בננות - בלוגים / / דוד ברבי, צלצול מאחותי, מחזור שירים בספר חדש
רן יגיל

דוד ברבי, צלצול מאחותי, מחזור שירים בספר חדש

דוד ברבי

 

צלצול מאחותי

 

(מחזור שירים: התחלה וסוף)

 

1.

וַאֲנִי הֲרֵי בִּקַּשְׁתִּי לֹא לִכְתֹּב לַאֲחוֹתִי, אָז לָמָּה תְּבַקֵּשׁ, מַה תִּרְצֶה מִמֶּנִי שֶׁאַתָּה מְבַשֵּׂר לִי עַל פְּרֵדָה?

תִּדְבַּקְנָה אֶצְבְּעוֹתַי וְלֹא אֶרְצֶה פְּרֵדָה; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וְלֹא אֶרְצֶה מִלָּה.

שָׁבוּי אֲנִי לַדִּמְעָה הַמִּסְתַּתֶּרֶת מִפְּנֵי הַיְּדִיעָה.

וּמָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת אִם לֹא לִמְּדוּנִי?!

 

2.

הַיּוֹם רָאִיתִי אֶת תַּחְתִּית נַפְשָׁהּ – –

כַּף יָדָהּ הַחֲלוּשָׁה דָּבְקָה בִּי וְעֵינֶיהָ רוֹצוֹת לְהֵעָלֵם בְּתוֹךְ עַפְעַפֶּיהָ, לִשְׁכֹּחַ לְרֶגַע,

וְאוּלַי לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ חֲלוֹם אַחֵר.

יְכוֹלָה אַתְּ לְנַמְנֵם, אֲנִי אוֹמֵר בְּשֶׁקֶט –

נִזְכָּר שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי זֹאת פַּעַם לְחָבֵר…

 

3.

לְכוּ לְבַקֵּר דּוֹדַתְכֶם, אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם,

הִיא כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לָבוֹא לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא.

הָרְצִינוּת בָּהּ אָמַרְתִּי קוֹדַחַת אוֹתִי פְּנִימָה;

וּלְוַאי וְתוּכְלוּ לְבַקֵּר אוֹתָהּ עוֹד כַּמָּה פְּעָמִים.

אֵינִי יוֹדֵעַ לוֹמַר,

הַשָּׁבוּעַ תֵּלְכוּ!

 

4.

אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד אֶת הַמָּוֶת כְּמוֹ אֶת הַחַיִּים

וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת הַמָּוֶת כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת הַחַיִּים.

 

5.

"הַתְּשׁוּבוֹת לֹא טוֹבוֹת", הִיא אָמְרָה, וְהִיא – זוֹ אֲחוֹתִי, וְאֵיךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהָגִיב מִלְּבַד לְהַחֲזִיק אֶת יָדָהּ?!

מָה אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר מִלְּבַד דְּבָרִים רְגִילִים עַל הַחַיִּים; מַה יָּכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁאֲחוֹתִי אוֹמֶרֶת שֶׁהַתְּשׁוּבוֹת לֹא טוֹבוֹת?!

בְּמַצָּבִים כָּאֵלֶּה אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל,

מַמְשִׁיךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת חֹם הַחַיִּים בְּיָדָהּ.

 

6.

חִיּוּךְ רָזֶה הִיא מַפְנָה אֶל נְכָדֶיהָ אֲדֻמֵּי הַלְּחָיַיִם; חִיּוּךְ שֶׁל הַשְׁלָמָה נִכָּר בְּפָנֶיהָ כְּמוֹ רוֹאָה עַצְמָהּ בְתוֹכָם.

הַבַּיִת הוֹמֶה בְּצֶאֱצָאֶיהָ.   מְדַלֵּג מֵעַל מְשׂוּכַת הַקֹּשִי שֶׁל הָרֶגַע.

 

7.

אֵינִי מוּכָן לְכָךְ, אֲחוֹתִי, וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאָנוּ בִּשְׁאֵרִית זְמַנֵּנוּ;

אֲנִי לֹא מֵאֵלֶּה הַחוֹשְׁבִים שֶׁנִּפָּגֵשׁ מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ,

רַק חֲלָקִים מֵעַצְמֵנוּ יַמְשִׁיכוּ וְיִפָּגְשׁוּ כָּאן, בָּעוֹלָם הַקָּטָן הַזֶּה,

וּמְקַוֶּה שֶׁשְּׁלֵמִים יִפָּגְשׁוּ תָּכוּף יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

 

8.

זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת יָפִים עוֹלִים, וּכְמוֹ הָיִית בִּשְׁבִילִי שָׁם  לְכָל חַיַּי,

וְהַיָּד שֶׁאֲנִי מַחֲזִיק הַיּוֹם – חַמָּה כְּמוֹ כְּשֶׁהֶחֱזַקְתִּי בַּדֶּרֶךְ לַגַּן.

 

9.

מַזָּל, אַתְּ אָחוֹת לִי עַל שְׁמָהּ שֶׁל סָבָתֵנוּ

הָאֲהוּבָה,

וְאַתְּ זָכִית לִרְאוֹתָהּ גַּם אִם לֹא תִּזְכְּרִי,

וְגַם שֶׁיּוֹתֵר מִמֶּנָּה הָיִית –

שְׁמָהּ  לֹא עָשָׂה עִמָּךְ חֶסֶד.

 

10.

כָּל כָּךְ מַתְאִים לָךְ אֲחוֹתִי

לְקַבֵּל טִפּוּל נִסְיוֹנִי

לְמַעַן הָרְפוּאָה,

לְמַעַן הַאֲרִיךְ אֶת הַפְּרֵדָה,

לְמַעַן תֵּת עוֹד לַאֲהוּבַיִךְ,

וּמַה לְּמַעֲנֵךְ הַסֵּבֶל?

רַגְלַיִךְ תָּמִיד אֲחוּזוֹת בְּקַרְקַע מוּצָקָה.

הִגָּיוֹן שֶׁפָּצַח מִמֵּךְ עוֹד בְּגִיל הָעֶשְׂרֵה,

עֵת הָיִית לְבַדֵּךְ בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם.

 

11.

מוּזָרָה הַיְּדִיעָה עַל הַפְּרֵדָה הַקְּרוֹבָה…

כַּמָּה פְּעָמִים עוֹד יִמָּלֵא הַיָּרֵחַ טֶרֶם לֶכְתֵּךְ?

 

12.

הַיּוֹם הוּא אוֹמֵר שֶׁהַנִּסָּיוֹן לֹא הִצְלִיחַ.

כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, מִי יַעֲזֹב קֹדֶם, אֲחוֹתִי אוֹ הַיָּרֵחַ?

אֲבָל הוּא חוֹזֵר וְהִיא לֹא;

הַיָּמִים הַבָּאִים כְּבָר נִכְתְּבוּ כִּימֵי הַפְּרֵדָה וְהַצִּפִּיָּה, כִּי צַמַּת הַחַיִּים וְהַמָּוֶת שְׁלוּבָה יַחְדָּו,  וְאֶת הַצַּמָּה לֹא נִתָּן לִפְרֹם.

 

13.

זֶה קוֹרֶה מַהֵר. כְּבָר הֻזְעֲקוּ הָרְחוֹקִים. נוֹתְרוּ רַק כַּמָּה יְמֵי חֶסֶד לְהִפָּרֵד, וַאֲחוֹתִי רָצְתָה לִהְיוֹת בַּחֲתֻנַּת אַחְיָנָהּ,

וְאֵיךְ תִּהְיֶה?

עוֹד אֶתְמוֹל חָשַׁבְתִּי….

וּמִמִּי יְכוֹלָה לְבַקֵּשׁ, בְּהֵעָדֵר כְּתֹבֶת; וּמִמִּי יְכוֹלָה לִדְרֹש, בְּהֵעָדֵר שׁוֹמֵעַ;  וְהִיא יוֹדַעַת וּמְנַסָּה כָּל תְּרוּפָה לְמַעַן אַחְיָנָהּ וּלְמַעַן הַמַּדָּע וּקְצָת לְמַעֲנָהּ.

 

14.

בֹּקֶר קְצָת אַחֵר.

הָרָצוֹן לִחְיוֹת מְגַלֶּה כֹּחוֹת חֲדָשִׁים.

אוֹחֵז בְּיָד קְרִירָה מְעַט,

הַיָּד שֶׁלְּךָ חַמָּה, הִיא אוֹמֶרֶת.

דִּבּוּר שָׁקֵט צוֹעֵק אֵלַי,

חֶלְקִיקֵי מִשְׁפָּטִים מִתְחַבְּרִים

לְשִׂיחַ הָרָצוֹן לִשְׂרֹד.

 

15.

צְבִיקָה הֵבִיא לַאֲחוֹתִי סַחְלָבִים

וְהַבַּיִת כְּבָר מָלֵא בָּהֶם, בִּצְבָעִים שׁוֹנִים.

וַאֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי שֶׁהַסַּחְלָבִים כּוֹתְבִים

אֶת הַשִּׁירִים,

וּמַה יִּכְתְּבוּ עַכְשָׁו עַל הַבַּיִת

שֶׁבּוֹ נִשְׁזֶרֶת

צַמַּת הַחַיִים וְהַמָּוֶת?

 

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה" ציור, עיצוב ועימוד הספר: צופית ברבי

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
ציור, עיצוב ועימוד הספר: צופית ברבי

 

 

 

67.

