שהילדה תדע, דבורה כץ, פרק ראשון מתוך רומן חדש

שהילדה תדע, דבורה כץ, פרק ראשון מתוך רומן חדש

 

פרק א' – 8=3+4

 

"8=3+4", קורא אבי מתוך מחברת שיעורי הבית בחשבון ועיניו רושפות.

"כמה זה 3+4?".

"שמונה", אני פוסקת.

ניתנת לי הזדמנות שנייה, ושלישית, ואני בשלי – "שמונה".

"כנס לבית שימוש", מצווה אבא ומצביע לעבר המסדרון הצר. בקצהו אסלה נטולת מושב, מעליה חלון הנפתח לצוהר דק. בסמוך לדלת ישנו כוך שהיה אמור לשמש מקלחת ובתווך כיור מתכת ממורט.

בית השימוש מרהיב בצבעיו. בכל אביב אבי צובע את קירות הבית ובתחילה את בית השימוש.

"צבע פלסטיק זה פנטסטי, אפשר לרחוץ וצבעים יפים", מתלהב אבי מדי שנה בשנה.

"צבעים יפים", נאנחת אמי. "אבל בית שימוש צריך בלבן, ולא כמו איזה זקנה מכוערת עם איפור חזק, או איך זה בעברית? חזיר".

אבי, בחיוך סלחני וכמצוות אנשים מלומדה, חוזר ומשנן באוזנה את המשפט ממשלי, תחילה בעברית ואחר כך ברומנית: "נזם… זהב… באף… חזיר. auur inel de nas in nas de porc".

בכל אביב הוריי משיבים את הזקֵנה והחזיר לבית השימוש שלי, ועִמם ניעור בי החשש שמא ייפגעו רוחות הרפאים השוכנות שם.

"לייבי", פונה אליו אמי. "אפילו שְׁמיל, שפרחי הזהב בקירות הסלון שלו זה כמו הזהב, נו, in nas de porc, אפילו הוא, את הבית שימוש משאיר לבן".

אמי מקנאה, אני חושבת בלבי. גם אני. בכל אביב שמיל הטייח מעביר את גלגלת הצבע, וכבמטה קסם פרחי זהב צצים והופכים את דירת החדר של סימה חברתי לגן קסום. קנאתי בוערת ואני מתנחמת בקירות בית השימוש שלנו, שלא  צבועים, כמו אצלם, סתם בלבן.

חלפו כשישים שנים. בעוד מראה הדירה – החדר האחד, המסדרון הצר והמטבחון – נותר עמום בזיכרוני, מראה בית השימוש לא מש מנגד עיניי. לוע פיר האסלה פעור ונופל אל חור שחור. צינור היורד מן הקיר ובקצהו ברז עגול מתחבר לאסלה. כשמסובבים את הברז העגול נשמעת חריקה מצמררת ומים נשפכים אל לוע הפיר השחור, נבלעים בו בגרגור רעבתני.

משני צִדי האסלה, על הרצפה האפרפרה, מונחים שני פחים מוזהבים שקיבלה אִמי במתנה מבעל המכולת. כל אחד מהפחים הכיל בעברו כעשרה קילוגרמים של זיתים כבושים. הפח השמאלי מכיל נפט, ולפח הימני נזרקו לאחר הניגוב גזרי נייר של העיתון בשפה הרומנית. אבי אסר עלינו לנגב את הישבן בעיתון שכתוב בלשון הקודש. האחריות לרוקן את הפח מדי יום ביומו הוטלה על דודי המפגר, שחי עמנו וישן במטבח, והוא, למרות גערותיה של אמי, לא הקפיד על כך.

יום-יום רחצה אמי את האסלה והכיור בנפט. צחנת הצואה שעלתה מגזרי העיתון התמזגה עם ריח הנפט, ושניהם הכו באף בכניסה. ככל שהתארכה השהייה בבית השימוש, הלך הריח והתפוגג.

"אני יודעת כמה זה 3+4", אני צורחת ומכה בדלת.

אבי פותח את הדלת הנעולה.

"נו, תגיד?".

"שש".

אבי נועל את הדלת ומכבה את האור.

"אולי בחושך המוח שֶׁלְּךָ יעבוד".

"אמא, אני מפחדת, תוציאי אותי", אני צורחת ובוכה, ואין עונה. החושך טרף את אמי ועומד לטרוף אותי.

בחושך נשתכח ממני שהושלכתי לבית השימוש כדי לחשוב. אני מתרחקת מהלוע השחור של האסלה ונצמדת לדלת הנעולה. רוחות הרפאים מתקבצות סביבי.

ראשונים מופיעים ילדיו המתים של אבי כשהם עירומים ורועדים מִקור ואמם לצִדם. היא שומרת על ילדיה. אני שונאת את האישה הזו ומקווה שנשרפה ושלעולם לא תופיע בביתנו, כמו אשתו המתה של אביה של שושנה חברתי, שהופיעה בביתם בלי הילדים שלה, כי אותם שרפו באמת. הרבנים הטיפשים אמרו לאבא של שושנה לעזוב את אמא של שושנה וגם את האישה הראשונה שלא שרפו ולחפש אישה שלישית, ושושנה בוכה.

"אמא, אני פוחדת", זעקותיי ממלאות את חלל בית השימוש.

בחוץ דממה. הם עזבו והותירו אותי לבד.

אני דופקת על גב הדלת הנעולה, פרקי אצבעותיי הקטנות עומדים להתפרק.

"אמא, תוציאי אותי".

"לייבי, תפתח לפחות את האור", מתחננת אמי.

ולפתע אור. אמי חוזרת ומבקשת: "תוציא אותה". ואני יוצאת לחופשי.

שקט שאחרי הסערה. אמי מגישה לאבי את ארוחת הערב. אבי לועס ברעבתנות. אני מביטה בפניו, ובמוחי חולף רעיון המציף אותי באושר. כשאבי עסוק איתי בפתרון התרגיל, הוא חדל לדבר על ה"מיין זון" [בני שלי ביידיש]. את האושר הרגעי הזה מוחקות השאלות והתהיות שאינן מניחות לי. למה שתקה אמי? למה היא לא נכנסה עִמי לבית השימוש לשמור עליי? למה היא לא הדליקה לי את האור? בבית השימוש בחושך גם אני קורבן שואה. גם עליי צריך לרחם.

בתום הארוחה אבי פותח את המיטות המתקפלות שלי ושל אחותי. אני מטילה את עצמי על המזרן וממתינה שיכסה אותי בשמיכה. אני אוהבת לראות כיצד כפות ידיו הגדולות אוחזות חזק בשמיכה, גופו החסון נכפף לעברי ועיניו החומות מביטות נוגות אל תוך עיניי ונוסכות בי ביטחון.

אבי מתיישב על הספה הסמוכה למיטתי. אמי מגישה לו את הסידור והוא קורא לנו מתוכו את "קריאת שמע על המיטה". שפתי אמי נעות וקולה לא יישמע. בכל לילה היא מבקשת עזרה מהמלאכים שאבי מְזַמֵּן אל החדר: "מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפניי אוריאל, ומאחוריי רפאל, ועל ראשי שכינת אל".

אני לא רואה אף מלאך. אמי רואה.

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

מרגיע אותי לדעת שיש שומר, כמו בפרדס, ושקוראים לו ישראל.

"הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה–שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ: מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה".

לשלומ'לה, הבן של ציפקה השכנה, יש שישים שומרים. זה מפני שציפקה הייתה בשואה, ואח שלה, שלומ'לה, מת שם מרעב. החדר שלנו קרוב לחדר של שלומ'לה, והשומרים שלו ישמרו גם עליי.

לילה אחד אמר אבי: "המילים האלו קראתי בכל לילה באוזני ילדיי שמתו בשואה".

דבריו פילחו את בטני כמו היו סכין. "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים", המשיך אבי לקרוא.

למה הנערים? למה שלא יברך את הילדות שלו? כעס וזעם בערו בי. באותם רגעים שנאתי את אבי על כך שהציל את עצמו, שלא הציל את ילדיו מהשרֵפה, שלא מבקש מהמלאך לשמור עלינו, הבנות שלו, שמבקש על הבן שלו. על המיין זון הוא חושב.

"וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל", חותם אבי את פסוקו. הוא סוגר את הסידור, ואמי נוטלת אותו מידיו ומקרבת אותו תחילה לשפתיי ולאחר מכן לשפתי אחותי. אנו מנשקות את הכריכה המחוספסת ומביטות בשפתיה הרכות של אמי המושטות אף הן לעבר כריכת הסידור.

אני שוכבת במיטתי בחושך ומקשיבה לנחירותיו של אבא, המתאימות את עצמן למקצבי שירתה של ציפקה הבוקעת מהקיר המפריד בינינו.

לא נכנעתי, התעקשתי ש-3+4 הם 8. אם אענה את התשובה הנכונה, ייבלע מוחי במוח של בנו שמת. אולי זה מה שהוא היה רוצה שיקרה, שמוחי החי ייטמן בתוך המוח הגאוני של בנו, או לחלופין שיצליח להכניס את מוחו של מיין זון לתוך מוחי. אני רוצה את מוחי לעצמי. אני לא הבן המת שלו. ואולי משום שהמלאך שומר רק על בנים אז אבי קורא לי "אתה" ולא "את" וכך הוא מנסה לבלבל את המלאך וגורם לו לחשוב שאני בן ולשמור גם עליי.

ביקשתי שיגיד לי "אַתְּ", אך הוא מדבר אליי כמו לבן. כשהוא קורא בשמי, "לִיָּה", זה ברומנית, בשפה של גויים, ולבן שלו הוא קורא "מיין זון" ביידיש, בלשון הצדיקים. אני אלחם באבי. לא אענה את התשובה שהוא רוצה. אני אחליט כמה זה 3+4! מצִדי שימשיך ויספר לכל העולם שבנו היה גאון בחשבון, שבגילי הוליכו אותו המורים בכל טרנסילבניה כדי שיפגין את יכולתו בלוח הכפל במספרים גדולים. לי לא'כפת. שישוויץ בו. אני לא הבן שלו, אני מישהו אחר.

 

יום אחד הציץ פרח כחול אל בית השימוש. שתיל החבלבּל ששתל אליעזר, שמתגורר מתחתינו בקומת הקרקע, טיפס על צינור הביוב המשותף ופרץ מבעד לצוהר.

שמחתי לגלותו.

בעיני רוחי ראיתי נסיך קטן שמטפס על החבלבּל. קיוויתי שהנסיך יהיה עִמי בחושך. איש מלבדי לא יוכל לראותו. הוא יפתח את הדלת הנעולה במטה קסמים, יסב עמי לארוחת ערב חמה, יישן לצִדי במיטה ויחבק אותי.

 

 

 

 

על הספר:

 

ביד אמן רגישה, נבונה וחומלת, טווה דבורה כץ את סיפור ילדותה והתבגרותה בשנות ה-50 בשכונת עולים בקרב ניצולי שואה. צִלו של עבר נורא מתהלך בבית, הילדה מנסה לפענחו. תוך כך נחשפת פנורמה אנושית עשירה ומכמירת לב. אף שתשתיתו של הסיפור כאובה, הסיפור רווי הומור נפלא. הקורא צוחק עם הדמויות ובוכה איתן, ובעיקר אוהב אותן ומוקיר את מאמציהן לחיות.

מומלץ בחום רב.

מירה מגן

 

זוהי יצירה מרתקת המספרת את סיפורו של הדור ששרד את השואה, שממנו נבנית המשפחה והחברה הישראלית. דבורה כץ, בת להורה ניצול שואה, כותבת את הספר מתוך אהבה גדולה להורים שאינם וחמלה לדמויות הכואבות בשכונה. היא מצליחה להעמיד דמויות אלה בתלת ממד רגע לפני שייעלמו בתהום הנשייה. כתיבתה מאופקת ומדויקת, תיאוריה צבעוניים וחושניים ומלווים בהומור דק. דבורה כץ מימשה את הביטוי "שהילדה תדע", שניתן כסוג של ענישה, לכתיבה עשירה ומחיה זמן ומתים, לספרות יפה.

חוה פנחס-כהן

 

 

על הסופרת

 

דבורה (דסקל) כץ סיימה לימודים לתואר דוקטור לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע והשלימה תואר ד"ר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. עבדה כרופאת משפחה. פרסמה שמונה ספרי שירה וספר ילדים.