בננות - בלוגים / / הכול שפיט, נובלה בהמשכים, קומה מינוס שש, חניון, 22:50
רן יגיל

הכול שפיט, נובלה בהמשכים, קומה מינוס שש, חניון, 22:50

רן יגיל

הכול שפיט

קומה מינוס שש, חניון, 22:50

 

כשיצאתי החוצה מבית הקולנוע, הייתי כבר יותר רגוע. חשבון נפש של ממש לא נעשה. הרי בלי משקפיים לא יכולתי לראות דבר, דנתי ביני לביני באובססיביות חסרת טעם, עד שפשוט נפלה עליי שינה שהופרעה עם הדלקת האור באולם.

ירדתי במעלית מהקניון לחניון. כשהגעתי למטה, לקומה מינוס שש, דלת המעלית נפתחה אט אט. פסעתי כמה צעדים והבחנתי כי רוב מקומות החניה פנויים. מאוחר. הרגשתי מוזר. עמדתי בתוך מפלצת בטון שסיימה את תפקידה להיום. פה ושם נימר את השטח איזה רכב אחד. הרהרתי לרגע איפה בדיוק השארתי את האוטו. לא הייתי נסער. חשתי רוגע ונועם בכל איבריי כי החלטתי ביני לביני שאני תובע את הבן זונה על המשקפיים, הביזוי והבושה. תובע ויהי-מה! ללא פשרה, עד שזה ישלם את המגיע לי עד הפרוטה האחרונה. איזו הרגשה נפלאה זו לבוא לידי החלטה, להבין היכן אתה עומד. הנוראה ביותר היא האי-ודאות. לילה.

נזכרתי בביקורת הראשונה שפרסמתי לפני שנים. היא הייתה על משורר רב פעלים, מתרגם ועורך, שהיה מעין עסקן ספרותי, אשף בהשגת תקציבים מן הממסד. הביקורת הייתה קצת ירוקה וכמובן מאוד נוקבנית ונשכנית כדרכי. לא ידעתי רחמים כבר אז. נכנסתי באקרוד צורם ונכון אל עולם הדעות בשם האמת. כתבתי את מה שחשבתי, ובצדק כתבתי. אז עוד עניינה אותי ספרות העולם בכלל והספרות העברית בפרט. עד שהבנתי, לפני די הרבה שנים, שהיא בעצם מרכיב מרכזי שהולך וקטֵן בהווייתנו ושהיא, הספרות, הולכת וקטֵנה גם בלבי ולבסוף, למזלי, כי אין בזה פרנסה וזה ממש לא מעניין אף אחד – משהו כמו פינת השחמט, שעוד מפרסמים כי יש כמה פסיכים, משוגעים לדבר, שאם תבטל להם את זה הם יעשו רעש נורא ומיותר – הבנתי בחושי הרייטינג העיתונאיים שלי שהספרות בחוץ, לכל היותר בשולי הקדֵרה, ועזבתי את ביקורת הספרות והתערוכות לטובת האוכל, הקולנוע והטלוויזיה. אחר כך נכנסה גם הפוליטיקה לכתיבה הטורית שלי, אף כי תמיד הייתי אדם פוליטי, עוד בתיכון, איש שמאל. אבל ככל שהשנים נקפו הפכתי פחות ופחות ציוני, עד שהפכתי לא ציוני ולבסוף אף גיליתי גילויי אנטי זהירים תוך שמירה על האמת בתוך העיתון בעל האוריינטציה הימנית שבו אני עובד.

אני פותח את דלת הרכב, מתיישב בתוכו, מניח את תיק המעטפה על המושב לידי, חושב לרגע ושולח יד אל תא הכפפות. אני פותח אותו ורואה את האקדח שלי. אני מחזיק אותו שם כבר חודשיים, מאז שעשיתי רישיון. לא יודע למה, זה נוסך בי רוגע לדעת שהוא אכן שם. אני אומנם איש מחנה השלום, אבל אני כנראה בכל זאת בעד שלום וביטחון.

אני מביט באקדח. אח לעזאזל, הייתי צריך – אילו הייתי גבר – לשלוף אותו מתא הכפפות, ללכת איתו למעליות, לעלות למעלה, להיכנס לבית הקפה ולירות לבן זונה הזה רוזנצווייג ישר בראש; לעשות לו נקודה אדומה ומדויקת במרכז המצח כמו אצל ההודיות או כמו בוילר דולק, ולראות אותו נופל, כמו בסצנה הנודעת עם אל פצ'ינו ב"סדנק". דורון, אלה מחשבות של ילד. יותר טוב שתשב פה ברכב, ידיים על ההגה, ותחשוב טוב איך להירגע ולנסוע מכאן הלאה, להמשיך בחייך ולתבוע את הבן זונה.

אני מוציא את האקדח מתא הכפפות ויוצא מהרכב. דורון, לעזאזל, מה אתה עושה, מטומטם, רוזנצווייג כבר לא שם. חלפו שעות. באמת אין שום היגיון במה שאני עושה. מישהו מתקרב אליי על קלנועית. אני מחביא את האקדח מאחורי הגב, טומן אותו במכנסיי ומכסה בחולצה. אוי לא, זה הנודניק הטרחן הזה שמנהל את החניון. יש לו חיוך שמנוני מרוח מאוזן לאוזן. כעת אני מבחין עד כמה הוא רחב גוף ושרירי, או שאולי זאת הקלנועית שקטנה כל כך.

"הֵי, מר מבקר, מה נשמע?"

"הכול בסדר."

"קצת מאוחר להסתובב פה בשעות האלה."

"כן, הפגישה שלי התארכה."

"הייתָ גם בסרט?"

"איך אתה יודע?"

"סתם ניחוש. בדרך כלל מי שיוצא מהשערים האלה בשעה הזאת היה בסרט. אבל למה אתה נראה כל כך נורא?"

"איך נורא?"

"אני לא יודע. אתה חיוור כזה והחולצה שלך מלוכלכת."

"עזוב, זה שטויות. נתקלתי במשהו כשיצאתי מהסרט. זה שום דבר."

"אני יודע מי אתה בדיוק," הוא אומר לפתע. "עשיתי גוגל בַּבּוטקה שלי. אתה זה שעברת מביקורת אמנות לביקורת על בתי זונות, נכון? אני דווקא מאוד מכבד את הדעה שלך ואני עקבתי אחר הטור הזה מדי שבוע. חבל שהוא ירד."

"כן, גם אני חושב ככה. זה היה טור עם פלפל. נדרש אומץ כדי לכתוב ביקורות על בתי בושת. אבל איך אומרים, כל דבר טוב נגמר בסוף."

"אני אגיד לך את האמת," הוא יורד מהקלנועית ומתקרב אליי קמעה. כעת כבר ברור לי שהוא לא גבוה כפי שחשבתי, בעצם הוא די נמוך, אבל הוא בעל גוף. "אני אלמן, לפעמים גם אני הולך אצל הזונות. אתה יודע, קצת לבלות." הוא  קורץ לי.

"שיהיה לך לבריאות!" אני רומז בקול רם ומתרחק ממנו. משהו בקִרבה האינטימית עימו דוחה אותי ומאיים עליי.

"לקחתי כמה המלצות שלך בנושא הזה, אם אתה מבין לְמה אני מתכוון."

"אוהו! בטח שאני מבין. אתה לא הראשון שאומר לי את זה. חבל שאינך קורא מה שיש לי לכתוב על נושאים אמנותיים, תרבותיים ופוליטיים."

הוא חוזר לקלנועית, גבו באמת רחב, הוא נראה קצת כמו קופסה מהלכת. שיער המקלות הכסוף מאחור משווה לו מראֶה של בובת פּליימובּיל. הוא אומר: "יכול להיות שקראתי פה ושם לאורך השנים, אבל אני מבטיח מעכשיו לעקוב. לילה טוב."

"לילה טוב," אני אומר ונושם לרווחה.

הוא נוסע כחמישה מטרים בקלנועית ונעצר, מסב את ראשו וקורא: "רציתי להגיד עוד משהו." הוא מסתובב עם הקלנועית וקרֵב אליי. "תשמע, אם היית מבקר אמנות ואחרי זה מבקר תרבות ועיתונאי מכובד ופובּליציסט – זה לא קצת ירידה ברמה לכתוב אחר כך טור על בתי זונות? מילא מסעדות, אפילו מזללות, אבל בתי זונות… בינינו, יד על הלב," הוא קורץ לי בממזריות, "אני לא אספר לאף אחד, אתה הרי יודע שזו ירידה ברמה."

אני מתמלא חמת זעם. מה הוא חושב לעצמו האיגנורנט הזה שמסיע קרונית עלובה ואחראי על כניסה ויציאה של קופסאות פח. ואני עוד דיברתי אליו בנימוס, הייתה לי סבלנות. אני ממשיך בקו הזה.

"אבל אתה בעצמך אמרת שנעזרת בהמלצות שהופיעו בטור שלי, אל תתנשא, אדוני, זה לא יפה. כולנו מאותו עם."

הוא רואה שאני קצת כעוס ובכל זאת מוסיף: "כן, אבל זאת לא רמה." ולעצמו חוזר, "באמת לא רמה. בשבילך, אני מתכוון."

"תשמע," אני אומר לו, "היה לי יום קשה בענייני ויכוחים אסתטיים. אתה חושב שזו לא רמה," אני מרים את קולי והוא מהדהד בחלל החניון, "אז זו לא רמה. אבל אי אפשר להתווכח שאֶת הלא רמה הזו קראת אתה ועוד עשרות אם לא מאות אלפי גברים חרמנים, אלמנים או לא אלמנים, אז מבחינתי המשפט האחרון שלך הוא צביעות. אדוני פשוט אדם צבוע. זה הכול. אני במקומך הייתי מביט כל בוקר במראה ושואל את עצמי, מה יש לנו כאן? איש צבוע המעמיד פנים או אדם החי למֵישָׁרִין. הבנת?"

"טוב, אתה לא צריך לכעוס כל כך. סליחה, לא התכוונתי לעצבן." הוא נראה נזוף כולו, כתפיו הגַרמיות שמוטות בתוך הקלנועית הקטנה. "רק אמרתי את דעתי, זה היה ספונטני, יצא לי. סליחה, אולי באמת אני טועה."

"זה בסדר," אני טופח על כתפו למרות שמשהו בהתנצלות שלו נראה לי משוחק ולא אמין. מבקר, תמיד צריך לחשוד בכל דבר. למבקרי אמת אין חברים. חברים יש רק באגד. עם כמה חברים שלי הסתכסכתי עד היום על כל מיני דעות ועקרונות, אצלי ייקוב הדין את ההר. אני מוכן להפסיד חבר אמת על קורבן האמת כי אני מבקר אמת. הכול שפיט.

"זה בסדר," אני אומר, "באמת היה לי יום נורא. בעיקר השעות האחרונות, אבל זה לא משנה עכשיו. להתראות ולילה טוב."

"להתראות, אתה לא כועס עליי?"

"לא, לא."

"לילה טוב." הוא אומר ומתרחק בקלנועית. עוד טרחן אוויל שגנב לי עשר דקות מהחיים. לפחות הוא הרחיק ממני את המחשבות על רוזנצווייג. יצאתי קצת מהסד המחשבתי שהייתי נתון בו.

שוב אני עומד לבד מול המכונית. אני מוציא את האקדח התקוע באחורי מכנסיי, פותח את הדלת, מתיישב, פותח את תא הכפפות ומניח את האקדח במקומו. רק עכשיו אני שם לב שהנייד שלי נשאר בבית הקפה. רק זה חסר לי, שרוזנצווייג אסף אותו אליו. עכשיו אצטרך להתקשר אליו, לשמוע את התנצלותו המיותרת בנייד שלי ולבוא לאסוף ממנו את הטלפון. כל כך מיותר ומעצבן, וזאת בהנחה שהוא לקח אותו אליו. יכול מאוד להיות שהוא נשאר על השולחן או שהוא נתן אותו למלצרית או למנהלת המשמרת ואז העניין הרבה יותר קל. אני מתקשר לשם ובא לקחת אותו. אבל כמו שאני מכיר את רוזנצווייג הוא לא יוותר על הזדמנות הפז להתעלל בי עוד קצת אחרי שכבר השפיל אותי, מה גם שזה נותן לו הזדמנות להתנצל. לעזאזל! אני מכה בכוח בהגה, למה שכחתי את הנייד בקפה הארור ההוא?

אני תוקע את המפתח בחור, מסובב. רק לצאת מכאן וזהו.

האוטו לא נדלק. מת. כאילו אין חשמל. אני מנסה שוב. לא כלום. דממה נוראה בחניון הכמעט ריק. הוא אפילו לא משתעל. אני לוחץ על הכפתור, מכסה המנוע מתרומם קמעה. אני יוצא מהרכב, ניגש ומרים את המכסה כדי לראות מה קרה. מישהו חיבל ברכב. לעזאזל, רוזנצווייג הבן זונה לא עוצר באדום. אבל מה, הוא בעצמו לא יעשה דבר כזה. אז אולי הוא שלח כמה חבר'ה שיטפלו לי ברכב טוב-טוב. זה מתאים לו. תמיד הוא מפעיל אחרים. אימא שלו לפני שנים נרצחה. שני שודדים נכנסו לדירתה בלב תל אביב, גנבו תכשיטים וגמרו אותה. חנקו אותה. שמו כרית על פניה ולחצו. אבל בקרב העיתונאים התרוצצה בדיחה נוראה שארנון הוא זה שבעצם גמר את אמו כי הוא שלח אותם לעשות את העבודה. מובן שלא היה שחר לדברים הללו, אבל בכל זאת הוא כל הזמן התלונן באוזני אחרים ובאוזניי שאמו חולה ובעצם הוא כל הזמן מתעסק בתחזוקה, "אתה מבין, הפכתי לקצין תחזוקה ראשי של אימא". כעת כשאני עומד מול המנוע שחובּל, אני עושה אחד ועוד אחד וחושב לעצמי שאדם אלים כמוהו, אולי, אולי באמת יכול להגיע עד לרצח.

אני לוקח את תיק המעטפה מהמושב, שם אותו תחת זרועי, יוצא מהרכב, טורק את הדלת ומתקדם בשנית לעבר המעליות. מרחוק אני רואה את הרכב הלבן שחסם לי קודם לכן את הדרך. יש לי רצון לקרוא אחריו כי החניון כל כך גדול וריק, אבל איני עושה זאת. ובאמת, מה הייתי אומר ליושב מאחורי ההגה? שאני בודד? שהסתבכתי? שלא טוב לי פה לבד? שהושפלתי היום?

אני לוחץ על הכפתור וממתין. מחכה ומחכה. דבר לא קורה. שום רחש מעלית נוסעת לא נשמע. אני מתרחק כמה צעדים מדלתות המעליות, מעביר את הזמן. מצפה. כלום לא קורה. אני קרֵב לכפתור. אור אדום דולק, אבל המעליות לא באות. אני לוחץ שוב. עכשיו נדמה לי שכל הזמן הזה האור היה אדום ולרגע לא כבה. הן כנראה תקועות בחצי קומה. המעליות באמת לא עובדות. יכול להיות שמישהו, רוזנצווייג או כל אחד אחר, חיבל גם בהן? נו באמת, דורון. אני נעשה פרנואיד. אבל איך אמר לי פעם משורר זקן, זה שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך.

אני פונה לחדר המדרגות. שש קומות זה כאמור לא הולך ברגל. אוהו, תכף נראה איך זה הולך יפה-יפה ברגל. עם זאת, אני בכושר. אבל כשאני מגיע עם תיק המעטפה לדלת חדר המדרגות, אני מגלה שהיא סגורה. אני מנסה לפתוח אותה, לעזאזל, אני מושך בכוח את הידית, נאדה, הדלת נעולה. מצחיק מאוד. כּוסאמו, אני בועט בה. תיק המעטפה שלי נשמט מידי ונופל על הרצפה, איכשהו הרוכסן הישן נפתח וכל הניירות שלי, רשימות יקרות מפז – אני כותב בכתב יד ורק אחר כך מקליד, ככה אני, איש עם תפיסות ישנות – הכול מתפזר לכל עבר על רצפת הבטון של החניון. אני מתכופף על ברכיי לאסוף אותן. אלוהים אדירים, כנראה אין קץ למסכת ההשפלה. רק לא לאבד עשתונות. אני קם ובודק שוב, אין ספק, הדלת הזו נעולה.

אני חוזר לאוטו. עומד מאחוריו. אני מחליט לפתוח את תא המטען, אולי אמצע שם משהו שאוכל לפרוץ בו את הדלת הסוררת. אין לי כל חשק לטפס עכשיו שש קומות בַּכְּבָשִׁים. מה יש לנו כאן? כמה עיתונים, ג'ילדה, גלגל-סְפֶּר ומפתח ברגים בעל ידית ארוכה להחלפת פנצ'ר, תֶּקֶר בעברית. כל הערב הזה הוא תקר אחד גדול. הייתי צריך ללכת לארוחת ערב אצל אימא. לפתע חולדה בגודל של חתול חומקת מבין רגליי. כנראה יצאה מאחורי אחד הגלגלים. רק זה חסר לי. תל אביב מלאה בהן. מתחת לתל אביב שלנו יש תל אביב אחרת, עיר של עכברים. רוזנצווייג שייך לשם, שיֵלך לשם, שיֵלך קיבינמאט. אני נרתע ומספיק לראות אותה מענטזת בגולמניות לעבר אחד מקירות הבטון, חומקת לאורכו ונעלמת באחד החורים. לעזאזל, חשבתי שמדבירים כאן. לא ידעתי שנקלעתי לסצנה מתוך "הַדֶּבֶר" של קאמי.

"כּוסאֶמאמו!" אני חוצה את קומת החניון כשהתיק בידי, נחוש מאוד לצאת מכאן. אני קרב לדלת הנעולה. אני עומד מולה, מניח את תיק המעטפה על הרצפה ומנסה לדחוק בכוח את הקצה הפחוס של מפתח הברגים למִרווח שבין הדלת למשקוף.

לפתע נשמע רעש, אני סב על עקביי ורואה ברורות למולי במעלה הכּבש את רכב השטח הלבן שנראה כמו טנק קטן. הוא חונה מולי, המנוע שלו עובד. הוא מזנק קצת קדימה ואני נרתע לאחור. שנים לא כתבתי ביקורת רכב, אבל כשכתבתי קטלתי את העוסקים במלאכה מכל הלב. יש המון מונקי ביזנס בתחום הזה, ואני לא מתכוון רק למוסכניקים גנבים, גם מתווכים, גם סוכנויות, גם יבואנים, אפילו חניונים. כולם גנבים בפוטנציה.

הרכב האימתני הלבן שוב מזנק למולי ומרתיע אותי. אני מחליט לאזור אומץ ולעשות מעשה. אני קרב אליו בצעדים בטוחים, עולה בכבש, מנפנף למולו במפתח הברגים. הרכב נסוג לאחור, אני ממשיך לפסוע באסרטיביות והוא נסוג עוד טיפה. "חכה שנייה," אני אומר לאוטו הגדול, לא להאמין, התחלתי לדבר עם רכבים! אני חוזר לאחור ואוסף את תיק המעטפה שעל הרצפה, שוב קָרֵב אל הוואן הלבן בצעדים עצבניים ומנופף במפתח ובתיק. "הֵי, מה יש לך איתי? מה אתה רוצה ממני?"

אנחנו עומדים זה מול זה במעלה הכבש המוביל לקומה מינוס חמש. לפתע הוא מדליק את כל אורות הרכב. אני מסתנוור, נזכר שאין לי משקפיים. אני מתנשף, אני מזיע, אף כי אני בכושר מעולה. הוא מתקדם קמעה ואז הוא מאיץ ונוסע ישר אליי. אני מסתובב במהירות ורץ במורד הכבש והוא אחריי. תיק המעטפה ומפתח הברגים נשמטים מידיי ברעש מצטלצל.

***אני מגיע למשטח הרחב של קומה מינוס שש ועוצר באחת. הרכב הלבן והאימתני על שלל אורותיו, סוטה קצת, חולף על פניי וממשיך לנסוע. פתאום הוא מסתובב במקום בחריקה נוראה ועוצר. שוב הוא עומד מולי, אני מביט בו מתוח. הוא מתקדם קמעה. אני מביט במעלה הכבש ורואה באמצעו את תיק המעטפה שבו הרשימות היקרות מפז ואת מפתח הברגים שהשלכתי בנוּסי. אני רץ במעלה הכבש – מתכופף לאסוף את התיק והמפתח, אך מתחרט מיידית בגלל רעש הנהמה מאחוריי – טס בכבש עד סופו וממהר להתחבא בגומחת בטון קטנה, מקום שם מקובּע צינור הכיבוי. הוואן מֵאֵט, שוב חולף על פניי וממשיך לנסוע. כשאני יוצא מן הגומחה ומביט בשלט, אני רואה שכתוב עליו מינוס חמש.

אני קרֵב לדלת חדר המדרגות ומנסה לפתוח אותה. לא מצליח. שיט! מישהו נעל גם כאן. אני חוזר בייאוש לחלל החניון, עומד במרכז מִדְבַּר הבטון המהדהד הזה בלילה. אני רואה את המפלצת הלבנה חונה במעלה הכבש לקומה מינוס ארבע. זיעה יורדת בקילוחים ממצחי עד לחיי. אני חש בה בכל גופי, מנטפת על הפטמות, במפשעות דביקה, חלקלקה בקצות כפות הרגליים. אני מסיט את מבטי ורואה דמות עם תיק במטושטש בחלל קומת החניון, פוסעת לה. אני גומא את המרחק עד אליה.

"תסלחי לי," אני אומר. היא מסתובבת בבהלה. כנראה לא ציפתה למצוא פה נפש חיה. "סליחה אם הפחדתי אותך. שמי דורון בת, אני מעין עיתונאי."

"כן, אני מזהה אותך. אני עובדת כעורכת תוכן באתר האינטרנט של העיתון שבו אתה כותב."

"איזה יופי, קולגות." אני אומר.

"תרשה לי להגיד לך, למרות שאני מאוד עייפה, ממש סחוטה מכל היום הזה, שאני ממש, אבל באמת, אוהבת איך שאתה כותב. זה תמיד מרתק וזורם, גם אם לא תמיד אני מסכימה עם הדעות שלך." היא מצחקקת.

"לא חייבים להסכים." אני אומר לה, ולעצמי חושב שבנסיבות אחרות כבר הייתי מתעלם ממנה או לכל היותר נוחר לעברה איזו מימרה צינית, אחת מִני רבות שבאמתחתי. עוד אחת שמתעקשת לשפוט את השופטים בשם הדיקטטורה של הנחמדות.

"תראי, המכונית שלי שבקה, או שמא אומַר נפטרה, היא מכונית יהודית, מיצובישי שגוירה כהלכה בכספי משלם המיסים. אני תקוע כאן. המעליות לא עובדות, המדרגות נעולות. כל מה שאני צריך זה שתיקחי אותי בבקשה טרמפ למעלה עד לקומת הקרקע של החניון."

"אני לא יודעת…" היא אומרת קצת בפתיינות.

"תשמעי, אין לי כוח לכל משחקי החיזור והגישוש הללו הבאים היישר מהוויית מלחמת המינים." לפתע אני שם לב שתפסתי אותה בזרוע.

"הֵי, עזוב את היד שלי מיד, אתה שומע? אל תיגע בי. אני זוכרת את הביקורות שכתבת על מכוני הליווי. עכשיו הכול ברור לי, סוטה אחד!"

"מה את מתעצבנת, ראבק! לא התכוונתי לתפוס לך את היד. זה רק בגלל הלחץ שאני נמצא בו. תאמיני לי, לא היו לי כל כוונות." אוף, כמה שאני שונא נשים, אבל אסור להגיד את זה היום כי יסקלו אותך בכיכר השוק בו במקום. "מה עשיתי? אה? כּולו ביקשתי ממך טרמפ, טובה, שתעלי אותי למעלה ותוציאי אותי מכאן עם האוטו שלך. זה הכול."

"אני יודעת בדיוק מה אתם, שחושבים שהכול מגיע לכם, מסוגלים לעשות באוטו. אדוני, כבר קראתי על מעלליך ברכב שלך בתל ברוך. הרי כתבת על זה. היית גאה בזה. פתאום אתה כזה מסכן."

"מה זה, נפלתי על פקאצה פולנייה?" אני שוב תופס בזרועה, שם לב ועוזב.

"עזוב אותי, אתה שומע, עזוב אותי. אני אתבע אותך."

"עזבתי, מטומטמת, את לא רואה שעזבתי? תראי, מותק, אני בצרות פה. יש כאן איזה ואן גדול ולבן שמנסה לרצוח אותי, לדרוס אותי. רק רגע. רק רגע. את לא סתם כאן. הבנתי. ארנון רוזנצווייג שלח אותך."

"מה? השתגעת?"

"אל תגידי לי שאת לא מכירה את ארנון רוזנצווייג, עורך העיתון שבו את עובדת."

"אני לא מכירה אותו אישית ומעולם לא דיברתי איתו, אבל אני יודעת מי הוא."

"או, כבר התקדמנו. אז הוא שלח אותך. למה? כדי לטפול עליי גם הטרדה מינית, אה? תגידי למה?" אני שומע את עצמי צועק וקולי החזק מהדהד בחלל החניון.

"תראה, אתה מה זה מפחיד אותי, בנאדם. אני לא מכירה אותך באופן אישי וגם לא את העורך הראשי. מה יש לי איתו? למה שאני אכיר אותו? אתה מספר לי שהרכב שלך התקלקל, אתה תופס אותי באלימות ביד וחופר לי שאיזה אוטו מנסה לגמור אותך, להתנקש בחייך, ואני אמורה להאמין לכל הבולשיט הזה, להכניס אותך לרכב הפרטי שלי ולהוציא אותך מכאן. לא, חמוד, אני לא השתגעתי עד כדי כך ואני מבקשת ממך יפה ובאופן מנומס שתיתן לי ללכת, כלומר להתניע את האוטו שלי, לנסוע ולשכוח שהשיחה ההזויה הזאת בינינו בכלל התקיימה. טַפֵּס ברגל למעלה, אתה נראה לי בכושר טוב."

"כושר טוב, אה? קְסַנְתִיפֶּה, כושר מעולה." אני מרגיש את כל הגוף שלי רוטט מעצבים. "את לא מבינה, אני חייב לצאת מפה, לעוף מהגיהינום הסארטריני הזה."

"עזוב אותי, תניח לי," היא מפנה אליי את גבה היפה והקשות. הוא נרעד. היא נוברת בתיק שלה, כנראה מחפשת את המפתחות. אני עומד כמו שמוק ולא יודע מה לעשות. היא הצ'אנס שלי לצאת מכאן. לפתע היא מסתובבת ובתנועה נשית חדה מושיטה את זרועה ונוגעת בי. אני חש צריבה נוראה והלם. כל הגוף משותק. אני רואה אותה בעיניי הקרועות לרווחה, אך איני יכול לזוז. לרגע אני עוד עומד על רגליי, נטוע במקום כדחליל זקן ומכווץ, ואז נופל על ברכיי ושומע את טריקת דלת המכונית שלה ואת המנוע הנוהם מתרחק. שׁוֹקֶר, הבת זונה, חשמלה אותי בשׁוֹקר.

 

מתן-חיים מנגן בגיטרה ציור: דנה פלדמן יגיל

מתן-חיים מנגן בגיטרה
ציור: דנה פלדמן יגיל

 

הכול שפיט חלק א' של הנובלה

 

הכול שפיט חלק ב' של הנובלה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל