נורית פרי, שמונה שירים מתוך ספר חדש: "כמעט שקוף"

נורית פרי, שמונה שירים מתוך ספר חדש: "כמעט שקוף"

 

*

הַקַּיִץ שֶׁבָּרָא אוֹתָנוּ

לֹא הִבְדִּיל בֵּין מַיִם

לְשָׁמַיִם.

גִּבְעוֹלֵי הַקַּש

הִתְגַּעְגְּעוּ אֶל מוֹצָם,

מוֹשִׁיטִים יָדַיִם לֶאֶסְפוֹ

מִתּוֹך הָרוּחַ.

עַל קַו הַמַּיִם

פְּרָעִים צְהֻבִּים סִלְסְלוּ לָנוּ רֶחֶם רַךְ,

מְלַטְּפִים לְחָיֵינוּ הַנִּמּוֹחוֹת

עַל הָאֲבָנִים.

פִּיּוֹתֵינוּ הַמִתְנַשְּׁמִים

מִלְמְלוּ תְּפִילָה

כִּי טוֹב

כִּי טוֹב

 

וְרַק אֶת הַנֶּשֶׁר שֶׁחָלַף

מֵעַל גּוּפֵינוּ הָעוֹגְנִים בַּשָּׂדֶה

לֹא רָאִינוּ,

עִוְּרִים מֵאוֹר גָּדוֹל

וּמִתְּשׁוּקָה.

 

 

במערת הנטיפים

 

אֲנִי נְטִיף דְּאָגוֹת

נֶאֱסָפוֹת

נִקְווֹת

נוֹשְׁרוֹת

עַל אַדְמַת חֲלוֹמוֹתַי

 

וְשׁוּב

מִתְאוֹשְׁשׁוֹת

צוֹבְרוֹת כֹּחַ

מִתְרוֹמְמוֹת לְזָקִיף

הַמְּטַפֵּס

שׁוּב

אֵלַי.

 

 

מערות פוסטוניה – סלובניה

 

 

*

 

הִיא לֹא יְשֵׁנָה בַּאֲלַכְסוֹן.

הָאֲלַכְסוֹן בְּתוֹכָהּ,

מִתְמַתֵּחַ.

בַּיָּמִים הִיא חוֹשֶׁבֶת יְרֵחִים מְלֵאִים,

בַּלֵּילוֹת הִיא חוֹלֶמֶת רְגָעִים נִפְתָּחִים

כִּפְקָעוֹת הַפּוֹלְטוֹת בְּעֹנֶג עָדִין

אֶת גִּבְעוֹלָן.

הִיא בּוֹחֶשֶׁת שִׁירִים בַּקָּפֶה שֶׁל הַבֹּקֶר,

נִשְׁאֶבֶת לִמְעַרְבּוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁהִיא לֹא

מַמְתִּיקָה.

פַּעַם הָיוּ בְּתוֹכָהּ עִגּוּלִים

קַלִּים כְּבוּעוֹת.

 

 

*

 

בַּמִּטָּה הַגְּבוֹהָה שׁוֹכֵב אִישׁ

שֶׁהָיָה פַּעַם אַבָּא שֶׁלִּי.

בְּעֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת כָּבָה הָאוֹר

כְּמוֹ בִּמְנוֹרַת קְרִיאָה זְעִירָה

וַעֲשֵׁי הַלַּיְלָה נִתְלָשִׁים לְרַחֵף

אֶל אוֹר אַחֵר.

 

 

 

 

ילדה של אבא

 

"לְכִי תַּגִּידִי לוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל יוֹתֵר מִדַּי.

לָךְ הוּא יַקְשִׁיב"

אָמְרָה אִמָּא וְשָׁלְחָה אוֹתִי וְאֶת צַמּוֹתַי,

יוֹנַת דֹּאַר לָשֵׂאת אֶת דְּבָרָהּ.

קְשֵׁה עֹרֶף הָיָה

כְּמוֹ בַּנְּסִיעוֹת הָאֲרֻכּוֹת לַצָּפוֹן, בַּמְּכוֹנִית הַקְּטַנָּה,

הָיִיתִי מְעַסָּה אֶת עָרְפּוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת,

שֶׁלֹּא יִכְאַב.

 

"נַסִּי אַתְּ לָתֵת לוֹ לֶאֱכֹל" אוֹמֶרֶת אִמִּי

כְּשֶׁאָנוּ יוֹשְׁבוֹת מַבִּיטוֹת בְּלִסְתּוֹ הַשְּׁמוּטָה,

"לָךְ הוּא יַקְשִׁיב".

וַאֲנִי יוֹנָה קְצוּצַת כָּנָף וְצַמּוֹת

מְנַגֶּבֶת אֶת הַמָּרָק מִסַּנְטֵרוֹ

בְּעוֹדוֹ מַפְנֶה אֶת עָרְפּוֹ

לְאֶצְבְּעוֹתַי הַמְּרַחֲפוֹת.

 

 

שיחה בפארק

 

"מְעַנְיֵן אִם כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִהְיֶה בְּבֵית אָבוֹת

מִישֶׁהוּ יִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ"

אָמְרָה אִשָּׁה עָבַת בָּשָׂר,

מְדַרְבֶּנֶת אֶת שְׁנוֹתֶיהָ הַמְּבֹהָלוֹת

בִּצְעִידָה נִמְרֶצֶת בַּפַּארְק,

חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי קָשִׁישׁ

שֶׁהִפְשִׁיר גַּעְגּוּעָיו בַּשֶּׁמֶש,

לוֹעֵס בָּנָנָה רַכָּה בְּשִׁנַּיִם מֻשְׁאָלוֹת.

"אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ שֶׁ…"

הִמְשִׁיכָה, צְעָדֶיהָ מִתְרַחֲקִים

 

וְלֹא הִשְׁקִיטָה דַּאֲגָתִי לַעֲתִידָהּ

וּלְיָמֶיהָ הַבּוֹדְדִים.

 

 

בנות ואִמהות 

 

גַּם כְּשֶׁתִּזְכִּי בִּתְהִלַּת עוֹלָם

וְתַעַמְדִי עַל בָּמָה מֻקֶּפֶת מַעֲרִיצִים

וְתִקְרְאִי שִׁיר שֶׁיִצְבַּע אֶת יַלְדוּתֵךְ

בַּמֶּרְחָק הַנָּכוֹן,

גַּם אָז, בֵּין מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם

וְאֵדֵי הַהַעֲרָצָה

עֲדַיִן תִּשְׁמְעִי אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמֵּךְ

מַזְכִּיר לָךְ

אֶת הַתּוֹדוֹת שֶׁשָּׁכַחְתְּ לוֹמַר.

 

 

כלים שלובים

 

הַזֵּעָה הַנּוֹטֶפֶת הַיּוֹם מִגּוּפֵינוּ

שְׁקוּלָה לְכַמּוּת הַמַּיִם שֶׁאָנוּ לוֹגְמִים.

אֲנַחְנוּ כֵּלִים שְׁלוּבִים, מְדֻיָּקִים.

מִפְרְצֵי דְּאָגָה מְסַמְּנִים עַל מִצְחֵנוּ

אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁנָּשַׁר

כְּשֶׁחָשַׁבְנוּ עַצְמֵנוּ כָּל יְכוֹלִים

עַל הַיָּם וְהָרוּחַ.

 

יָדֵינוּ נִזְהָרוֹת לֹא לַגַּעַת.

פִּיּוֹתֵינוּ סוֹכְרִים אֲגַּמִּים הָעוֹלִים עַל גָּדוֹת.

פַּעַם הָיִיתָ מַשְׁאִיר זִכְרוֹנְךָ בִּתְעָלוֹתַי

כִּסְפִינָה רְדוּפָה

מַחְלִיפָה דִּגְלָהּ

וְיוֹרֵד מִן הַסִּפּוּן

אֶל הַבֶּטֶן הָאֲפֵלָה.

 

 

על הספר:

 

בשיריה היפים והליריים של נורית פרי יש עולם של מראות. התבוננות בדבר אחד מזכירה דבר אחר, חיים תמידיים על דרך האנלוגיה. לעִתים השירים מחולקים דיכוטומית בין המשל לנמשל, אבל לא באופן פשטני, אלא בדרך מורכבת ורמזנית.

דבר-מה נראה במציאות ויותר מאוחר, בשיר אחר – עובר הפשטה רגשית. כל אלמנט בחיים מסתיר סוד: הנוף, בן הזוג, האב, דיאלוג עם האנשים, הגוף – דברים אינם כפי שהם נראים. זה מעורר למחשבה ומביא מבט אחר, רענן.

 

רן יגיל

 

לשירים נוספים מן הספר בכתב העת האינטרנטי "פועם"