פואמה על עליבות הזִקנה – שיר, מאמר וספר חדש מאת יצחק מלר

פואמה על עליבות הזִקנה – שיר, מאמר וספר חדש מאת יצחק מלר

 

 

ק. קוואפיס: כל השירים; 1891־1933; תרגום, מבוא והערות: יורם ברונובסקי;  הוצאת כרמל, ירושלים (1993)         

 

תשוקות (עמ' 39)

 

 לְגוּפוֹת הַמֵּתִים הַיָּפוֹת שֶׁלֹּא יָדְעוּ זִקְנָה,

 שֶׁנִּסְגְּרוּ, תּוֹךְ בֶּכִי, בְּמָאוּזוֹלֵאוֹם נֶהְדָּר,

 וְרָדִים לִמְרַאֲשׁוֹתֵיהֶם, פִּרְחֵי יַסְמִין לְמַרְגְּלוֹת-

 נִמְשָׁלוֹת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁחָלְפוּ בְּלִי תַּקָּנָה

 מִבְּלִי דַּעַת גַּם עֹנֶג שֶׁל לַיְלָה אֶחָד מִן הַלֵּילוֹת

 בְּלִי שֶׁמִּקִּצּוֹ הַשַּׁחַר עֲלֵיהֶן זָהַר.

 

נפשות הזקנים (עמ' 34)

 

בְּגוּפֵיהֶן הַבְּלוּיִים, הַמְּרוּטִים,

יוֹשְׁבוֹת נַפְשׁוֹת הַזְּקֵנִים.

כַּמָּה הֵן אֻמְלָלוֹת, כְּמוֹ קַבְּצָנִים,

מַה מַּכְבִּידִים עֲלֵיהֶן הַחַיִּים שֶׁהֵן גּוֹרְרוֹת

וְכַמָּה רוֹעֲדוֹת שֶׁלֹּא לְאַבְּדָם, כַּמָּה אוֹהֲבוֹת

אוֹתָם. קְרוּעוֹת בְּתוֹכָן וּסְתוּרוֹת,

נְפָשׁוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת – טְרָגִיקוֹמִיּוֹת – בְּתוֹךְ הָעוֹרוֹת

שֶׁלָּהֶן, הַדּוֹמוֹת לִבְלוֹיֵי-סְחָבוֹת.

 

שני השירים נכתבו בשנים: 1901־1904.

 

 

 

פואמה על עליבות הזִקנה

 

הוּא יָשׁוּב בְּכִסֵּא אוֹפַנַּיִם,

כָּזֶה שֶׁדּוֹחֲפִים מֵאָחוֹר וּמְגַלְגְּלִים מִלְּפָנִים,

בַּצְּדָדִים אֲבִיזְרֵי נְהִיגָה מְיֻתָּרִים,

מֵאָחוֹר תָּלוּי סַל חִתּוּלִים וְשֶׁלֶט עִם שֵׁם.

מוֹט מִזְדַּקֵּר וְשַׂקִּית עֵרוּי מִתְנַפְנֶפֶת,

מְחֻבֶּרֶת לְצִנּוֹר בִּנְחִיר הָאַף,

מוֹלִיךְ מְזוֹן אַסְטְרוֹנָאוּטִים לְקֵבָה בָּלָה.

 

פַּרְצוּף רָזֶה אַדְמוּמִי וְעוֹר מְקֻשְׁקָשׁ,

בַּלְּחָיַיִם וּבַסַּנְטֵר זִיפֵי זָקָן מְגֻלָּח בְּחֶלְקוֹ,

עַפְעַפַּיִם נְפוּלִים בְּתוֹךְ רֹאשׁ שָׁמוּט.

מִצִּדֵּי הַפֶּה נוֹזֵל רִיר בָּהִיר

שֶׁנִּגָּר אַט אַט, טִפָּה אַחַר טִפָּה

עַל זוּג יָדַיִם מְשֻׂכָּלוֹת, מְחֻבָּרוֹת

לְשַׁרְווּלִים מֻכְתָּמִים וּרְטֻבִּים.

בְּגָדִים אֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים יוֹשְׁבִים

עַל גּוּף מְצֻמָּק וְדַחְלִילִי

שֶׁצּוּרָתוֹ כְּמוֹ נוֹצְקָה בְּתַבְנִית הַכִּסֵּא:

פֶּסֶל שֶׁל קֵיסָר עַל כֵּס מַלְכוּת

מְשַׁדֵּר יוֹתֵר חַיִּים וּתְנוּעָה

מֵהַמּוּמְיָה הַנְּטוּעָה בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִּים.

 

מִדֵּי פַּעַם בְּצוּרָה אַקְרָאִית

מַקְפִּיצָה רֶגֶל, יָד אוֹ עַפְעַף,

לְהֶרֶף עַיִן בְּלִי מוּבָן אוֹ כִּוּוּן בַּמֶּרְחָב.

לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת קוֹלוֹת נְשִׁימָה,

חִרְחוּרִים וַאֲנָחוֹת בּוֹקְעִים

לְלֹא כַּוָּנָה גְּלוּיָה אוֹ נִסְתֶּרֶת.

 

עַל רִצְפַּת שַׁיִשׁ חוּם לָבָן,

שְׁתוּלִים כִּסְאוֹת גַּלְגַּלִּים סָבִיב

שֻׁלְחָנוֹת מְהֻדָּרִים וּשְׁרַפְרַפֵּי עֵץ מְרֻפָּדִים

עֲלֵיהֶם יוֹשְׁבִים קְרוֹבִים וּמְטַפְּלִים,

מַאֲזִינִים לְמוּזִיקַת רִקּוּדִים קְסוּמָה

כְּאִלּוּ מְחַכִּים לְשַׂקִּים שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

לָקוּם וְלִרְקֹד אֵיזֶה טַנְגּוֹ נֶהְדָּר.

