייבים לעשות בינינו, ובהיותי בעל קנאה בוערת בלבי ביקשתי להצדיקה בפני עצמי.
נשאנו שתי אחיות. קשר נוסף זה בינינו, כפי שהוא עלול להיראות לחלק, רק הזיר אותנו יותר. אשתו הכירה אותי היטב. מעולם לא נאבקתי בקנאה או מרירות חשאיות מבלי שתדע על כך בדיוק כמוני. אִשה זו הכירה אותן כפי שאני הכרתי. מעולם לא הרמתי את עיניי ברגעים כאלה מבלי שמצאתי את שלה נעוצות בי. מעולם לא השפלתי אותן לקרקע או הסתכלתי לכיוון אחר מבלי שהרגשתי שהיא רואה, תמיד, לתוכי. הייתה זו הקלה בלתי ניתנת לביטוי, בשבילי, כאשר רבנו, והקלה גדולה יותר כאשר שמעתי, בחוץ לארץ, שהיא נפטרה. נדמה לי, עכשיו, שאיזשהו אות זר ונורא לְמה שקרה מאותו זמן, נתלה ודאי אז מעלינו. פחדתי ממנה, היא רדפה אותי, מבטה המקובע והיציב חוזר אלי עכשיו כמו של חלום אפל ומקפיא את דמי.
היא מתה זמן קצר לאחר שילדה בן. כשאחי ידע שכל תקווה להחלמתו נגוזה הוא קרא את אשתי למיטתו והפקיד יתום זה, ילד בן ארבע שנים, תחת חסותה. הוא הוריש לילד את כל הרכוש שהיה לו וציווה שבמקרה של מות הילד יעבור הרכוש לאשתי כאות התודה היחיד שהוא יכול להראות לה על דאגתה ואהבתה. הוא החליף מספר מִלים עִמי, הביע חרטה על הפרֵדה הארוכה שלנו ובהיותו תשוש שקע לתוך תרדמה ממנה לא התעורר עוד.
לא היו לנו ילדים ומכיוון שהייתה חיבה חזקה בין שתי האחיות ואשתי כמעט ומילאה את מקומה של אֵם לילד זה, היא אהבה אותו כאילו היה שלנו. הילד היה קשור אליה בכל מאודו, אך הוא היה דמות אמו בפנים וברוח ומעולם לא בטח בי.
אני בקושי יכול לקבוע את התאריך בו עלה בי הרגש, אך במהרה התחלתי לחוש חוסר נוחות כשילד זה היה בסביבה. מעולם לא השתחררתי ממהלך מחשבה עגום כלשהו מבלי שהבחנתי בו מתבונן בי לא רק בתהייה ילדותית אלא במשהו מן המטרה והמשמעות שלעִתים כה קרובות הבחנתי אצל אמו. לא היה זה פרי דמיוני המתבסס על קִרבה של תווי פנים והבעה. מעולם לא יכולתי להביט מגבוה על הילד. הוא פחד ממני, אך בעת ובעונה אחת נראה היה שבז לי בכוחו של איזשהו אינסטינקט: ואפילו כשנסוג מפני מבטי – כפי שעשה כשהיינו לבד, בכדי להתקרב לדלת – עדיין נעץ בי את עיניו הבהירות.
אולי אני מסתיר מעצמי את האמת, אבל אני לא חושב שכשזה התחיל זממתי לפגוע בו. אולי חשבתי עד כמה שימושית תהיה ירושתו עבורנו, ואולי ייחלתי למותו, אך אני מאמין שלא הייתה לי כל מחשבה לתחבל את מותו. הרעיון גם לא עלה בי בבת־אחת אלא בהדרגתיות איטית מאוד, מציג את עצמו תחילה בצורות מטושטשות במרחק גדול מאוד, כפי שאנשים יכולים לחשוב על רעידת אדמה או יום הדין – מתקרב יותר ויותר ומאבד משהו מאימתו וחוסר אפשריותו – הופך לחלק יסודי, לא, כמעט הסיכום והמהות של מחשבותיי היומיומיות, ומתממש כשאלה של אמצעים וביטחון; לא של לבצע או להִמנע מן המעשה.
בזמן שזה התרחש בתוכי, לא יכולתי לסבול שהילד יראה אותי מתבונן בו;
ובכל זאת הייתי תחת השפעה מכשפת שעשתה זאת למעין עיסוק אצלי, להרהר בדמותו הרזה והשבירה ולחשוב עד כמה קל לעשות זאת. לפעמים הייתי מתגנב לקומה העליונה ומסתכל בו כשישן, אך בדרך כלל המתנתי בגן ליד החלון של החדר בו למד את פרקיו הקטנים, ושם כשישב על מושב נמוך ליד אשתי, צפיתי בו במשך שעות מאחורי עץ, נחרד כמו הנבזה האשם שהייתי לכל רשרוש של עלה, ובכל זאת מחליק חזרה להתבונן ולהִבּהל שוב.
סמוך לקוטג׳ שלנו אך לגמרי מחוץ לשדה הראייה ו(אם הייתה רוח כלשהי) מחוץ לטווח שמיעה, היה מקווה עמוק של מים. ביליתי ימים בעיצוב מודל גס של אֳנייה בעזרת האולר שלי, מודל שסיימתי לבסוף והפלתי בדרכו של הילד. אז הסתלקתי למקום מוסתר שהוא היה חייב לעבור אם יתגנב לבדו על מנת להשיט צעצוע זה, וארבתי שם לבואו. הוא לא בא, לא באותו יום ולא ביום שלאחריו למרות שחיכיתי מהצהריים ועד רדת הלילה. הייתי בטוח שלכדתי אותו ברשתי מפני ששמעתי אותו מפטפט על הצעצוע וידעתי ששמר אותו לצִדו במיטה מתוך עונג ילדותי. לא הרגשתי לֵאות או עייפות אלא חיכיתי בסבלנות וביום השלישי הוא עבר אותי, רץ בחדווה כששיער המשי שלו מתבדר ברוח והוא שר – אלוהים רחם עלי – שר בלדה שמחה – הוא שבקושי שִׂפְתֵּם את המִלים.
התגנבתי מאחוריו, מזדחל מתחת לשיחים שגדלו באותו מקום, ואיש להוציא השדים לא ידע באיזה פחד, אני, אדם בוגר, הלכתי אחרי העקבות של תינוק זה כשהוא התקרב לשפת המים. הייתי קרוב מאחוריו, ירדתי על ברכיי והרמתי את ידי בכדי לדחוף אותו כשהוא ראה את צִלי בזרם והסתובב.
רוחה של אמו התבוננה מעיניו. השמש פרצה מאחורי ענן. היא זרחה בשמיִם הבהירים, האדמה המנצנצת, המים השקופים, הטיפות המבריקות של גשם על העלים. היו עיניים בכל. היקום הגדול של האור היה שם בכדי לראות את הרצח מתבצע. איני יודע מה אמר. הוא, בן לגזע אציל ואמיץ, על-אף היותו ילד, לא התרפס או התחנף בפני. שמעתי אותו צועק שהוא ינסה לאהוב אותי – לא שהוא אוהב – ואז ראיתי אותו רץ חזרה בכיוון הבית. הדבר הבא שראיתי היה חרבי שלי חשופה בידי והוא שוכב לרגליי מת – טובל פה ושם בדם אך להוציא זאת לא שונה מכפי שראיתיו בשנתו – ובאותה תנוחה; כשלחיו נחה על ידו הקטנה.
לקחתי אותו בזרועותי והשכבתי אותו – מאוד בעדינות, עכשיו, כשהיה מת – בין השיחים. אשתי הייתה מחוץ לבית באותו יום ולא הייתה אמורה לחזור עד למחרת. חלון חדר השינה שלנו, חדר השינה היחידי בצד זה של הבית, היה במרחק של כשני מטרים מן הקרקע, והחלטתי לרדת ממנו בלילה ולקבור אותו בגן. לא עלתה בי כלל מחשבה שנכשלתי בתִכנון שלי, שום מחשבה שהמים ינוקזו ושום דבר לא יימצא, שהכסף צריך לשכב בלא שימוש מכיוון שאני צריך לעודד את הרעיון שהילד אבד או נחטף. כל מחשבותי היו מחוברות ואגודות יחדיו בצורך סופג אחד של הסתרת מה שעשיתי.
כיצד הרגשתי כשבאו לומר לי שהילד נעדר, כששלחתי סיירים בכל הכיוונים, כשנשמתי בכבדות ורעדתי לכל התקרבות של מישהו, שום לשון אינה יכולה לומר או מחשבת אדם לתאר. קברתי אותו באותו לילה. כשהסטתי מדרכי את הענפים והסתכלתי אל תוך סבך השיחים האפל ראיתי גחלילית זורחת כמו רוחו הגלויה של האלוהים מעל הילד הנרצח. הצצתי למטה לתוך קברו כשהנחתי אותו שם ועדיין היא נגהה על חזהו: עין של אש מסתכלת למעלה אל גן עדן בתחינה לכוכבים שהביטו בי בעבודתי.
היה עלי לפגוש את אשתי ולבשר את החדשות, ולתת לה תקווה שהילד יימצא בקרוב. כל זה עשיתי – בהצגה כלשהי, אני מניח, של כנות, מפני שהייתי מעל לכל חשד. לאחר מכן ישבתי ליד חלון חדר השינה כל היום והבטתי בנקודה בה שכב הסוד הנורא.
זו הייתה פיסת קרקע שנחפרה על מנת לכסותה מחדש בדשא ואשר בחרתי בידיעה שעקבות האת שלי ימשכו פחות תשומת לב. האנשים ששתלו את הדשא ודאי חשבו שאני משוגע. קראתי לעברם שוב ושוב להגביר את קצב עבודתם, יצאתי החוצה ועמדתי לצִדם, רמסתי את הדשא ברגליי וזירזתי אותם בהתלהבות מטורפת. הם סיימו את משימתם לפני רדת הלילה ואז הרגשתי את עצמי בטוח יחסית.
ישנתי – לא כאדם הקם רענן ועליז, אך ישנתי. עובר מחלומות מעורפלים ואפלים בהם אני ניצוד, לחזיונות של מגרש דשא, דרכו עכשיו יד ועכשיו רגל ועכשיו הראש עצמו מציצים החוצה. בנקודה זו תמיד התעוררתי והתגנבתי לחלון על מנת לוודא שזה לא כך באמת. לאחר מכן זחלתי שוב למיטה, וכך ביליתי את הלילה בטִלטולים ובהלות, קם ושוכב כעשרים פעם וחולם אותו חלום שוב ושוב – דבר שהיה הרבה יותר גרוע מלשכב ער, מפני שלכל חלום היה סבל אינסופי משלו. פעם חשבתי שהילד חי ומעולם לא ניסיתי להרוג אותו. להתעורר מחלום זה היה הכאב הנורא מכולם.
למחרת ישבתי שוב ליד החלון מבלי להסיר אפילו פעם אחת את עיניי מהמקום, שלמרות שהיה מכוסה דשא היה גלוי בפניי – צורתו, גודלו, עומקו, צדדיו המשוננים, הכל – כאילו היה גלוי לאור היום. כשמשרת חצה אותו, הרגשתי כאילו הוא חייב לשקוע פנימה, כשהוא עבר הסתכלתי על מנת לראות שרגליו לא שִׁפשפו את הקצוות. אם ציפור נחתה שם, פחדתי שמא על ידי התערבות איומה כלשהי היא עלולה לסייע בגילוי; אם משב רוח חלף שם לי הוא לחש רצח. לא היה מראה או צליל פעוט ובלתי חשוב ככל שיהיה, שלא היה טעון פחד. ובמצב זה של צפייה בלתי פוסקת ביליתי שלושה ימים.
ביום הרביעי, הגיע לשער אחד ששירת איתי בחוץ לארץ מלווה באחיו הקצין שמעולם לא ראיתי. הרגשתי שלא אוכל לסבול להיות מחוץ לטווח ראייה מן המקום. היה זה ערב קיץ וציוויתי על אנשיי לקחת שולחן ובקבוק יין לתוך הגן. אז התיישבתי כשכיסאי על הקבר, ובהיותי בטוח שאיש אינו יכול להפריע אותו עכשיו, בלא ידיעתי, ניסיתי לשתות ולדבר.
הם קיוו שאשתי בקו הבריאות – שהיא לא מחויבת להִשאר בחדרה – שהם לא הפחידו אותה. מה יכולתי לעשות חוץ מלספר בלשון מהוססת על הילד? הקצין שלא הכרתי היה אדם משפיל מבט ונעץ את עיניו בקרקע כשאני דיברתי. אפילו זה הפחיד אותי. לא יכולתי להסיט עצמי מן הרעיון שהוא ראה שם משהו שגרם לו לנחש את האמת. שאלתי אותו בחיפזון אם הוא חושב ש – ונעצרתי. "שהילד נרצח?", הוא שאל, מסתכל בי בנועם. "הו, לא! מה יכול אדם להרוויח מרציחתו של ילד מסכן?". אני יכולתי לומר לו מה אדם יכול להרוויח במעשה כזה, לא היה מישהו שהיה יכול לעשות זאת טוב יותר, אך שתקתי ורעדתי כבקדחת.
טועים ברגשותיי הם ניסו לשמח אותי בתקווה שהילד יימצא בוודאי – שמחה גדולה זו הייתה בשבילי – כששמענו יללה נמוכה ועמוקה, ותכף זינקו מעל החומה שני כלבים גדולים שפנו לתוך הגן חוזרים על צליל הנביחה ששמענו קודם.
"כלבי גישוש", קראו אורחיי.
מה הצורך לומר לי את זה! מעולם לא ראיתי כלב מסוג זה בכל חיי, אך ידעתי מה הם היו ולאיזו מטרה הם הגיעו. אחזתי במשענת הכיסא שלי ואיש לא דיבר או זז.
"הם מהגזע הטהור", אמר האיש שהכרתי בחוץ לארץ. "ובהיותם בחוץ לתרגול ודאי ברחו ממאמנם".
גם הוא וגם חברו הסתובבו בכדי להסתכל בכלבים שנעו מסביב בחוסר מנוחה כשאפיהם נעוצים בקרקע, רצים מכאן לשם, הלוך וחזור, ובאלכסון, ובמעגלים, מתרוצצים כחיות פרא, וכל אותו זמן לא מתייחסים אלינו, אך פעם אחר פעם מרימים את ראשם וחוזרים על היבבה שכבר שמענו, מורידים שוב את אפיהם לקרקע ועוקבים בחריצות פה ושם. עכשיו הם החלו לרחרח את האדמה ביתר התלהבות משעשו, ולמרות שהיו עדיין מאוד חסרי מנוחה, לא עוד חיפשו במעגלים כה רחבים, אלא נשארו ליד נקודה אחת ובהדרגה הפחיתו את המרחק בינם לביני.
לבסוף הגיעו קרוב לכיסא הגדול עליו ישבתי, ובהשמיעם את היללה המפחידה שלהם פעם נוספת, ניסו לקרוע את פסי העץ שמנעו אותם מלהגיע לקרקע מתחת. ראיתי כיצד אני נראה בפניהם של השניים שהיו עִמי.
"הם מריחים טרף כלשהו", אמרו שניהם ביחד.
"הם לא מריחים שום טרף", צעקתי אני.
"בשם אלוהים, זוז!", אמר בלהט זה שהכרתי. "או שתיקרע לחתיכות".
"תן להם לקרוע אותי לגזרים, אני לעולם לא אעזוב מקום זה!", צעקתי אני. "האם כלבים יבהילו אדם למיתות מבישות? קצצו אותם, חיתכו אותם לחתיכות".
"יש כאן תעלומה מתועבת", אמר הקצין שלא הכרתי, שולף את חרבו. "בשמו של המלך צ׳ארלס עזור לי לאסור אדם זה".
שניהם התנפלו עלַי והכריחו אותי לקום, למרות שלחמתי ונשכתי ונתליתי בהם כאדם משוגע. לאחר מאבק הם לכדו אותי בשקט ביניהם, ואז, אלוהים שלי! ראיתי את הכלבים הזועמים חופרים באדמה וזורקים אותה לאוויר כמו מים.
מה עוד יש לספר? שנפלתי על ברכיי ובשיניים נוקשות התוודיתי על האמת והתפללתי למחילה. שמאז הכחשתי ועכשיו התוודיתי שוב. שנשפטתי על הפשע, נמצאתי אשם ודיני נגזר. שאין לי את האומץ לחכות לעונשי או לעמוד מולו כגבר. שאין לי רחמים, לא נחמה, לא תקווה, לא חבר. שלשמחתי אשתי איבדה, לעת עתה, כּשרים שהיו מאפשרים לה לחוש את סבלי או סבלה. שאני לבד בצינוק אבן זה עם רוחי הרשעה ושאני אמות מחר!
תודת המתרגם נתונה לגב׳ צפרה דן ולד״ר תמר יעקבי.
הסיפור פורסם ב"עמדה" 34, מבחר סיפורים מן העשור הראשון של כתב העת.