קרוב ביותר לארוס. על שירתו המוקדמת של אריק א.

קרוב ביותר לארוס. על שירתו המוקדמת של אריק א.

הפואטיקה של אריק א. היא תובענית מטִבעה. היא דורשת מן הקורא שימת לב קפדנית בקריאת השירים. מדוע?

   ראשית, רוב שירי ספר שיריו הראשון ("הודאה", הוצאת "עכשיו", סדרת שירה בעריכת פרופ' גבריאל מוקד), המונח כעת פתוח לפניי – אני חוזר וקורא בו מדי פעם, עוד מבחן לאיכות ספר שירה, מספר הפעמים שאתה חוזר אליו – ארוכים הם ונושאים אופי של פואמה. המשורר מרבה לעסוק במונחים מופשטים, הבאים להדגיש את ה"אני", וברצפים שבורים תחבירית וטיפוגראפית. כך משתמש אריק א. ברצף של פעלים, בעבר ובהווה, כדי לתאר תנועה, או כיוון, בכל השירים. תנועה לעבר יעד לא מושג או יעד המושג חלקית.

   הנה דוגמה השיר "צעדה", (עמ' 44):

   "ידיים למעלה/ אתה מותח/ בשמיים לא נוגע/ ונגעתָּ כל העת שחלמתָּ/ וטיפסתָּ על הגוף חי של אימא/ ולא תיארתָּ שיש/ מרחק שעושים/ עד ששוכח והולך/ עד שברגליים כואב ומתרחק/ וכְאֵב מושך למטה/ וממשיך ללכת על כּף הרגל/ מתנפחת וגדֵלה יותר מהראש שלךָ מתחשב מְחֻשָּׁב/ כמו צְעָדֶיךָ הקטֵנים אבל מכְּאֵב הם קטֵנים/ וממשיכים אחד אחרֵי האחד ואחריו אותו האחד/ באותן הרגליים באותן הנעליים/ לא תַּחֲלִיף הזמן לְאַבֵּד הדרך כמוךָ/ נותנות ריח ולוחצות כי אתה הולך וגדֵל והן כמו של תינוק/ אתה לא מריח אבל הריח יעשה עוד דרך ארוכה ויגיע לאפךָ/ כשאתה בָּראש צועד לַנִּקְבָּה/ ממנה בָּאתָ/ ואליה אתה בא/ אבל מריח כמו בשר מֵת הזיכרון/ עד שאי אפשר להעמיד פנים/ שאפשר לחזור בָּרגל להתגולל על בִּטנה ולגעת בשמיים בְּיד/ חושך כמו מצרַים נופל/ על חֻדֵּי פירמידות עוד תטפס"

   לפנינו צעדת החיים, הליכה מאימא ושיבה מאימא, אולי דרך האהובה ובוודאי באמצעות הארוטיקה המעוררת חִיּוּת. גם האימאז' הבומבסטי המסיים את השיר, שהוא מין היפרבולה (הגזמה לצורכי רגש, כמו שעמיחי למשל אומרת באחד משיריו, "במקום שאת אוהבת צריכים לפנות את הרהיטים מן החדר") – לאריק א. יש הרבה כאלה, היפרבולות – הוא יפהפה: "…להתגולל על בטנה ולגעת בשמיים ביד/ חושך מצרים נופל/ על חודי פירמידות עוד תטפס". מאוד מקורי, לגייס את יציאת מצרים ובכלל את מצרים הקדומה לתיאור מערכת יחסים, אהבים, של זוג.

   המונחים המופשטים, בהם מטפל המשורר, הם למשל: "הודאה" (באל"ף), "מאבק", "רגש", "אהבה" ואפילו "אור". חלק מן הטיפול בזולת נעשה באמצעות הנמענת האהובה, שהיא מעין אובייקט נערג שיש לחשוק בו, הקשֶׁה להשגה. בתוך השירים חש אתה את התנועה אל… התנועה לעבר הנמענת, שיש בה משום כיבוש היַעַד וכן ויתור עליו כאחד. כל היחס האֶרוטי הזה לנמענת, כמו האקט המיני המרומז בשיר "צעדה", או הגירוי הגַּבְרִי-נְקֵבִי העולה מתוך השיר "מַתְכּוֹן", או ההבּטה ביופי הנשי והמחסום הנלווֶה לה, המחסום בין גבר לאישה, בשיר "בקו עשרים וארבע" – כל אלה מקרבים עד מאוד את הדובר השירי בשירי אריק א. לָאֶרוֹס, לצד הנהנתני, היצרי, הפראי שבכתיבה, שאינה נענית לכללי ההוויה המוכרים לנו כביכול, ולא לכללי הטקסטורה.

