בננות - בלוגים / / אורה ניזר, שישה שירים מתוך ספר חדש
רן יגיל

אורה ניזר, שישה שירים מתוך ספר חדש

אורה ניזר, שישה שירים מתוך ספר חדש

 

 

לְאַט הַחֹשֶךְ נוֹגֵס 

 

בְּטֶרֶם דִּמְדּוּמִים

נִיחוֹחַ שְׁקִיעָה לָכוּד בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

כְּבָר אֵינֵךְ בּוֹרֶרֶת זַרְעֵי חִטָּה מִן הָאֹרֶז,

אֵינֵךְ מַפְעִילָה

אֶת מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה, הַמִּיקְסֶר וְהַתַּנּוּר,

אֵינֵךְ הוֹלֶכֶת לְבַד

לַמַּכֹּלֶת, לָרוֹפֵא, לַבַּנְק, לַחַשְׁמַלַּאי

שֶׁיַּצִּיל אוֹתָךְ מִן הַבְּדִידוּת

וּמִקִּלְקוּלֵי חַשְׁמַל.

 

בְּטֶרֶם דִּמְדּוּמִים

נִיחוֹחַ שְׁקִיעָה בְּאוֹר יוֹם

נִמְתָּח עַל הָאָרֶץ הַמִּצְטַמְצֶמֶת

לִשְׁנַיִם וָחֵצִי רְחוֹבוֹת בְּתֵל אָבִיב,

לְגַרְגְּרָנוּת הַחֲתוּלִים בֶּחָצֵר

וּלְשִׂיחַ הַיַּסְמִין הַפּוֹרֵץ מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

מַשִּׁיל עָלִים יְבֵשִׁים.

 

פִּסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת צֵל

דְּאָגָה. בֵּין תְּרִיסִים מוּגָפִים

מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת,

אַתְּ בּוֹנָה מִתְרָסִים

כְּשֶׁזְּנַב אוֹר יָרֵחַ מִתְגַּנֵּב

אֶל בֵּיתֵךְ.

 

 

צָב עַל גַּב

 

זִכְרוֹנוֹת כְּמוֹ סְוֶדֶר יָשָׁן,

נִפְרָמִים שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה

נֶעֱרָמִים לִבְלִיל אֶחָד.

 

הַאִם אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ פַּעַם

בְּכוֹחַ יַשְׁבָן אֶחָד

הֵזַזְתְּ אָרוֹן עָמוּס בִּגְדֵי חֹרֶף

אֶל תּוֹךְ הַקַּיִץ?

 

עַכְשָׁו יָד בְּיָד בְּגַן הָעִיר,

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת לְאָן נֶעֱלַם גַּן הַחַיּוֹת,

מִי הֵזִיז אֶת בֵּית הָעִירִיָּה מֵרְחוֹב

בְּיַאלִיק. הָלַכְתִּי אַחֲרָיו

עַד הֶרְבֶּרְט סַמוּאֶל

הוּא לֹא רָאָה אוֹתִי, אַתְּ נִזְכֶּרֶת

וְשׁוֹכַחַת אֶת שְׁמוֹת הַנִּינִים

הַנְּכָדִים, הַיְּלָדִים שֶׁלָּךְ.

 

הָרוֹפֵא הָאוֹרְתּוֹפֶּד אָמַר

נְתַקֵּן לָךְ אֶת הַבֶּרֶךְ.

אֶת הַשִּׁכְחָה אֵיךְ תִּזְכְּרִי

בְּשָׁכְבֵךְ, שֶׁאַבָּא אֵינֶנּוּ,

וּבְקוּמֵךְ שֶׁנִּשְׁאַרְתְּ לְבַד

שֶׁאֲנִי בִּתֵּךְ.

 

 

לֹעַ הָאֲרִי        

 

בַּת חָמֵשׁ הָיִיתִי וּמְשָׁרֶתֶת בַּקֹּדֶשׁ.

אִידָה לֹא חִבְּקָה, לֹא לִטְּפָה שְׂעָרִי,

אַךְ סָמְכָה עָלַי שֶׁאֵדַע לְהוֹרִיד

אֶת כִּסְּאוֹת הָעֵץ מֵעַל הַשֻּׁלְחָנוֹת,

לִקְנוֹת דַּפִּים וּצְבָעִים מֵהַגָּלַנְטֶרְיָה שֶׁמּוּל הַגַּן,

לִפְנֵי שֶׁהַגַּנֶּנֶת תַּגִּיעַ, לִפְנֵי הֲמֻלַּת הַיְּלָדִים.

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד פָּקַדְתִּי עַל הַשֶּׁמֶשׁ:

 

דֹּמִּי מֵעַל הַגַּן. וְעַל הָרוּחַ: רוּצִי!

וְהַשֶּׁמֶשׁ עָצְרָה בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים

וְהָרוּחַ הֵעִיפָה אוֹתִי

כְּמוֹ גַּרְגִּיר חוֹל מֵחֲצַר הַגַּן

אֶל חֲצַר הַבַּיִת,

וּכְבָר פִּרְחֵי לֹעַ הָאֲרִי קוֹטְפִים עַצְמָם

וּמַרְצְפוֹת הַמִּדְרָכָה רָצוֹת

וְתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס זָזָה

זָזָה מְפַנָּה לִי מָקוֹם.

 

לֹעַ הָאֲרִי נִפְתָּח נִסְגָּר,

נְשִׁימוֹתָיו כְּבֵדוֹת.

לְיַד הַצַּרְכָנִיָּה, הַבְּרוֹשִׁים

 

מַצְדִּיעִים דֹּם.

מוּל תְּרִיסֵי גַּן מוּגָפִים

לֹעַ הַשַּׁעַר פָּתוּחַ,

וְאִידָה.

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה" צילום העטיפה: חנה סהר מתוך "אשמורות" עורך: יקיר בן־משה

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
צילום העטיפה: חנה סהר מתוך "אשמורות"
עורך: יקיר בן־משה

 

 

גֶּשֶׁם קַיִץ

 

בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף נִטְרָפִים הָרֵי הַמַּרְמֶלָדָה,

טוֹבְעִים בְּקַצֶּפֶת עֲנָנִים.

כְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל יוֹרֵד בֵּין כְּרָמִים

אֲנַחְנוּ מְאִטִּים אֶת נְסִיעָתֵנוּ,

הַגֶּשֶׁם חוֹרֵט בָּאֲדָמָה

חוֹשֵׂף אֲבָנִים נִסְתָּרוֹת,

תַּן בּוֹדֵד חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ,

עַד בּוֹלְזָאנוֹ הַשָּׁמַיִם קוֹדְרִים.

גֶּשֶׁם בְּכִכַּר הָעִיר

שְׂפָתֶיךָ מְחַזְּרוֹת אַחַר שְׂפָתַי

גַּלִּים בִּבְשָׂרֵינוּ,

פֶּה אֶל פֶּה אֲנַחְנוּ

לוֹגְמִים גֶּשֶׁם קַיִץ,

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְרַדְּדוֹת קֶמֶט בְּמִצְחִי

מְנַגְּבוֹת אֶת שְׂעַר רֹאשִׁי וּפָנַי,

וְגוּפְךָ הַר.

 

 

בַּחֲדַר הַמִּיּוּן

 

מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד בַּעַל וְאִשָּׁה

שָׁרִים בְּרַעַד

אֶת מִזְמוֹר פְּתִיחַת הַהֵיכָל.

רִיצָה בְּהוּלָה מֵעֶמְדַּת הָאֲחָיוֹת

מַחְרִישָׁה אֶת הַקּוֹלוֹת.

בַּחֶדֶר הָאַחֲרוֹן אִישׁ צָעִיר

אִבֵּד אֶת קֶצֶב הַמֶּטְרוֹנוֹם.

רַגְלֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה כִּרְעוּתֵהּ

בְּחָלוּק שָׁסוּעַ הַמְּגַלֶּה טְפָחַיִם

שֶׁל חֻלְשָׁה לְךָ

יָדַי

רַגְלַי

דָּמִי לְךָ

עַצְמִי

אֲדֹנָי רוֹאִי לֹא

יֶחְסַר לְךָ

 

יֶשְׁנוֹ?

 

 

חֲרִיץ אוֹר

 

עַל מָה אַתְּ חוֹלֶמֶת הוּא שׁוֹאֵל

כְּשֶׁהִיא סוֹגֶרֶת מוּלוֹ אֶת סֵפֶר הַהֲזָיוֹת,

רַק הַבֹּהֶן שׁוֹמֶרֶת

חֲרִיץ אוֹר עִם חֲלוֹמוֹת.

 

עַל מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת הוּא בָּהוּל

וְלָהּ נִדְמֶה שֶׁאֶצְבָּעוֹ עוֹד רֶגַע קֶרֶס בִּגְרוֹנָהּ.

 

כְּמוֹ דָּגָה הִיא נִמְלֶטֶת מִן הַחַכָּה

לֹא תַּבִּיט לְאָחוֹר.

 

 

על הספר, יקיר בן־משה:

 

"בְּטֶרֶם דִּמְדּוּמִים/ נִיחוֹחַ שְׁקִיעָה לָכוּד בְּתוֹךְ הַבַּיִת."; היש משפט יפה יותר לפתוח בו ספר שירה?

"לאט החושך נוגס", ספר שיריה החדש של אורה ניזר, עומד כולו על שפת האור, ליתר דיוק: על שפת דמדומי האור – שפת השקיעה והזריחה. בדרך עדינה ובוטחת, בלשון שקופה, קריסטלית עד כאב, לוכדת ניזר את הפרטים הקטנים של היומיום (מכולת, בנק, חשמלאי, כדוגמת השיר המופיע בציטוט) ובונה מהם קתדרלה של געגועים. זה אינו הגעגוע אל החומק או האבוד, אלא אל החיים עצמם: הרגעים בחיק האֵם, האינטימיות עם בן הזוג, הבית שהיה והכתיבה עצמה.

"לאט החושך נוגס" הוא ספר שירה נדיר ביופיו, עשיר בעומקים נפשיים ובבשלות אמנותית של ממש, וכמי שקרא וליווה את השירים – קשה לי לחשוב על קורא שייוותר אדיש לקריאתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל