רן יגיל סופר ועורך
הסיפור הזה נכתב עלינו – על "עובדות מהדמיון" של גליה אבן-חן
(הוצאת "ספרא" ו"בית אוצר", 2014; עורך: חיים נגיד)
מאת: צדוק עלון
הַסִּפּוּר הַזֶּה נִכְתַּב עָלַי // הַסּוֹפֵר הַזֶּה מַכִּיר אוֹתִי // הוא הֵצִיץ בַּחֲלוֹמוֹתַי // הַגִּבּוֹרָה שָׁם רָכְשָׁה קוּפְסָאוֹת גַּפְרוּרִים / כְּדֵי לְהָאִיר מְעַט / לַאֲנָשִים שֶׁלֹא מוֹצְאִים / וְהַבִּלְבּוּל שֶׁלָּהּ וְחֹסֶר הַדֵּעָה / הוּא מַכִּיר אוֹתִי הַסּוֹפֵר הַלָּז / אֲנִי אוֹתוֹ לא מַכִּירָה.
(שורות משירה של גליה אבן חן – "הסיפור הזה נכתב עלַי").
סופר הכותב ספר אפשר שהוא מפתח את העלילה לאור הבנתו את הלך מחשבתו של הקורא. כך יכול לקרות שבנקודה מסוימת אליה הגיע עולות בלב הקורא אי אלו התפתחויות אפשריות. הסופר יכול לשערן ואז במתכוון ובצורה מושכלת הוא יכול להפתיע את הקורא ולכוון את העלילה למקום בלתי צפוי בעליל.
כל עוד מתקיים הדיאלוג הסמוי הזה בין הכותב לקורא כמונולוג במחשבתו של הסופר וכל עוד הסופר אינו נוהג מנהג מניפולטיבי – טוב הדבר. ובמילים שונות, כל עוד הסופר מבקש להעביר לקורא תובנה החשובה לו מאוד והוא במתכוון "מזים" את כיווני העלילה מתוך מטרה שבעיניו היא נשגבת – טוב הדבר.
כך חשתי כשקראתי את "עובדות מהדמיון" של גליה אבן-חן.
גליה משתמשת במוטיב ההחלפות – הגיבורה הילה מחליפה את הדמות של מי שנוכח עימה עתה, נאמר בעלה, עמית, בדמות אחרת, נאמר סיימון, תוך מודעותה להחלפה זו. וכך לאורכו של הספר משתמשת גליה במוטיב ההחלפות, והקורא נחשף לחיי נפש השונים מהותית ממה שהוא מכיר מחיי נפשו שלו.
הקורא מבין היטב את הדואליות שבה חיה הגיבורה. גליה מתארת יפה את המציאות בה שרויה הילה, הסובלת ממחלה נפשית ושלהחלטתה להפסיק ליטול תרופות מחשש שהללו יפגעו בהריונה יש השלכות מהותיות. הדמויות מתחלפות בחייה של הילה – אומנם רק בדמיונה, אך הקורא מבין כי הדמויות מתחלפות לה במציאותה שלה (על אף היותה מודעת להחלפות אלה). הקורא מתוודע לחיי היומיום של מי שחולה במחלה נפשית, שבהם החולה חווה דמיון כמציאות – הגם שהוא מודע למחלתו ולכך שאין ביכולתו שלא לחוש את מציאות הדמיון כמציאות ממשית.
על אף הנושא הקשה – חיי נפש שאינם נורמטיביים – חן רב נסוך בתיאור המציאות וגליה משלבת הומור עצמי ומצליחה לתאר את השתלשלות העניינים הן מתוך הדברים (מן הקומה הראשונה – כמשתתפת) והן מחוצה להם (מן הקומה השנייה – כמתבוננת).
העלילה יכולה הייתה להתרחש לה למישרין אם גליה הייתה מסתפקת במוטיב ההחלפות, אלא שגליה מובילה את הקורא למחוזות נוספים. מבחינתה אין זה די שהקורא יתוודע לחייה הנפשיים של צעירה המתהלכת במציאות בצורה לא מציאותית ושבה היא מחליפה דמויות בתדירות גבוהה. אומנם לו תסתפק במוטיב הזה תהיה בידיה יצירת ספרות יפה, אך אין לה די בכך. גליה מבקשת להטמיע בלב הקורא תובנה נוספת (אחרי ככלות הכול מוטיב ההחלפות מצוי בסרט/ספר "נפלאות התבונה" וכן אצל וירג'יניה וולף ב"אורלנדו" למשל, אף ששם מראה לנו וולף החלפה באותה אישיות עצמה – אורלנדו הגבר המסיים את חייו כאישה. מעניינת בהקשר זה התייחסותה של גליה בספר לווירג'יניה וולף).
המהלך הנוסף שמבצעת גליה הוא כמובן הדיבור על מקורם של "המחליפים". כל עוד האמנו במהלך הקריאה כי הכותבת מודעת לכך שמקורם של דמויות המחליפים בדמיונה, בהיותה כפופה להזייה נפשית עקב אי נטילת התרופות, יכולים להם הדברים לזרום על מי מנוחות. אך מעת שבאה גליה ומספרת לנו כי מקורם של המחליפים הוא ב"מוסד"(!), ש"מדעניו המציאו מכונת פלסטיקה משוכללת לצורך הכנת המחליף לתפקידו ולצורך העברתו מכתובת גיאוגרפית אחת לאחרת", הרי ניטלת מאיתנו תחושת הנוחות ואנו נמצאים בחוסר שקט.
כאשר המחברת נוטעת בנו מחשבה שמקורם של המחליפים אינו עוד בדמיונה של הגיבורה אלא מקורו חיצוני לה היא מכריחה למעשה את הקוראים להידרש לשאלה – האם הכותבת מייחסת גם את מקורם של המחליפים לשגיונותיה (כפי שהיא מייחסת לשגיונותיה את המחליפים עצמם) או שמא באמת היא מאמינה שהמוסד החדיר את המחליפים לעולם?
מפנה זה בעלילה הוא בבחינת "שבירת כלים" והוא מעורר תמיהות רבות: מדוע נזקקת לכך גליה? מדוע אינה מהלכת במתווה הטבעי של הדברים?
אודה שכקורא חשתי את ההזרה המתרחשת לנגד עיניי בעצם התנהלותה של העלילה. חשתי כעין טלטלה שכן מהלך הדברים אינו כציפיותיי כקורא המגלה אהדה להתרחשויות.
סבך ההרהורים הללו על ההתפתחות הבלתי צפוייה (האם גליה רוצה להוביל אותנו למחוזות המדע הבדיוני? האם תשלב חוצנים וגלגלים שמימיים בסיפורהּ? האם בייחוס כוונה טובה למוסד – שבייסדו את המחליפים הוא מבקש לשנות את עולמנו לטוב יותר – מבקשת המחברת להסיט את העלילה לכיוון של עולם מקביל שבו אנו יכולים לנהל מציאות אוטופית?) הביאני למסקנה שגליה מבקשת להעביר תובנה נוספת. יש אלמנטים מיסטיים בנפשנו – מבקשת גליה למסור לנו – ואל לנו להתרשם שהתייחסותה של הגיבורה לשגיונותיה היא נורמטיבית ורציונאלית. כל הכתוב אודות מקורן של הדמויות המחליפות – המשרה כאמור אווירה אי נוחה – נועד אפוא לחדד בנו את תחושת הזרות; גליה מבקשת לעורר בנו את תחושת הזרות שיש לבעל הנפש לנפשו עצמו.
ובמילים שונות, גליה מבקשת להעביר לנו את התובנה שעד כמה שלא נרצה להפוך את הזר למוכר – עדיין הוא יישאר בזרותו, באשר יש משהו שאותו אנו לא מכירים; חיי הנפש שלנו הם חתומים ובעל הנפש לעולם לא יכיר את נפשו עד תום. לבעל הנפש תמיד תהיה בעיה עם נפשו והוא לעולם לא יכיר את נפשו לאשורה, באשר תמיד ייוותרו בה מקורות זרים. וכל זאת ברוח התפיסה ש"כל מי שיש לו נפש בהכרח יש לו בעיית נפש".
בשירה של גליה שצוטט לעיל מתוודה בפנינו גליה: "הַסִּפּוּר הַזֶּה נִכְתַּב עָלַי // הַסּוֹפֵר הַזֶּה מַכִּיר אוֹתִי // אֲנִי אוֹתוֹ לא מַכִּירָה". תמיד ייוותר משהו זר בנפש, שבעל הנפש עצמו – הכותב את סיפור נפשו – לא יכיר.
הסיפור הזה של גליה אבן חן אין הוא אפוא אלא עלינו עצמנו כבעלי נפש.
עטיפת הספר בהוצאות "ספרא" ו"בית אוצר"
ביום ד', 4 בנובמבר 2015, יתקיים ערב לכבוד הרומן "עובדות מהדמיון" מאת גליה אבן-חן, בשעה 20:00, ספריית בית אלון, רחוב אילת 8, גבעתיים.
מנחה: א.ב. דן
יקראו וידברו: רקפת א' ידידיה, ארז מירנץ, צדוק עלון, מארק טולסקי, צחי מלמד
מוזיקה: ארז פרשקר