   הנה שני שירים המדגימים זאת יפה. הראשון – "מתכון", השני – "בקו עשרים וארבע". הנה "מתכון", (עמ' 10):

   "על פרוסת חלה מרוחה ריבת פטל אדומה/ בלהב סכין כלוּאה לעד בבואה כסופה/ של פניה בלהט נוגסת בַּקְּרוּם החוּם/ נוגסות עֵינַי הֶבֶל פיה הַלַּח// על החלה והריבה שֶׁעַל השולחן/ על פניה ועל פניי והסכין לִמריחה/ אימת הכלים הממתינים בכּיור כבר ריחפה// עד שקָמָה להפנות עורף עמוק נחרט בתבליט פניי/ אל המקרר לשטוף בחלב עמיד וקפוא/ גְּרוֹן פירורי זהב אדום משובּץ// תחת סבּון ומים חמים לשטוף שאריות פטל/ אדום בלהט מובהק דָּבֵק לָעַד/ בַּסכּין שֶׁקֹּדֶם לכן חתך בַּחלה/ והעמיק לטבול לַהֲבוֹ בְּסֹמֶק הריבה// ויעמיק מאוד לחתוך בְּאֹדֶם נַפְשָׁהּ/ שְׁאֵרִית מאדימה וזיכרון/ שימת הלב/ ופטל אדום ומידבּק/ שארית מאדימה ודביקה/ לשטוף".

   הנה: "בקו עשרים וארבע", (עמ' 11):

   "בְּקַו עשרים וארבע יושב מולי אַבִּיר/ בינינו אִשָּׁה/ עוֹטֶה שריון מעודן ומוכסף/ בינינו אִשָּׁה/ קליעי מבטים חודרי שריון/ נעוצים בו עד זוב/ מִלָּה אִשָּׁה/ בינינו// אם בתחנה הבאה יֵרֵד/ לא אדע הרי בינינו אִשָּׁה/ משקָה אותי מיץ פטל ממותק/ מגביע מוכסף וקדוש/ בקו עשרים וארבע שעות יושב אַבִּיר אִשָּׁה מוּלִי/ בתחנה הבּאה אֵרֵד ראשון".

   נראה, שאת הדובר בשירים מטרידה גם שאלת השגרה: קימה לתוך היומיום השגרתי, המאפיין את זעיר-בורגנותם של רוב הבריות, אך גם בשירים אלו כגון: "מאבק", "אפשר להמליך שינה", נשאר הדובר בשיר נאמן למקוריות האמירה שלו, לשבירות התחביריות, ולעתים גם לסיום המקוטע. גם עולם הדימויים הצף ועולה מתוך השירים יש בו משום האֶרוֹס: הגבר כאריה והאישה כאיילה, למשל, בשיר הארוך "אור". אריק א. עושה שימושים בדימויים שחוקים אלה, תוך הזרה של אותם דימויים, שותל אותם בהקשרים מפתיעים של זוגיות נבנית, כאשר הוא מבליט את עצלותו של האריה למול החוכמה והזריזות של האיילה.

   אחד השירים האהובים עליי בקובץ הקצר הזה הוא השיר "מגבת", שיר זה קרוב מאוד לאהבה טוטאלית, להתמכרות אדירה לרגש, לארוס, האובד בינות לאצבעות. השיר סיטואטיבי ברובו: הוא מתאר מצב שבו הדובר משמר, כמצרך יְקַר-נפש, מגבת סרוחה של הנמענת; הדובר מְשַׁמְּרָהּ מכל מִשְׁמָר, מפני זיעתה נספגה באותה מגבת סתמית. שוב לפנינו אותה היפרבולה (הגזמה לצורכי תיאור רגש), מקורית, והפעם בשילוב עם סינקדוכה, חלק ממישהו המעיד על השלם, במקרה זה המגבת של הנמענת האהובה. לתוך שיר זה מתקפלים מושגים המוארים באור מחודש – כמו ניקיון שהוא מעין טקס, כשזרם המים מתאחד עם זרם האירועים. כל השיר כולו נסב סביב ההיפרבולה החזקה הזאת של שמירת חפץ סתמי שטונף, כשהמסקנה הסופית של השיר היא, כי באמצעות המגבת לומד הדובר, שאהבת הנמענת, יש בה משום רכושנות אישית ואהבת עצמו, וזה מפתיע.

   הנה השיר "מגבת", (עמ' 17-19):

   "אני לוקח מַגֶּבֶת סתם מַגֶּבֶת/ לנגב את גּוּפֵךְ (הגוף)/ תחילה נרחץ אותו/ במים רכּים נשטוף את הלכלוך/ הלכלוך הטבעי שֶׁדָּבַק בָּךְ/ כמו שאני דָּבֵק בָּךְ/ לא נעמיד פָּנִים אני מבטיח שזה משהו אַחֵר/ נבין כפי שרק אַתְּ ואני מבינים/ שלא צריך עד כדי/ כך שצריך כל כך צריך/ לשטוף/ בָּאוֹר הזורם אֶת מֶלַח הזיעה המשׁכּר/ בָּאוֹר הזורֵם אֶת שִׁגרת כִּתְמֵי/ הזמן גם אֶת/ הפעוטים והלא חשובים נשטוף אֶת כולם באור הזורם לשטוף/ ולנגב/ אם תרשי אני אקח את המגבת אני לוקח אותה עכשיו/ בידיי הארוכות כקרנֵי השמש/ אשתמש בה/ לספוג במידה המתאימה/ אם תסתכלי לרגע הצִדה/ אצמיד הכי חזק את המגבת הלחה/ לְהַשִּׁיב את פניי/ הלוהטות בְּחֹם מאופק/ מגבת/ מגבת אצילית זו תהיה מעתה כל מה שאין לי/ ולא היה לי מֵעוֹדִי// בכל מאודי הרחב אסרב/ לא/ לא אתן אותה/ את המגבת המרהיבה והמשומשת שֶׁלָּךְ לכביסה/ היא תסריח כמו נְבֵלָה/ היא כבר מתחילה להסריח נורא/ וזה הריח הנפלא והיחיד שאני יודע/ מגבת/ שירי הַלֵּל אשורר למענה/ כאילו שבה העניין, הרי אַתְּ יודעת/ שזו אַתְּ/ בהתמסרוּת דֶּמוֹנִית למדתי אוֹתָךְ/ עד שהבחנתי בדרך מקרֶה הבנתי/ שזה אני/ שתמיד היה זה אני/ כמו שרק אני/ יכול להתמיד/ לראות/ שזו אַתְּ/ רק אַתְּ שמדבּרת/ עכשיו, אֵי פַּעַם/ האִם אראה את פניי, פנייך/ האחֵרות/ לא/ לא אוותר עליה/ בכל כוחי אקרע ממנה/ חתיכה קטנה/ ומספיקה לכסות על חור קוֹסמי שחור/ שהולך ונפער בלבּי המסוּר לָךְ/ כשאַתְּ הולכת וּמַפְנָה פנייך ממני אֶל/ (הֶעָבָר)".

   המסקנה אפוא היא, שלפנינו הפנמה נוסח הזוג כאחד: היא בעצם זה הוא ולהפך. אבל בסיום השיר מתרחקת הנמענת מן הדובר באמצעות דימוי של חור שחור, שוב היפרבולה, ההולך ונפער, וההתרחקות של הנמענת היא אל העבר, כשהיא מפנה פניה.

   כל דרדק יוכל להבין כי לפנינו שיר סיטואטיבי, קיומי, חזק ומושלם. אריק א. מביע במורכבותו יכולת רגשית העוסקת באהבה, מבלי להיות קר ומנוכר מחד גיסא, ומבלי לגלוש לבנאליזציה אופיינית מאידך גיסא – או כפי שכבר ציינתי – הכי קרוב שאפשר, ממש לגעת, בארוס היצוק בתבנית מודרנית. סוּפֶּר-מקורית.

   נשאלת אפוא השאלה הסוציו-ספרותית מדוע אריק א. לא זכה בשום פרס ספרותי מעולם, מדוע לא הוזמן לשום פסטיבל רשמי ורק השנה, משמונה המשורר והמתרגם רפי וייכרט – איש מאוזן, פלורליסט אמיתי ושקול המקשיב לקולות משוררים אחרים בקשת רחבה – כמנהל אמנותי של הפסטיבל, מדוע רק עתה הוזמן אריק א. לפסטיבל המשוררים במטולה, ומדוע עד היום לא טרחנו אנו לתת לו את המגיע לו – דהיינו את פרס ראש הממשלה, כאות הוקרה ומלגת התפנות על השירים היפים והחשובים שכתב עד כה.