נוֹסֵעַ בִּכְבִישׁ חָמֵשׁ עוֹבֵר לְיַד מוֹרָשָׁה

בַּמָּקוֹם בּוֹ נָחָה אֲחוֹתִי

רוֹאֶה אֶת בָּתֵּי הַמֵּתִים תּוֹפְסִים גֹּבַהּ

וְאֵלֶּה הַבּוֹנִים חוֹסְכִים

יֹאמְרוּ הַמֵּתִים כְּבָר לֹא שׁוֹמְעִים

אַךְ מָה עִם עֵינַי שֶׁרוֹאוֹת

וְאוּלַי זֶה תַּפְקִידוֹ שֶׁל קִיר הַמֵּתִים

לַחְסוֹם אֶת הַקּוֹלוֹת

 

68.

וַאֲנִי לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב עַל אֲחוֹתִי

 

נָכוֹן שֶׁלֹּא רָצִיתִי וּמֵאָז רַק עָלֶיהָ אֲנִי כּוֹתֵב

וּכְמוֹ פָּסַק הַמַּעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר

וַאֲנִי כָּתַבְתִּי אָז בִּגְלַל הַפְּרֵדָה מֵאָבִי

וְעַכְשָׁו הַפְּרֵדָה מֵאֲחוֹתִי כְּמוֹ קָטְעָה  אֶת הַזֶּרֶם

רַק עָלֶיהָ אֶכְתֹּב

וְאֵין לִי הַרְבֵּה מַה לִּכְתֹּב עָלֶיהָ שֶׁחָיְתָה אֶת חַיֶּיהָ

וְאֵין לִי מַה לִּכְתֹּב מֵאָז עָזְבָה לִירוּשָׁלַיִם

וְנִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי

וְאֵין לִי מַה לִּכְתֹּב וְהַקֶּרַע  הִתְאַחָה

וּכְשֶׁרָצִיתִי כְּבָר לִפְתֹּחַ לֹא הָיוּ רְוָחִים

וּכְבָר יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בְּתַחֲרוּת

עִם הַסַּרְטָן שֶׁבִּקֵּר בְּגוּפָהּ

וַאֲנִי לֹא אֵדַע לְעוֹלָם אִם נָכוֹן עָשִׂיתִי

שֶׁלֹּא הִמְחַזְתִּי אֶת חַיֵּינוּ

 

69.

צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הָאֹפֶק בִּכְדֵי לִרְאוֹת

כָּתַבְתִּי בְּרֶצֶף וְיָדַעְתִּי כְּבָר שֶׁזּוֹ שׁוּרָה לְשִׁיר

וְאוּלַי הָיִיתִי צָרִיךְ זֹאת

כְּדֵי לִפְתֹּחַ מֵחָדָשׁ אֶת הַמַּחֲזֶה שֶׁל חַיֵּינוּ

וְאֶת הַזְּמַן הָרָחוֹק שֶׁצָּרַב אֶת אַהֲבַת יַלְדוּתֵנוּ.

לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד בַּנִּתּוּק

סֵרְבָה  לִמְלֶאכֶת הָאִחוּי שֶׁל הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ

וְגַם כְּשֶׁקָּרַב לֹא נִרְאִים הָיִינוּ

כְּמוֹ קַו אֶפֶס שֶׁחָסַם דֶּרֶךְ

וְאוּלַי אִם הָיִינוּ שׁוֹבְרִים אֶת הַקַּו הַדִּמְיוֹנִי

יָכֹלְנוּ לִרְקֹם רִקְמָה צִבְעוֹנִית

שֶׁל אֹפֶק שָׁבוּר

 

 

 

דברים על הספר:

במחזור שהוא מעין יומן שירי מצמרר, מתעד וגלוי, מציף דוד ברבי את הקורא ברגש עז כשהוא חושף בפנינו את המאבק של אחותו הגדולה ממנו בשנה עם מחלת הסרטן וההתמודדות שלו עם המצב העגום. הקורא מתנודד עם השירים בָּרצף בין ייאוש לתקווה.

החיים אינם צפיחית בדבש ולפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו מחמיצים או החמצנו את הקרובים לנו. אוטוטו נגמר לנו הזמן יחד והנה לא שמנו לב כי היינו עסוקים בעקות החיים ובפנקסנות משפחתית. כמה חבל.

נגד הזמן המתקצר והולך כותב ברבי. כמי שמאמין בחיי העולם הזה בכל מאודו, הוא מבקש לנצל את הזמן שנותר לו עם אחותו כדי לחוות, לאהוב ולסגור מעגל.

משם הוא עולה קומה אל הדיון המטפיזי במהות החיים למול המוות. הוא נאחז בכאן ובעכשיו גם בזיכרונותיו החזקים כי זה מה יש, כשורותיו היפות של נתן אלתרמן: "כי חי האיש חיים קצרים כֹּה/ ומת לזמן כל כך ארוך".

 

רן יגיל

2 תגובות

  1. עצוב מאד, דוד… אין נחמה, רק אולי הכרת תודה על שזכית לאחות אהובה ואוהבת ועל היכולת לבטא, בכל זאת, במילים את הכאב…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל