אמיר גלבע, שירים והערה באתר לספרות: יקוד

אמיר גלבֹּע, אחד עשר שירים והערה

אחד עשר שירים של אמיר גלבע בלוויית הערה של עורכי כתב העת האינטרנטי: יקוד

אמיר גלבֹּע

 

בָּעֲלֶטֶת

 

אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאְמרוּ אֶבֶן.

אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרו עֵץ.

אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרו צֶבַע.

אִם   יַרְאוּנִי   דָם   וְאֹמַר   דָּם   יֹאמְרוּ   צֶבַע.

 

 

אנחנו פספסנו את אמיר גלבֹּעַ. אילו היה בית "מסדה" ברמת גן קיים ואמיר גלבֹּעַ היה חי, לא היינו עומדים בפיתוי והיינו נכנסים לדבר איתו על ספרות ומצב השירה. אבל הוצאת "מסדה" המפוארת פשטה את הרגל ונעלמה מן הנוף הספרותי שלנו, ואמיר גלבע נפטר ב.1984- בכל אופן, גלבע אחראי כעורך לאחד הדברים היפים בשירה העברית: "הספרייה הקטנה לשירה", שהוציאה את שלושת ספריו הראשונים של רוני סומק וספרים משל אלי בכר, אדמיאל קוסמן, משה בן-שאול, אשר רייך, גבריאלה אלישע ומיכל סנונית. אין ספק, גלבע היה קשוב לרחשי השירה שבאה לאחריו – אסתטיקון אמיתי.

 

כיוצר, היה גלבע משורר של בין-הזמנים. מי שהשתחרר כבר מכבליו של אברהם שלונסקי, אך עדיין לא נשבה לחלוטין בקסמים המודרניסטיים של נתן זך וחבורת "לקראת". יש לו יסוד שירי שבור, תחביר מסוכסך, עולם של ערכים השואב מן התנ"ך בפרט ומן היהדות בכלל, ויסוד אוונגרדיסטי, רענן ושמח, של משהו נולד, חי ומתחדש. הוא ממש עומד על התפר שבין שירת ה"אנחנו" לשירת ה"אני" – הקולקטיב למול האינדיבידואל: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת/ ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום/. דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת/ וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת")"שיר בבוקר בבוקר").

 

כפי שאפיין זאת יפה אורציון ברתנא במסה שפרסם ב"מעריב" בשנות ה-80, גלבע היה משורר אידיאי-מטאפיזי ואקסטאטי, שצמח אל תוך תקופה זרה לשירתו, תקופה אירונית וצינית. כל זה מוליד עייפות בשירתו היפה והמאוחרת, שהופכת לֵאָה. המצב בארץ לא נראה לו, ההוויה הישראלית מתרחקת והרעננות והשמחה הופכות לעצב ומופנמות בקבצים "רציתי לכתוב שפתי ישֵׁנים" ו"איָלה אשלח אותך".

 

הוא פשוט נשבר. אבל בכל הנוגע לאלימות ולאומנות חשוכה הכרוכה בהרג, נשאר גלבע חד-משמעי וברור כמו במִכתם הקצרצר שהולחן, 'בעלטת:' "אם יראוני אבן ואומַ ר אבן יאמרו אבן/. אם יראוני עץ ואומַ ר עץ יאמרו עץ/. אך אם יראוני דם ואומַ ר דם יאמרו צבע/. אם יראוני דם ואומַ ר דם יאמרו צבע".

 

מבעד לשורות של אמיר גלבע, שנקראות לא אחת בטקסים של ימי הזיכרון, "ואחי שותק/. ואחי שותק/. ודמו מן האדמה זועק" ")ואחי שותק"), ניבטת המורכבות של הישראלי הרגיש והחיישן, שחסר כל-כך היום. גם בשירי השואה הידועים שלו "יצחק" או "נשמת יוסי בן-אחותי ברוניה", הוא מה שלוי אשכול היה מכנה שמשון דער נעבעכדיקער, גיבור יפה בלורית, אך רפה שרירים, בעל עיניים מזדגגות-חושבות.

 

ההנגדה הזאת מסיבה הרבה עוצמה לשירי גלבע. ההיבט האידיאי-מטאפיזי בשירתו מוליד שירה חילונית-רליגיוזית שיש בה יסודות קבּליים, הפופולריים כל כך בעולמנו הרוחני-מסחרי היום: "רשויות", "יום התמיד", "באר", "הר"; אבל אצלו זה מקבל ממד של עומק רוחני אמיתי מעורר מחשבה ותהייה, ואין מדובר בהגשת פתרונות קלים ושקריים של אושר מדומה: הוא כותב: "ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת המלכה/. לגופי בגדים של יום יום וגופי, אם בכלל, איננו חזק בכלל/ וגם הנפש לא"….

 

השירה העברית בקשת שבין חיים נחמן ביאליק עד נתן זך, ובעצם עד היום, לוקה במלנכוליות שבלולית ועצב קיומי. צער העולם רובץ על כתפי המשורר. לא אצל אמיר גלבע. זה משורר שיודע לשמוח את שמחת הקיום בלי שיאבד ולו טיפה אחת של עומק תוך התבוננות בהווייתה.

 

חִזרו לרגע וחִשבו למשל על שירו המפורסם: "שיר בבוקר בבוקר" שכבר הוזכר כאן ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת/ ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום") ששר שלמה ארצי. כולו המנון לחיים.

 

האביב של גלבע הוא גם האביב שבלב. זו אותה פריחה חדשה שמנצה ובאִבּה ארוטיות נערית. כמה יפה השפה הפרטית שהוא יוצר למען אביב הנעורים הזה בשביל האהובה שממש מתוארת בקווים של ילדה מתבגרת בשיר "אביב". "חמיבה": שילוב של חמימה וחביבה, או "חובי וטובי" שהם פעלים בציווי-בקשה מומצאים, והכוונה שהנמענת המתבגרת תיחבא ותיטיב, כי הרי לבסוף הדובר יגלה אותה מינית כאישה.

 

סוף השיר כולו הוא מעין מזיגה ארוטית של האיברים של השניים לכלל אחד מופשט וגם צבעה נכנס בצבעו ולהפך כמו בקוביזם או בציור מופשט מודרניסטי. לא לחינם אפוא כינה אמיר גלבע את ספר שיריו עב הכרס: "כחולים ואדומים". הוא מודרניסט שנוטה מן הקונקרטי-הספציפי אל המופשט.

 

בקשת הטוב הזה מביאה את אמיר גלבע להיות משורר קונצנזואלי במובן הטוב של המילה, באופן אמיתי, מן הלב, והלא ממסדי. ובאמת, איננו מכירים קורא שירה או יוצר שאינו אוהב את שירת אמיר גלבע ומעריך אותה. רוצים אתם הוכחה? הנה:

 

במלאות 20 שנה להולדת המגזין "הליקון", הופיעה חוברת בעריכת אמיר אור שנקראה "הליקון שירים שמחים – יוצרים חוגגים רגעים של אושר". היוצר שנבחר הכי הרבה פעמים הוא אמיר גלבע. המשורר דן ערמון בחר את "אביב" של גלבע, אבל גם אילן שיינפלד, אידה צורית, יעל גלוברמן ועדה קינסטלר בחרו משירי אמיר גלבע. נראה כי הוא באמת היה משורר המחייב את החיים.

 

רן יגיל

חן ישראל קלינמן

 

לפוסט בכתב העת האינטרנטי לספרות "יקוד"