בננות - בלוגים / רן יגיל / אזוב ועצבת
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

אזוב ועצבת

 

רן יגיל

 

אזוב ועצבת

 

 

בעיה ראשונה: הכותל ניצב ברחוב לואי פסטר ליד פאב המגדלור. בעיה טופוגרפית. בעיה נוספת היא החום הכבד השורר במדינה הזאת בחודשי הקיץ. אוגוסט זה חודש שבו מוחך מתייבש לחלוטין. עד כדי כך מתייבש שאינך זוכר כלל ששנה שעברה היה אותו דבר כמו עכשיו, ובהווה אתה אומר לעצמך כל הזמן: "אוגוסט כזה עוד לא היה לנו."

   לא היה? ודאי שהיה.

   רק המוח יבש ואתה עצמך לא זוכר דבר.

   אתה דופק לעצמך פעם ופעמיים על המצח ביד מיוזעת, וטיפות הזיעה מתעלות עצמן בינות לרקות.

   בעיה שלישית שהיא תת-בעיה של הבעיה השנייה: המזגן התקלקל, ולכן אני צריך לדרדר את המונית המכוערת ששכרתי בסמטאות הצרות של דרום תל אביב, כשהכול מסביבי אפור ומתמסמס.

 

הוא עלה למונית נחוש מאוד, אַדְנוּתִי. תיק הג"יימס בונד שלו הונח בקפידה לצדו על המושב. מיד הבנתי שהוא לא מכאן ולא מעכשיו. ייבוא ישיר מאירופה?

   תייר, שמח ועלץ לבי. תייר בדרום תל אביב באמצע יום חם, זאת הזדמנות לגַרְזֵן את התייר: תעריפי הנסיעה עולים בזה הרגע בשלוש מאות אחוזים בשל החום והעצבים. כל שחשבתי עליו הוא פשוט לְגַרְזֵן את התייר פיננסית. חוצפה שכזאת, לבוש כולו בחליפה מהודרת, אַדְנוּתִי, מייצג לפניי את אירופה, את הטיולים עליהם אני, סטודנט ללשון העברית, חולם. חוסך לי כסף בעבודה כשכיר על מונית רק כדי לטייל. והנה הוא בא משם, מאושר הוא כאן, ואני עוד צריך לשרת אותו.

 

"לירושלים בבקשה," אמר הקול האדנותי ותיקן את משקפיו שגלשו לו על שולי חוטמו.

   "בסדר," אמרתי והפעלתי את הרדיו. מוסיקת ריקודים מעצבנת בקעה מתוכו. מתוך אילוץ נדנדתי ראשי לכאן ולכאן. יופי. ירושלים. נסיעה טובה מצאת לך, גלגול מוצלח כמו שאומרים בתחנה. ירושלים זה כמעט מאה שקל היום, אחר כך אולי נתפוס משהו בחזרה, אפילו בחצי מחיר, לא אכפת לי. נגיד עוד חמישים שקל, והנה חצי קופה, רק שלא יהיו פקקים בדרך, רק שלא יהיו פקקים…

   "זה רחוק?" שאל הלה. למען האמת, נראה היה לי שפה בעצם התחיל שורש הרעיון הזדוני, מכאן הוא בעצם הנץ. עצם השאלה של האיש כבר בישרה מעשה קונדס. הוא היה תלוש כל כך, ובאמת איזו מין שאלה היא זו אם ירושלים רחוקה מסֶנְטֶר תל אביב. שאלה שמזמינה צרות.

"שאלתי אם זה רחוק."

"לא." עניתי קצרות, וריכזתי מבטי בזגוגית הקדמית, פוזל מדי פעם לאחור באמצעות מבט חטוף במראה הפנורמית. האיש ישב נינוח מאוד. נראה שהחום והלחות לא הפריעו לו כלל. מובן שציפיתי לשאלה: אולי יש לך מזגן? אבל זו לא באה, ועניין חוסר התקשורת הזה ואי-התלוניות הזו העלו את רף התסכול שלי מעלה-מעלה. חשתי איבה כלפי האיש הזה, הזורם כל כך בקלות בהוויה. שום דבר לא רובץ עליו: לא תשלומים לאוניברסיטה, לא עבודות מזדמנות מחורבנות, לא מע"מ, לא מס הכנסה. הם באירופה או באמריקה יודעים איך לחיות.

   "זה עוד רחוק?" שאל האיש כעבור כמה דקות. כאן אני כבר משוכנע שהחל להירקם הרעיון הזדוני, כאשר לשאלה התווספה העובדה שפקק גדול צמח ביציאה מכביש חיל השריון לדרך ירושלים.

   "לא." עניתי.

 

התחלתי לאבד את סבלנותי. השיירה הייתה מזדחלת באיטיות ומאחוריי המכוניות מצטברות כמו ריבית של מינוס בבנק. שיירות כאלה הן חלק מן הנוף שלי. התחלתי לשנוא את הנסיעה למרות שקודם עלצתי לקראתה. וככל שהתקדמתי מגומגמות על כביש האספלט המקורצף, לפניי ומאחוריי אינסוף מכוניות, יצא לי החשק לנסוע עכשיו בחום לירושלים: לטפס את הקסטל, להתפתות ולהיכנס לבקר את סבתא שלי ואת המשורר שמעון שלוש ואת הדוד שלי, והנה שרפנו את היום ויש רק חצי קופה, אולי מאה שקל, ומה שהרווחנו זה טיול לירושלים, שתי חוויות וחצי ואולי שיחה עם משורר. לאחר השִרשור המחשבתי הזה רציתי להוריד את הנוסע היקר שלי בו במקום, שילך קצת על כביש חיל השריון, מה יש?

   דמיינתי לעצמי אותו הולך בחליפה הכהה שלו על אֵם הדרך כשבידו ג"יימס בונד מהוה, מאובק, נעליו מתלכלכות מן האבק וכולו מזיע. הצצתי במראה הפנורמית כדי לראות את פרצופו. הוא ישב שם מחויך ומבושם עונג, מביט בדרך בחרדת קודש, ואפילו אגל זיעה לא נראה על מצחו.

   "למה אתה רוצה לנסוע לירושלים?" שאלתי.

   "אומרים שזו עיר הקודש," הוא ענה לי בחיוך. "אני נוצרי איסלנדי ובעוד יום אני נוסע חזרה למקום ממנו באתי. שמעת על איסלנד?"

   "שמעתי," אמרתי נאנח. השם איסלנד נשמע לי מצנן קצת וזה עצבן אותי עוד יותר. קינחתי את הזיעה בשרוול הקצר של חולצתי ושלחתי יד אחת אל מחוץ לחלון, כדי שאיזשהו איבר שלי יוכל להפך עצמו ברוח ולחוש קצת קור.

   "אז אתה נוסע לראות את ירושלים?"

   "לא מדויק. אני נוסע לשים פתק בכותל, כי אמרו לי שזה אחד הדברים שמביאים מזל לפני הנסיעה. הייתי רוצה לבקש מהאלוהים שלכם, שהוא גם האלוהים שלנו, כמה דברים."

   שתקתי. שיהיה. רוצה לבקש, שיבקש. ניקח אותו לכותל. כנראה ציפה ממני להסבר בעניין הכותל, מעין מבוא מקדים, ולכן ישב דרוך והביט בי, אך אני שהחום התיש אותי, העדפתי לשתוק.

   "איפה הפתק?" שאלתי לאחר שתיקה ארוכה והבטתי במראה הפנורמית כדי לראות את פרצופו.

   "בתיק," הוא אמר והִכה על הג"יימס בונד שלו ביד אחת.

   "ומחר אתה נוסע לאיסלנד?"

   "כן, מחר."

   נמאס לי.

   בפנייה הראשונה ירדתי מן הכביש ופניתי ימינה. נמאס לי מבודהא וכל הקדושים האלה. הצצתי בשעוני. אנחנו נוסעים כבר עשר דקות, הלך לי כל היום. נמצא בשבילו איזה מין ירושלים, נברא בשבילו איזה מין כותל, אבל לירושלים של מטה אני לא נוסע, ובלי מאה שקל אני לא מוריד את האיש הזה. נסעתי לכיוון יפו. נכנסתי דרך "התקווה" ושם פניתי ל"יד אליהו". נסעתי ישר. ביצעתי עוד כמה סיבובים סביב יפו כדי שהנסיעה תיראה ארוכה, ונעצרתי ליד קיר אבנים ישן שהיה כותל של איזשהו בית שעיריית תל אביב יפו הרסה, והיה זכור לי עוד מימי ילדותי. הוא תמיד עמד שם, ככה סתם, חסר שימוש, וכעת מצאתי לו שימוש. אבנים גדולות כאלה, בינות לאבנים פתקאות סתמיות וקצת אזוב בצדדים – חיקוי בינוני של הכותל המערבי.

   "בבקשה, הכותל," אמרתי, והתפללתי שאיש לא סיפר לו איך נראה הכותל, ועוד התפללתי שהוא לא ראה בתמונות או בסרטים את הכניסה לכותל. אך הוא הודה לי, שילם לי את כספי ויצא באדנות, סוגר אחריו את הדלת במתינות.

   "תודה," אמר לי, קיפל את מעילו על זרועו, ובידו האחרת אחז בג"יימס בונד. הוא חצה את הכביש, מפסיע קוממיות לעבר הקיר, סליחה – הכותל.

 

באתי לתחנת המוניות ולא יכולתי להתאפק. ישבתי וסיפרתי לחברים על אודות אותו מקרה. בשפה פשוטה עשיתי את מלאכת הסיפור וכולם האזינו. ציפיתי שכולם יצחקו, אבל הם לא צחקו. יענקל"ה אמר שזה חטא קטן מאוד וזה לא נורא, ומורדוך הוסיף: "עזוב את החטא. כולנו עושים את זה, אפילו אתה עם הכיפה שלך – שאתה חובש בשביל הקליינטים הדתיים הקבועים שגירדת מהתחנה – הורדת יותר מנוסע אחד ליד הקיר הזה. אל תתרגש ממנו רני. אני עשיתי את הקטע הזה עם הקיר ברחוב לואי פסטר, שהתחפש לכותל, לפחות שלוש פעמים. רק שמשרד התחבורה לא יעלה עלינו הנהגים, זה הכול. טוב, יפה, התקדמת." הוא טפח על שכמי. "אתה למדת את הטריק."

   אלוהים, חשבתי, גם בזה אני לא מקורי?

 

מכתב:

עבור רן יגיל, טשרניחובסקי 45, תל אביב

מיקוד: 63428

הכותב: פרופסור ישעיהו ליבוביץ

 

לפני כחצי שנה נסע במכוניתך ד"ר זיגמונד ברונהילד, מרצה מוכשר לפילוסופיה. נפגשתי איתו פעם ופעמיים והחלפנו דעות שונות בענייני דת, פילוסופיה, מדע. הוא ביקש ממך לנסוע לירושלים כדי להתנסות בחוויה האווילית לטעמי, והפגָנית משהו, של הנחת פתק בכותל המערבי, תופעה שהחלה מאוחר מאוד ביחס לבניית אותו קיר. אתה לקחת אותו עד קיר מסוים ביפו ושם הורדת אותו, כך סיפר לי, כשתיקו בידו ובתוכו הפתק.

   מר רן יגיל, אני רוצה להודות לך על כך, אשר מתוך שלא לשְמה, בא לשְמה. לא כל היהודים לוקים בעיוורון ומטיחים ראשם בכותל, יש גם כאלה החושבים. אינני יודע מדוע עשית את אשר עשית, אבל יש במעשה הזה משום קריאת תיגר על מושג הכותל, אם כי יש בו גם לא מעט רמייה.

   ד"ר ברונהילד סיפר לי אנקדוטה זו בבדיחות הדעת, ואני בהחלט מעריך אותך על הטריק הזדוני הקטנטן הלז, ועוד יותר אני מעריך את ד"ר ברונהילד על שיתוף הפעולה.

   מעשייה נאה, לא כן?

 

לך תסביר לפרופסור המלומד והמפורסם שחם לי ורע לי, המזגן שוב התקלקל ואני לא רואה שום מוצא.

   והסיפור הזה על הכותל ביפו, רץ כבר שנים.

  

 

       

 

 

 

 

 

26 תגובות

  1. סיפור יפה, מפתיע , מלא הומור ומעורר מחשבה.

    • אסתי, תודה על התגובה. לצערי, לא יכולתי לבוא לערב על הספר; אבל קיבלתי אותו לאחרונה ל"מעריב" ואני קורא בו בהנאה. להשתמע, רני.

  2. יופי!

    • סיפור טוב לסגור איתו את הלילה בחיוך, זה האיסלנדי שהשתתף בחידון התנ"ך כשאורי זוהר היה השופט,לא?

      • אורה, הצחקת אותי, אחת אפס. אגב, אני שמח שזה סיפור טוב לקרוא אותו לפני השינה. אני מכיר, רחמנא ליצלן, כאלה שלא נרדמים בלי סיפור של אדגר אלן פו או של סטיבן קינג. משונים כאלה.

    • יניב, תודה רבה על תגובתך הקצרה והכנה.

  3. מקסים רני.

  4. איציק אביב

    סיפור יפה ומהנה, ובהחלט זו הייתה דעתו של פרופ" ליבוביץ" על הכותל. שמעתי אותה מפיו באחת מהרצאותיו.

    • אכן דיסקו כותל. אני לא זכיתי ללמוד אצלו, אבל מתלמידיו יודע אני שזאת הייתה חוויה. האם גם אתה זוכר זאת כך? רני.

  5. אין לך מושג כמה צחקתי. רני. כשקראתי את הסיפור.
    נולדת להיות נהג מונית של מסעות וסיפורים.

    לא יכולתי שלא להזכר בדודי מוסא ז"ל, מתחנת מוניות נורדאו בת"א, איך פעם כשהמנוע של המרצדס שלו רתח בעליות מסדום כשהיה עמוס בתיירים גרמנים, אמצע אוגוסט, קיבל החלטה מהירה בנוסח הקיר היפואי. "חברה לסגור את החלונות אני מפעיל את הקרור," אמר להם בגרמנית קלוקלת. הם סגרו. והוא הפעיל את שאיבת האוויר במזגן בשיא המרץ, כדי לשאוב את האוויר החם מהמנוע.
    "הם הגיעו כמו סרטנים אדומים שיצאו הרגע מים המלח"
    אבל … ניסיתי לתקן ביולוגית.
    "אינטליגנט, אל תהרוס לי את הטיפ" נזף בי כאילו היו הגרמנים עדיין בחדר, " מאתיים מארק טיפ לא הולכים ברגל, בטח לא בעליות של סדום."

    • מר שם היקר, סיפור מצחיק על הדוד. בכלל, נהגי מוניות ובעיקר הוותיקים שבהם, הם אבן שואבת לסיפורים ולמעשיות (ראה תיעוד השיחה ששמעה יעל ישראל במונית, מופיע בבלוג שלה), וזאת בתנאי שהם אינם גולשים לפוליטיקה, כי אז הם הופכים להיות קצת מייגעים.

  6. ספור מקסים, יש בזה את כל שבירת המוסכמות, ואת כל המהלך שלא הצלחת לשבור, כאילו מוסכמה זאת מוסכמה…
    זה גם לא משנה אם הספור אמיתי או לא, הוא מרתק.
    להתראות טובה

    • שוחט פרות קדושות ומנפץ פסילים אליליים כולל ישעיהו ליבוביץ". בטוחה שהוא היה מבסוט מממה שכתבת כמו הבודהה.
      נהניתי מאוד. תודה.

      • מירי, תודה על התגובה ואני עוקב אחר הדברים המתפרסמים בבלוג שלך. מעניין מאוד. יש לקוות שליבוביץ היה אוהב את הסיפור ואולי אפילו בודהא, אבל מה שבאמת חשוב הוא שאת אהבת אותו. תודה.

    • אכן טובה, מעבר לשבירת מוסכמות של הגיבור דרך מוטיב הייאוש הנמשך, יש כאן, אני מקווה, גם בחינה של מושג הכותל כפי שהוא נתפס בתודעתנו כישראלים. אולי משחק עם סמל או עם מסמן ומסומן. בכל אופן, תודה על התגובה החמה והאוהדת, רני.

  7. דפנה שחורי

    הסיפור בדומה למכונית שלוקחת אותך והנה עוד עיקול ועוד אחד כמעט תהום ופתאום שוב מישור מזיע משעשע

    • דפנה, תודה על התגובה היצירתית. אכן, זו התחושה שביקשתי להעביר אל הקורא. אגב, קראתי את כתב היד שנתת לי והוא יפה וחזק מאוד. אנחנו צריכים לדבר. אצור איתך קשר טלפוני. רני.

  8. מאוד נהניתי.

  9. קולח ומשעשע ביותר. אפשר להחליף את הקיר אבל לא את הפֶטיש הלאומי.

    • אמיר, אכן על זה הסיפור. תודה שקראת, חיבבת והגבת. אגב, ברכות על הספר החדש של אלי אליהו שהוצאת ב"הליקון", "אני ולא מלאך" בסדרת "פגאסוס". יש שם הרבה רגישות ושירים יפים ומדויקים.

  10. סיפור מקסים.

    שמעתי לאחרונה, שעוזי וויל משפץ את אבני הכותל ושהעבירו את האבנים לתל אביב כי זו עיר ללא הפסקה..:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל