בן-האלמוות, חורחה לואיס בורחס, תרגום: דלית להב

Salomon saith. There is no new thing upon the earth. So that as Plato had and imagination, that all knowledge was but remembrance; so Salomon giveth his sentence, that all novelty is but oblivion.

FRANCIS BACON: Essays LVIII

 

ב-1929, בלונדון של ראשית חודש יוני, הציע ג׳וזף קַרְטָפִילוֹס, סוחר עתיקות מאיזמיר, לנסיכה דה לוסינז', את ששת הכרכים של ״האיליאדה והאודיסאה״ של פופ (1720-1715) במהדורת קוארטו. היא רכשה אותם והחליפה עם הסוחר מספר מילים. לדבריה הוא היה איש תשוש ועפרורי, עיניו אפורות, זקנו אפור, ותווי פניו סתמיים במיוחד. האיש דיבר בשטף בשפות שונות, ובלי שייתן על כך את דעתו. תוך דקות ספורות עבר מצרפתית לאנגלית ומאנגלית לצירוף תחבירי סתום של ספרדית סלוניקאית ופורטוגלית ממקאו. באוקטובר, הנסיכה שמעה מאחד הנוסעים שהיו על ה"זאוס" שקרטפילוס מת בדרכו חזרה לאיזמיר, ונקבר באי איוס.

הנסיכה מצאה את כתב היד שמובא להלן בכרך האחרון של ״האיליאדה״. המקור כתוב בשפה האנגלית והוא שופע ניבים לטיניים. הגרסה שמובאת כאן מילולית.

 

 

1.

עד כמה שזכור לי, תלאותיי החלו בגן בתבּיי הֶקָטוֹמְפִּילוּס, בתקופתו של דיוקלטיאנוס קיסר. לא מכבר נטלתי חלק (ללא תהילה יתרה) במערכות מצרים, כטריבון בלגיון שהוצב בבֶּרֶנִיס, אל מול הים האדום; קדחת וכישופים כילו רבים מהגברים שרוחם האצילה חמדה את הפלדה.

המאורים הובסו. הקרקע עליה ישבו קודם לכן הערים המוֹרְדוֹת, הוקדשה לאלי-השאול לנצח נצחים. אלכסנדריה הכנועה התחננה לשווא לרחמי קיסר. לא חלפה שנה והלגיונות נחלו ניצחון, אולם אני, בקושי הספקתי להבחין בפניו של מארס. האכזבה ייסרה אותי, ואולי בשל כך גמרתי אומר לאתר, במדבריות ערפיליים ונוראים, את עירם הנעלמה של בני-האלמוות.

תלאותיי החלו, כפי שהזכרתי, בגן בתביי. כל אותו לילה לא ישנתי, משהו התחבט והתלבט בלבי. קמתי קצת לפני עלות השחר, בזמן שהעבדים שלי עוד ישנו. צבעו של הירח היה כגוון החול האינסופי. ממזרח הגיע פרש תשוש וזב-דם. במרחק של צעדים ספורים ממני גלש מסוסו, ובקול רפה ומלא ערגה שאל בלטינית לשם הנהר שזרם למרגלות חומות-העיר. עניתי שזהו נהר מצרים שניזון ממי-הגשמים. ״אני מבקש נהר אחר״ ענה בעצב, ״הנהר העלום שמטהר את בני-האנוש ממוות״. דם כהה ניגר מחזהו. הוא סיפר שבארץ מולדתו, השוכנת בהר שמעברו השני של הגנגס, רווחת השמועה שמי שיפנה עד למערב הרחוק, שם קצה העולם, יגיע לנהר שמימיו מקנים חיי-נצח. עוד הוסיף שעל הגדה שמעבר לאותו נהר מתנשאת עירם של בני-האלמוות – עיר המשופעת בשדרות, באמפיתיאטראות ובמקדשים לרוב. הפרש מת לפני עלות השחר, ואני גמרתי אומר לגלות את אותה העיר שעל גדות הנהר.

מספר שבויים מאורים, שעונו ונחקרו בידי התליין, אשררו את דבריו של הפרש הנודד. אחד מהם נזכר בערבות האליזאום, בסוף העולם, שתושביהן חיים לנצח; אחר נזכר בפסגות שם נובע נהר הפַּקְטוֹלוֹ שעל גדותיו חיים מאה שנים. ברומא, שוחחתי עם פילוסופים שסברו שהארכת חיי-אדם משולה להארכת סבלותיהם והכפלת מותם פי כמה. אין לי מושג אם האמנתי אי-פעם בקיומה של העיר; דומני שבאותו זמן די היה לי בעצם המשימה לתור אחריה. פלאוויוס, הפרוקונסול של ג׳טוליה, הפקיד בידיי מאתיים חיילים. כמו-כן גייסתי שכירי-חרב שהתיימרו להכיר את הנתיבות שלפנינו והיו גם הראשונים שערקו משורותיי לאחר מכן.

האירועים הקודמים עיוותו עד סבך בלתי ניתן לפיענוח את זכרם של ימי המסע הראשונים. יצאנו לדרך מארסינואֶ וחדרנו למדבר הלוהט. עברנו בארצם של שוכני-המערות בולעי-הנחשים שהדיבור אינו שגור בפיהם; חצינו את ארץ הגָרָמַנְטִים שנשותיהם הן נחלת-הכלל והם ניזונים מבשרם של אריות, ואת ארץ האאוג׳ילים הסוגדים לשאול ולו בלבד. גמאנו מדבריות נוספים, שם החול שחור, והנווד, מפאת החום הלוהט והבלתי נסבל בשעות היום, אנוס לחמוס את שעות הלילה. מרחוק הבחנתי בהר שעל שמו קרוי האוקיינוס ושעל פסגותיו צומח החלבלוב שמנטרל השפעתם של רעלים. בפסגתו דרים הסאטירים, עם של זכרים פראיים וגסים הנוטים לתאוות-בשרים. כולנו היינו סבורים שאין זה מתקבל על הדעת שעיר כה מהוללת תשכון באזורי-פרא אלה שאדמתם משריצה מפלצות. המשכנו הלאה, שכן לחזור על עקבותינו פירושו היה עלבון לכבודנו. נועזים אחדים נרדמו כשפניהם חשופות אל הירח, הם להטו מקדחת. אחרים לגמו טירוף וכיליון ממי-בורות קלוקלים. אז גם החל גל העריקות וזמן קצר לאחר מכן פרצו המרידות. כדי לדכא אותן לא היססתי לנהוג בחומרה; אך למרות שנהגתי בהגינות, אחד הסֶנטוריונים התרה בי שהמסיתים (בלהיטותם לנקום את צליבתו של אחד מחבריהם) זוממים להרגני. נמלטתי מהמחנה עם מספר מצומצם של חיילים שעדיין נשארו נאמנים לי. הם אבדו לי במדבר, בין מערבולות החול לבין הלילה העצום. חץ כְּרֵתִי פילח את בשרי. ימים אחדים תעיתי ללא מים, או שמא היה זה יום ענק אחד שהשמש, הצימאון, והאימה מפני הצמא, הכפילוהו בעיניי. הנחתי לסוסי לבחור בנתיב בו יפסע. עם שחר נזדקרו במרחק פירמידות ומגדלים. חלמתי מראה בלתי-נסבל: מבוך קטן וברור קווים, אותו ראיתי לפרטי-פרטים ובמרכזו כד חרס. עיניי חזו בו, ידיי כמעט נגעו בו; אולם המעברים המפותלים היו כה סבוכים, כה מעוררי-תמיהות, שידעתי: אמות בטרם אמצא את דרכי אל הכד.

 

2.

כשנחלצתי לבסוף מרשתו של חלום הביעותים, מצאתי את עצמי זרוק וּכְפוּת-ידיים בכוך אבן מלבני, שגודלו אינו עולה על זה של קבר רגיל. הוא נחצב בגסות במדרונו של הר-תלול. דופנותיו הלחות מורקו בידי הזמן ולא בידי אדם. חשתי בחזה פעימה מכאיבה; הרגשתי שאני בוער מצמא. רכנתי וקראתי חלושות. למרגלות ההר השתרע חרישית פלג עכור שפסולת וחול האיטו את זרימתו. בגדה שמנגד בהקה (באור שמש אחרון או שמא היה זה אור בראשית) מה שהייתה לבטח עירם של בני-האלמוות. ראיתי חומות, קשתות, חזיתות של מבנים, וכיכרות שניצבו על מסד סלעי. כמאה גומחות בגדלים שונים, דומות לגומחה שלי, היו פזורות בהר, במורדות ובעמק. החול היה זרוע בורות רדודים, ומחורים עלובים אלה (וגם מהגומחות) צצו גברים אפורי-עור, פרועי-זקן ועירומים. נדמה היה לי שזיהיתי אותם: הם נמנו עם הגזע הבהמי של שוכני-המערות שפשטו על חופי מפרץ-ערב ועל מערות חבש. לא הפליא אותי שהדיבור אינו שגור בפיהם ושהם טורפים נחשים.

הצימאון נטע בי אומץ. שיערתי שהמרחק ביני לבין החולות הוא כשלושים רגל. בעיניים עצומות כשידיי קשורות מאחורי גבי, השלכתי את עצמי במורד ההר. השקעתי את ראשי המגואל בדם במים האפלים, ושתיתי כדרך החיות להרוות את צימאוני.

עוד בטרם אבדתי שנית, בחלום ובהזיות, מלמלתי, ללא סיבה הגיונית, וחזרתי על מספר מילים ביוונית:

״הטרויים העשירים מזֶלֶאָה שלוגמים ממימיו השחורים של האספ..״

אינני יודע כמה ימים וכמה לילות עברו עליי. וכך, כשרוחי קודרת עליי, אין ביכולתי לשוב ולחסות בצל המערות ואני עירום בחולות זרים, הנחתי ללבנה ולשמש לתעתע בגורלי העלוב. שוכני-המערות, בפראותם האינפנטילית, לא סייעו בעדי לשרוד ואף לא למות. לשווא התחננתי שיהרגוני. עד שיום אחד ביתקתי את אסוריי בלהב חלמיש. יום אחר – אני, מרקוס פְלָמִינְיוּס רוּפוּס, טריבון באחד הלגיונות הרומיים – קמתי והלכתי לפשוט יד או שמא לגנוב את מנת בשר הנחש הראשונה והנאלחת שלי.

התשוקה לראות את בני-האלמוות, להגיע אל העיר העל-אנושית, כמעט שהדירה שינה מעיניי. גם שוכני-המערות, שכמו עמדו על כוונתי, לא ישנו. תחילה הנחתי שהם פוקחים עליי עין, אחר-כך סבור הייתי שאי-השקט שלי דבק בהם, כפי שקורה לעיתים עם הכלבים. כדי להתרחק מהכפר הברברי בחרתי בשעה הסואנת ביותר – עם רדת הערב, כשכמעט כולם צצים מהנקרות ומהבורות ופונים מערבה מבלי שיראו את השקיעה. התפללתי בקול, יותר מתוך כוונה להפחיד את בני-השבט במילים שבוטאו כהלכה, מאשר כדי לשטוח תחינה לחסדי-אל. חציתי את הנחל שמשקעים חוליים שמו מכשול לזרימתו והפניתי פעמיי אל העיר.

שניים או שלושה גברים עקבו אחריי, אינני בטוח בזה. הם היו נמוכי-קומה (כשאר בני מינם), ולא עוררו בי פחד כי אם דחייה. נאלצתי לעקוף מספר נקבות בעלות מבנה לא מוגדר שנראו כמחצבות. ממדיה של העיר תעתעו בי; סבור הייתי שהיא קרובה יותר. עד חצות-הלילה רמסתי את הצל השחור, דמוי הצלמים, שהטילו החומות בחול הצהוב. עצרה בעדי מעין זוועה קדושה. האדם מתעב כל-כך את החידושים ואת הישימון, שנמלאתי שמחה. על כי אינני לבד, ושאחד משוכני-המערות מלווה אותי לאורך כל הדרך. עצמתי עיניים והמתנתי (מבלי להירדם) ליקיצת השחר.

­כבר אמרתי שהעיר הוקמה על מישור סלעי, דמוי מדרון ולא פחות תלול מהחומות. לשווא הוגעתי את עצמי; לא היה שמץ של חריגות במסד השחור, נראה שהחומות נבנו כחטיבה אחת ולא היה בהן אפילו שער אחד. עוצמתו של היום אילצה אותי לחסות במערה. בירכתיה הייתה באר, שמדרגותיה צוללות למעמקים אפלים. ירדתי במחילות סבוכות ומטונפות והגעתי לחלל עגול ורחב שבקושי ניתן היה להבחין בו. באותו מרתף היו קבועות תשע דלתות, שמונה מהן הובילו למבוך שבאופן מתעתע השתפך לאותו חלל. הדלת התשיעית הובילה (דרך מבוך אחר) לחלל שני, אף הוא עגול וזהה לקודמו. איני יודע כמה אולמות היו בסך-הכול, מספרם הוכפל בשל הפורענות שנפלה עלי והחרדה שתקפה אותי. הדממה הייתה עוינת וכמעט מוחלטת; כל רחש לא נשמע במארג האבנים העמוקות הללו, להוציא רוח תת-קרקעית שעל מקורה לא עמדתי. זרמי-מים דקים, בצבע החלודה, נבלעו חרישית בין הסדקים, התרגלתי באופן מזוויע לעולם מפוקפק זה; נראה לי בלתי-אפשרי שקיים משהו זולת אותם כוכים על תשע הדלתות שביניהם ומעבר למרתפים הארוכים והמסתעפים הללו. לא ידוע לי כמה זמן שוטטתי מתחת לפני-הקרקע, אני יודע שפעם אחת בלבלתי, בהיותי בלב הסבך, בין כפרם המחריד של הברברים לבין עיר הולדתי.

בנבכי אחד המסדרונות נתקלתי בחומה בלתי צפויה שחסמה את דרכי, אור קלוש ניתך עליי. נשאתי אל-על את עיניי, שהוכו בסנוורים. שם, למעלה, הסתחרר מעגל שמיים כה כחול, עד שיכול היה להיראות לי ארגמני. בחומה העפילו מדרגות מתכתיות. לאה מרוב עייפות, טיפסתי כשאני עוצר, אך ורק כדי לייבב בטיפשותי מרוב אושר. בדרכי למעלה הבחנתי בכותרות ובכרכובים, בגמלונות משולשים ומקומרים, בערב-רב של הדר עשוי גרניט ושיש. וכך עלה בידי לעלות מהמארג הסתום של המבוכות האפלים אל העיר הזוהרת.

הגחתי אל מעין רחבה, או נכון יותר חצר, אותה הקיף מבנה בודד בעל צורה יוצאת-דופן וגובה לא אחיד, ולו כיפות ועמודים שונים. יותר מכל תכונה אחרת של מבנה לא-יאומן זה, הפתיעה אותי עתיקותו. חשתי שהוא קדם לבני-האדם, קדם לכדור-הארץ. גיל עתיק וברור זה (במובן מסוים היה איום למראה), נראה לי כהולם ליצירת-כפיהם של אומנים בני-אלמוות. שוטטתי במדרגות ועל-פני משטחי הארמון הסבוך הזה, תחילה בזהירות רבה, אחר-כך באדישות ולבסוף בייאוש. (אחרי-כן הבחנתי שרוחבן וגובהן של המדרגות אינו אחיד, דבר המסביר את תחושת העייפות הנדירה שפקדה אותי). תחילה חשבתי: ״ארמון זה הוא מעשה ידי-אלים״. חקרתי את האולמות השוממים ותיקנתי: ״האלים שהקימו אותו מתו". הבחנתי במהותו של המבנה ואמרתי: ״האלים שהקימו אותו הוכו בטירוף״. בטוחני שאמרתי זאת בתוכחה לא מובנת, כמעט בחרטה, יותר מתוך פלצות שכלתנית מאשר מתוך פחד שברגש. לרושם של העתיקוּת העצומה נוספו רשמים אחרים: זה של האינסופי, של המחריד, וזה שמנוגד להיגיון לחלוטין. עברתי בשלום דרך מבוך, אולם עירם של בני-האלמוות, שהייתה ברורה כל-כך, גרמה לי תחושת קבס וחרדה. המבוך תוכנן בכוונה לטעת מבוכה בבני-האדם; הוא בעל מבנה משופע בקווים סימטריים ומכוון למטרה זו. מבנה הארמון אותו חקרתי חלקית, תוכנן בחוסר תכלית. הוא היה משופע במסדרונות ללא מוצא, בחלונות גבוהים שלא הייתה אליהם גישה, בשערים חגיגיים שנפערו אל צינוק או אל באר, בחדרי-מדרגות בלתי מתקבלים על הדעת, שבהם מדרגות ומעקים הבנויים במהופך ותלויים על בלימה. מדרגות אחרות היו תלויות באוויר על צלע של קיר מונומנטלי ומסתיימות מבלי שיובילו למקום כלשהו, אחרי שניים או שלושה סיבובים מעוקלים, בחשכתן העליונה של הכיפות. אין לי מושג אם כל הדוגמאות שהבאתי מדויקות, אבל אני יודע ששנים רבות הן אכלסו את חלומות הביעותים שלי. אני כבר לא יודע אם פרט זה או אחר מהווה תעתיק של המציאות או של אותן צורות שהטריפו את לילותיי. ״העיר הזאת (כך חשבתי) איומה כל-כך שעצם קיומה והמשכיותה, למרות שהיא שוכנת בלב מדבר עלום, מעכירים את העבר ואת העתיד, ובדרך כלשהי משפיעים על הכוכבים. כל עוד תעמוד העיר על תילה, איש בעולמנו לא יהיה אמיץ או מאושר״. אני לא רוצה לתאר אותה; אולם התיאור שיהא הכי קרוב למציאות הוא בליל של מילים בנות-כלאיים, גוף של נמר או של שור, שבו מתרבים בקצב רצחני ומפלצתי, שיניים, קרביים וראשים, כשהם צמודים זה אל זה ושוטמים אלה את אלה.

לא זכורים לי פרטים מדרכי חזרה בין קברים תת-קרקעיים מעופרים וטחובים. אני רק יודע כי בצאתי מהמבוך האחרון, חרדתי פן תכתר אותי שוב עירם הרת-האסון של בני-האלמוות. לא זכור לי דבר נוסף. ייתכן ששכחה זאת, שכעת אינני יכול להתגבר עליה, הייתה רצונית. אולי נסיבות בריחתי היו כה כאובות, שיום אחד, לא פחות נשכח, נדרתי נדר למחקן מזיכרוני.

 

3.

מי שקרא בעיון את תיאור התלאות שעברו עליי, זוכר שאחד מבני-השבט הלך בעקבותיי, משל כלב, עד לצלליתן רבת-הצורות של החומות. כשהגחתי מהמהמורה האחרונה, מצאתיו בפתח המערה. האיש היה שרוע על החול כשהוא משרבט ומוחק באיוולת שורת סימנים שנראו כאותיות של חלומות, שכמעט עומדים על פשרן, ולפתע נמוגות. תחילה סבור הייתי שמדובר בכתב ברברי; אחר-כך הבנתי שמגוחך להניח שבני-אדם שעוד לא הגיעו לשלב המילה המדוברת, יהיו מסוגלים לכתוב. יתר על כן, אף צורה לא הייתה זהה לרעותה, מה שביטל או דחה את ההשערה שהן מסמלות דבר-מה מסוים. האיש שירטט, בחן ותיקן את האותיות. פתאום, כמו מי שנמאס לו המשחק, מחה אותן בכף-ידו ובזרועו. הוא התבונן בי ונראה שאינו מזהה אותי. אין ספק שתחושת ההקלה שפשטה בי הייתה כה אדירה (או שמא הבדידות אותה חשתי הייתה כה איומה), שעלתה בי המחשבה כי שוכן-מערות בראשיתי זה, הנושא אליי עיניו מרצפת המערה, אכן המתין לי. השמש ליהטה את המישור. כשחזרנו אל הכפר, תחת כוכבים ראשונים, להט החול שמתחת לכפות-רגלינו. שוכן-המערות צעד לפניי. באותו לילה עלה בי הרעיון ללמד אותו לזהות מילה זו או אחרת, ואולי אף לחזור עליה. הכלב והסוס הרי הוכיחו שהם מסוגלים לבצע את הדבר הראשון, ועופות רבים כמו הזמיר הקיסרי למשל, הוכיחו שביכולתם ליישם את הדבר השני. ככל שהבנתו של האדם תהיה לקויה, הוא עדיין יתעלה על יצורים מחוסרי-היגיון.

שפלותו ועליבותו של שוכן-המערות הזכירו לי את דמותו של אַרְגוֹס – הכלב הזקן והגוסס מה״אודיסאה״ – וכך קראתי לו ארגוס וניסיתי ללמדו את שמו. נכשלתי שוב ושוב. העורמה, ההתמדה, והעקשנות – כולן היו לשווא. ללא זיע, בעיניים דוממות, נראה שלא הבחין בצלילים שטרחתי להחדיר למוחו. למרות שמצוי היה פסיעות ספורות ממני, דומה היה שהוא נמצא הרחק-הרחק. וכך, כשהוא שרוע על החול משל ספינקס קטן ונטוש עשוי לבה, היה מניח לשמיים לחוג מעליו מעלות השחר ועד לרדת הלילה. הערכתי שלא ייתכן שהוא לא עמד על כוונתי. נזכרתי שמן המפורסמות הוא בקרב האתיופים שאצל הקופים מנוי וגמור לא לדבר כדי שלא ייאלצו אותם לעבוד. את שתיקתו של ארגוס ייחסתי לחשדנות או לחשש. הנחה זו גררה אחריה אחרות, לא פחות מופרכות. סברתי שארגוס ואני נמנים עם שני עולמות נפרדים. הייתי סבור שתפיסות העולם שלנו זהות, ארגוס מרכיב את הנתונים בצורה שונה משלי והוא משתמש במרכיבים אלה ליצור דברים שונים. העליתי בדעתי שאולי אין לו מטרות כלל, כי אם מערכת מסחררת ומתמשכת של התרשמויות קצרצרות. הרהרתי בעולם נטול זיכרון, עולם ללא זמן; שקלתי אפשרות קיומה של שפה המתעלמת משמות-עצם, שפה המורכבת מפעלים סתמיים; משמות תואר שלא ניתן להטות אותם. כך דעכו להם הימים ועִמם דעכו גם השנים; ואז, בוקר אחד, אירע דבר שהזכיר לי תחושתו של אושר: ירד גשם, באיטיות נמרצת.

הלילות במדבר עשויים להיות צוננים, אולם אותו לילה כאש היה. חלמתי שנהר הזורם בתֶסַלְיָה (שאל מימיו החזרתי כופר דג זהב) בא לפדות אותי. שמעתי אותו מתנהל לקראתי על-פני החול האדום ומעל הסלע השחור. התעוררתי למגע הרוח הצוננת ורחש הגשם הטרוד. עירום, רצתי לקבל את פניו. הלילה נסוג! תחת עננים צהובים, בני-השבט – מאושרים היו לא פחות ממני והתמכרו במעין אקסטזה למטר החיוני ומשיב הנפשות. הם נראו כקוריבנטים, שרוח האלים שורה עליהם. ארגוס גנח, עיניו נעוצות בכיפת-השמיים. על פניו זלגו לא סתם נחילי-גשם (כך נודע לי לאחר מכן) כי אם גם נחילי-דמעות. ״ארגוס״ זעקתי, ״ארגוס״.

ואז, בפליאה, כמו גילה דבר-מה שאבד ונשכח זה זמן רב, מלמל: ״ארגוס, הכלב של יוליסס״. ואחר-כך, כשמבטו מוסט ממני, הוסיף: ״הכלב הזה הרובץ ברפש״.

אנו מקבלים את המציאות בקלות – אולי משום שהאינטואיציה שלנו מבשרת לנו שאין בנמצא דבר מציאותי. שאלתיו מה ידוע לו על ה״אודיסאה״. השפה היוונית יצאה מפיו במאמץ רב ונאלצתי לשוב ולשאול אותו.

״מעט מדי״, ענה. ״פחות מאחרון המשוררים. כבר חלפו אלף ומאה שנים מאז חיברתי אותה״.

 

4.

הכל הובהר לי באותו יום. שוכני-המערות לא היו אלא בני-האלמוות, הנחל שמימיו חוליים הוא הוא הנהר אותו ביקש הפרש. באשר לעיר ששמה התפשט עד לנהר הגנגס, תשע מאות שנים חלפו מאז בני-האלמוות הרסו אותה. משרידי חורבותיה הקימו, באותו מקום ממש, את אותה עיר בת-כלאיים בה שוטטתי – מעין פרודיה עגומה ומקדש לאלים חסרי-הדעת המנהלים את העולם, עליהם דבר לא ידוע לנו מלבד זאת: שאינם בצלם אנוש. העיר הזאת הייתה מופת אחרון לו נעתרו בני-האלמוות ברוב חסדם, והיא מסמלת שלב בו הגיעו למסקנה שכל מפעל לשווא הוא, ושממנו והלאה החליטו לחיות את חייהם אך ורק במהורהר. מתוך התבוננות סבילה וזכה, הם הקימו את המבנה, שכחו ממנו והלכו להתחפר בנקיקים; וכך, בעודם שקועים בהרהורים, כמעט שלא הבחינו עוד בעולם הגשמי.

הומֵרוס סיפר לי כל זאת משל הייתי ילד. הוא גם התייחס לשנות-שיבתו ולמסע האחרון אותו ערך, בדומה ליוליסס וכל זאת כדי להגיע לאנשים שמעולם לא שמעו על קיומו של ים, אינם מטבלים את הבשר במלח ואין להם שמץ של מושג מהו משוט. מאה שנים התגורר בעירם של בני-האלמוות; משהרסו אותה, ייעץ להם להקים את העיר השנייה. כל זה אינו אמור להפתיע אותנו, שכן ידוע לנו שלאחר ששורר על מלחמת טרויה, שורר לו על אודות מלחמת הצפרדעים והעכברים. הוא היה כאותו אל אשר ברא את העולם ומיד לאחר-מכן את התוהו-ובוהו.

להיות בן-אלמוות הוא דבר של מה-בכך. כל יצורי-הבריאה, להוציא את האדם, בני-אלמוות המה, שכן אינם מודעים למוות. האלוהי, הנורא, ההוד, הבלתי-מובן, הוא להכיר בנצחיותך. נוכחתי לדעת שלמרות דברי הדתות, הכרה מסוג זה היא נדירה ביותר. יהודים, נוצרים ומוסלמים מנבאים חיי-נצח, אולם סגידתם למאה הראשונה מוכיחה שרק לה נתונה אמונתם, שהרי דתות אלה הועידו את כל יתר המאות, על מספרן האינסופי, להאדירה או לבזותה.

יותר הגיוני בעיניי גלגל החיים של דתות מסוימות מאינדוסטן; גלגל שאין לו התחלה ואין לו סוף, בו כל צורת-חיים היא תוצר של קודמתה ומקור התהוותה של הבאה אחריה; אך אף אחת מהן אינה קובעת את המכלול… מתוך משמעת בת מאות שנים, העפילה הרפובליקה של בני-האלמוות לדרגה מושלמת של סובלנות, זלזול וכמעט ידיעה שבטווח האינסופי חווה כל אדם את הכול. כל אחד ראוי לכל הטוב שבעולם בזכות סגולות מעלותיו בעבר או בעתיד: אך כל אדם ראוי גם לכל בגידה, בשל מה שעולל בעבר או בעתיד. כך, במשחקי-המזל נוטות להתאזן ספרות הזוג והפרד, כך גם מתקזזים ומיתקנים העורמה ושוויון-הנפש: ואולי השירה הגולמית ״לה סיד״, מהווה משקל-נגד למכתם אחד בודד מתוך שירת רועים, או לרעיון בודד של הרקליטוס. המחשבה החמקמקה ביותר היא פרי שירטוט בלתי-נראה העשוי להכתיר צורה עלומה. ידועים לי כאלה המבצעים מעשי-עוולה על מנת להצמיח את הטוב בעתיד או במרוצת מאות שעברו… אם כך נפנה אל מעשינו, ניווכח שכל מעשינו צודקים, אך גם חסרי-ערך. אין מצוות מוסריות או רוחניות. הומֵרוס חיבר את ה״אודיסאה״, בטווח האינסופי, המאפשר אינסוף נסיבות ושינויים, בלתי-אפשרי היה שלא לחבר את ה״אודיסאה״ ולו רק פעם אחת. אין אדם יחיד במינו, בן-אלמוות אחד משול לכלל האנושות. בדומה לקורנליוס אגריפה, אני אל, אני גיבור, אני פילוסוף, אני שד ואני העולם, וזאת אינה אלא דרך מייגעת לומר שאינני.

לתפיסת העולם כמערכת של תגמולים מדויקים ביותר הייתה השפעה כבירה בקרב בני-האלמוות. ראשית דבר – הם הפכו חסינים לרחמים. כבר הזכרתי את המחצבות העתיקות שנפערו בשדות על הגדה שמנגד. איש אחד נפל למחצבה העמוקה מביניהן, הוא לא הצליח לפגוע בעצמו ואף לא למות, אבל הצמא איכל אותו. שבעים שנה חלפו עד שהשליכו לעברו חבל. הגורל האישי, אף הוא, היה נטול עניין; הגוף משול היה לחיה מבויתת וכנועה, ודי לו, מדי חודש, בנדבה בת שעות שינה אחדות, מעט מים ונתח מבשר נבלה. שאיש לא יוריד אותנו לדרגת סגפנים. אין הנאה מורכבת יותר מחשיבה, ולה התמסרנו. לעיתים, פיתוי יוצא מגדר הרגיל היה מחזיר אותנו לעולם הגשמי. למשל, באותו בוקר, הנאה בסיסית ונושנה מהגשם. מעידות מסוג זה היו נדירות ביותר; כל בני-האלמוות היו מסוגלים לשאננות מושלמת, זכור לי אחד מהם שמעולם לא ראיתיו עומד על רגליו; ציפור קיננה בחזהו.

בין הנחותיה של הדוקטרינה לפיה אין דבר שאינו בא על פיצויו בדבר אחר, ישנה אחת, שחשיבותה התיאורטית מזערית, אולם שהניעה אותנו, בסוף או בראשית המאה העשירית, להתפזר ברחבי-העולם. ניתן לסכמה במילים הבאות: ישנו נהר שלמימיו סגולת נצחיות, משום כך במקום כלשהו חייב להיות נהר שמימיו מבטלים סגולה זו. מספר הנהרות אינו אינסופי. בן-אלמוות שישוטט בעולם, סופו שיום אחד ישתה מכולם, ואנו נרתמנו לגלות את אותו נהר.

המוות (או אזכורו), הופך את בני-האדם ליקרי-מציאות ולפתטיים מאוד. הם מרגשים בשל היותם משולים לרוחות רפאים, כל פעולה שלהם עלולה להיות מפעלם האחרון, אין פנים שאינן עומדות להיטשטש כפני החלום. אצל בני התמותה הכל בעל ערך חולף ומתעתע, אצל בני-האלמוות, לעומת זאת, כל פעולה (וכל מחשבה) הן הד מחשבות (ופעולות) קודמות, או שהן אותות אמינים של פעולות אחרות שבעתיד יחזרו עליהן עד קהיון החושים. דבר אינו הולך לאיבוד בין מראות בלתי-נלאות. דבר לא מתרחש רק פעם אחת בלבד, דבר אינו יקר מציאות בארעיותו. הנוגה, החמור, הטקסי, כל אלה אינם נחשבים אצל בני-האלמוות.

בשערי העיר טנג׳יר פנינו הומֵרוס ואני כל אחר לדרכו; דומני שלא נפרדנו לשלום.

 

5.

פסעתי בממלכות חדשות, באימפריות חדשות. בסתיו, בשנת 1066, נלחמתי על גשר סטנפורד, כבר לא זכור לי אם היה זה בשורותיו של הרולד, שלא איחר למצוא את גורלו, או שמא בשורותיו של הרלאד הַרְדְרָדָה שכבש שש אמות קרקע אנגלית, ואולי מעט יותר. במאה השביעית להג׳ירה, בפרוור של בולק, העתקתי בכתיבה תמה ואיטית, בשפה שנשכחה ממני, בכתב שנבצר ממני, את שבעת מסעותיו של סינבד ואת תולדותיה של עיר-הברונזה. בחצר בית האסורים בסמרקאנד הרביתי לשחק בשחמט. בבִּיקָנִיר לימדתי אסטרולוגיה וגם בבוהמיה. ב-1638 שהיתי בקוֹלוֹזְבָר, אחר-כך בלייפציג. ב-1714 כשהייתי באַבֶּרְדִין, רכשתי את ששת כרכי ה״איליאדה״ של פופ; אני יודע ששבתי וקראתי אותם בהנאה. ב-1729 בקירוב התפלמסתי על מקורו של השיר עם פרופסור לרטוריקה ששמו, דומני, היה ג׳יאמבטיסטה; סבור הייתי שהנימוקים שהעלה לא ניתנים להפרכה. ב-1921, בארבעה באוקטובר, ״פטנה״, הספינה שהובילה אותי לבומביי, נאלצה לעגון באחד הנמלים שבמפרץ אריטריאה. ירדתי לחוף ונזכרתי בבקרים אחרים, לפני שנים רבות, אף הם אל מול הים האדום, כשהייתי טריבון רומאי והקדחת, הכישופים וחוסר-המעש כילו את החיילים. מחוץ לעיר ראיתי פלג בו זרמו מים זכים. מתוך הרגל לגמתי מהמים. כשעליתי לגדה, שרט שיח קוצני את גב ידי. הכאב הנדיר שחשתי היה מוחשי ביותר. כשאני מסרב להאמין, דומם ומאושר, התבוננתי בהתהוותה המופלאה של טיפת-דם. ״שבתי להיות בן-תמותה״, חזרתי ואמרתי לעצמי, ״שבתי להיות ככל האדם״.

באותו לילה ישנתי עד עלות השחר.

… מקץ שנה עברתי מחדש על הדפים הללו כדי לוודא שאינם מסלפים את המציאות, אולם בשני הפרקים הראשונים, ובפסקאות מסוימות בפרקים הבאים, הבחנתי כמדומה לי במשהו מזויף. דבר-מה שאולי נבע משימוש מופרז בפרטי-פרטים נסיבתיים – תחבולה שלמדתי מהמשוררים, שגורמת לכול להיראות כמזויף, שהרי התבטאויות דומות אכן קיימות במציאות בשפע, אולם בשום פנים ואופן אינן קיימות בזיכרון… למרות זאת, אני סבור שגיליתי סיבה אישית יותר. אכתוב עליה, ואין זה משנה אם תשפטוני כבדאי.

״העלילה שסיפרתי נראית לא מציאותית שכן משולבים בה אירועים שעברו על שני אנשים שונים.״ בפרק הראשון, הפרש מבקש לדעת את שם הנהר בו משכשכות חומות העיר תביי. פלמיניוס רוּפוּס שקודם קרא לעיר הֶקָטוֹמְפִּילוֹס, אומר שזה נהר מצרים; אבל התבטאות מסוג זה אינה הולמת איש כמוהו, היא מתאימה להומֵרוס, שב״איליאדה״ מזכיר במפורש את תביי הֶקָטוֹמְפִּילוֹס, וב״אודיסאה״, בפיהם של פרותאוס ויוליסס, קורא דרך קבע לנילוס מצרים. בפרק השני לאחר שהרומאי לגם מהמים שסגולותיהם נצחיות, הוא ממלמל מספר מילים ביוונית; מקורן אצל הומֵרוס, ואפשר למוצאן בסוף רשימת הספינות המפורסמת. יותר מאוחר, בארמון המסחרר, הרומאי מדבר על:

״תוכחה לא מובנת, כמעט חרטה״; זהו ביטוי של הומֵרוס שהיה אדריכלה של הזוועה הזאת. סטיות שכאלה הדאיגו אותי, סטיות אחרות, בעלות צביון אסתטי, סייעו בידי לגלות את האמת. הן כלולות בפרק האחרון; שם כתוב שנלחמתי על גשר סטנפורד, שהעתקתי בבולק את מסעותיו של סינבד הספן, ושבאַבֶּרְדִין רכשתי את ה״איליאדה״ של פופ. בין השורות ניתן לקרוא בין היתר: ״בבִּיקָנִיר לימדתי אסטרולוגיה וגם בבוהמיה״. אף אחת מהעדויות הללו אינה בלתי-מדויקת, מה שחשוב הוא שציינתי אותן, העדות הראשונה מצטיירת כעדותו של לוחם, אולם מיד עומדים על כך שעיסוקו של המספר אינו מלחמה כי אם גורלם של בני-אנוש. העדויות שבאות אחר-כך מוזרות עוד יותר. נאלצתי לרשום אותן מסיבה מעורפלת ובסיסית מאוד; עשיתי כן, כי ידעתי שהן פתטיות. הן אינן נשמעות כך בפיו של פְלָמִינְיוּס רוּפוּס הרומאי, אולם הן כאלו בפיו של הומֵרוס. מוזר הוא שבמאה השלוש-עשרה, זה האחרון, יעתיק את עלילותיו של סינבד הספן – יוליסיס אחר, ושמאות רבות מאוחר יותר, יגלה, בממלכה קוטבית-צפונית ובשפת-הברברים, גרסאות של ה״איליאדה״ שלו. באשר למשפט בו מופיע השם ביקניר, רואים שכתב אותו איש ספר (כדוגמת מחבר רשימת הספינות) שהשתוקק להפגין שימוש במונחים מבריקים.

כשהקץ ממשמש ובא, כבר לא נשארות תמונות מהזיכרון: נותרות רק המילים. אין זה מתמיה שהזמן בחש בין אלה שבתקופה מסוימת שימשו להגדרתי, לבין אלו שסימלו את גורלו של האיש שליווה אותי לאחר מכן משך דורות רבים. הייתי הומֵרוס, בקרוב, כמו יוליסיס, אהיה שום-אדם, עוד מעט אהיה כולם: אהיה מת.

 

 

אחרית-דבר 1950

 

בין התגובות שעורר הפרסום שלעיל, המוזרה ביותר, אם לא המנומסת מכולן, נקראת במקור: A coat of many colours (מנצ׳סטר, 1948) פרי עטו הנמרץ מאוד של ד״ר נחום קורדוברו. ההערה משתרעת על-פני כמאה עמודים. היא דנה בסנטונים יווניים ובסנטונים מהתקופה הלטינית הקדומה, בבן ג׳ונסון שהגדיר את בני-דורו כשהוא עושה שימוש בקטעים שלקח מסנקה, היא מזכירה את  evangelizans Virgilius של אלכסנדר רוס, עוסקת בתחבולותיהם של ג׳ורג׳ מור וג׳ורג׳ אליוט, ולבסוף דנה ב״סיפור שמיוחס לסוחר-העתיקות ג׳וזף קַרְטָפִילוּס״. בפרק הראשון מצביע המחבר על קטעים קצרים מאת פְּלִינְיוּס (8  V,Historia naturalis) ששורבבו בטקסט: בפרק השני הוא מצביע על קטעים מאת תומאס דה קווינסי (439 ,111 Writings) ששורבבו בטקסט, בפרק השלישי הוא מצביע על קטעים שנלקחו ממכתב ששלח דקארט לשגריר פייר שנו, בפרק הרביעי הוא מצביע על קטעים של ברנארד שואו מתוך פרק ה׳ של (Back to Methuselah, V) וכך מהפלישות ומהגזלות הללו ניתן להסיק שהמסמך כולו הוא אַפּוֹקְרִיפִי.

מסקנה זאת אינה מקובלת עליי. קַרְטָפִילוּס כתב: ״כשהסוף קרב ובא, כבר לא נשארות תמונות מהזיכרון; נותרות רק מילים״. מילים, מילים עקורות וקצוצות איברים, מילים שהושאלו מאחרים – מתת עלוב הוא זה, אשר העניקו לו השעות והמאות שחלפו.

 

מוקדש לססיליה אינחניירוס

 

הסיפור פורסם ב"עמדה" 34, מבחר סיפורים מן העשור הראשון של כתב העת.