 

מַה חוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ מֹחַ מְרוֹקָן

בְּתוֹךְ אוֹתָהּ גֻּלְגֹּלֶת שְׁמוּטָה?

אוֹמְרִים שֶׁהַקְּפָלִים בִּקְלִפַּת הַמֹּחַ

הִתְבַּלּוּ עִם הַשָּׁנִים וְנַעֲשׂוּ שְׁטוּחִים,

הָאוֹתוֹת וְהַזְּרָמִים פָּסְקוּ מִתְּנוּעָה,

הַצְּמָתִים הַמְחֻוָּטִים נִנְטְשׁוּ,

נִשְׁאֲרוּ רַק רְסִיסֵי חַיִּים אוֹטוֹנוֹמִיִּים

שֶׁמַּמְשִׁיכִים לַעֲבֹד כְּפֶּרְפֶּטוּם-מוֹבִּילֶה,

בְּלִי מַטָּרָה וּבְלִי תּוֹצָאָה;

בְּתַצְלוּם אֲוִיר לֵילִי,

זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ עֲיָרָה

שְׁכוּחַת-אֵל, זְנוּחָה מֵאָדָם

עֲטוּפָה בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ,

כְּשֶׁפֹּה וָשָׁם נִצְנוּץ אוֹר

שֶׁל גַּחְלִילִית בִּתְנוּעָה.

 

אֲבָל אוּלַי, בְּכָל זֹאת הוּא חוֹשֵׁב,

חָשׁ וּמִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ הַפּוֹעֵם עֲדַיִן!

וְאִם אָכֵן כָּךְ הוּא הַדָּבָר,

מַה הוּא כְּבָר יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ חוּץ מֵ-

חֹסֶר אוֹנִים, הַשְׁפָּלָה וּבִזּוּי,

בּוּשָׁה וְתִסְכּוּל, נְטִישָׁה וְנִכּוּר

וּבְלִי סְכוּם עֲלִיבוּת אֵין קֵץ…

אֵיפֹה לַעֲזָאזֵל אֱלֹהִים בַּסִּפּוּר הַזֶּה?

 

בְּבֵית קָפֶה קָטָן, בְּפִנַּת רְחוֹב

צֹמֶת רֶנֶה דֶקַארְט וְהַרַמְבַּ"ם,

בַּעֲיָרָה גַּן עֵדֶן בְּפַאֲתֵי הַגֵּיהִנּוֹם,

יוֹשְׁבִים הַמֹּחַ נָטוּל הַקְּפָלִים וֶאֱלֹהִים

לְשִׂיחַת רָעִים עַל מַהוּת הַחַיִּים.

"וּבְכֵן רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוֹרִי וְרַבִּי,

מַה מַּטְּרַת הַחַיִּים שֶׁשָּׁתַלְתָּ

בְּגוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יְצוּר-אָדָם?".

"מֹחִינְקָה יַקִּירִי, זֶה דַּי מוּזָר

לִשְׁאֹל כָּעֵת, בַּעֲרֹב יָמֶיךָ, שְׁאֵלָה כָּזֹאת.

זֶה הֲרֵי בָּרוּר וּמוּבָן מֵאֵלָיו:

מַטָּרַת הַחַיִּים הִיא יְצִירָה וְהֶמְשֵׁכִיּוּת

כְּפִי שֶׁאָמַר אוֹתוֹ דְקַארְט:

'אֲנִי חוֹשֵׁב – מַשְׁמָע אֲנִי חַי'.

כָּךְ זֶה עוֹבֵר מִדּוֹר לְדוֹר מֵאָז וּלְעוֹלָם,

כְּמוֹ תַּפּוּחַ עֵץ שֶׁצּוֹנֵחַ לָאֲדָמָה

עֵקֶב הַתְּאוּצָה שֶׁל כֹּחַ הַכְּבִידָה".

"אֲהָהּ, מוֹרִי, מִכָּאן אֲנִי לָמֵד

שֶׁכְּשֶׁזֶּרֶם הַחַשְׁמַל נִגְמָר

וְהַקְּפָלִים כְּבָר לֹא חוֹשְׁבִים וְיוֹצְרִים

מֻתָּר וְאַף רָצוּי לְהִתְקַפֵּל וּלְהֵעָלֵם,

פָּשׁוּט לְהַחֲזִיר צִיּוּד".

"אֲבוֹי, מוֹחִינְקָה יַקִּיר שֶׁלִּי,

אֲבָל אָסוּר לְקַפֵּד חַיִּים,

אָסוּר לַהֲרֹג וְאָסוּר לִרְצֹחַ

וְאָסוּר וְעוֹד פַּעַם אָסוּר וְ…".

"וָואלָה רִבּוֹן עוֹלָם אֲנִי לֹא מֵבִין

הִגְדַּרְתָּ מַטְּרַת חַיִּים וּכְשֶׁזּוֹ הֻשְּׂגָה

אַתָּה מְצַוֶּה – אָסוּר לָמוּת!?

תֵּן לִי מַטָּרָה חֲדָשָׁה

אוֹ עֲזֹר לִי לַחֲזֹר לֶעָפָר,

מָה הַהִגָּיוֹן בְּסֵבֶל בְּתוֹךְ גּוּף שֶׁל מוּמְיָה,

דַּחְלִיל חֲסַר בִּינָה וְתוֹעֶלֶת?".

"מוֹחִינְקָה, אֵין לִי מֻשָּׂג יָרֹק שֶׁל תְּשׁוּבָה.

הִתְקַשֵּׁר בְּבַקָּשָׁה לַחֶבְרֶה מֵהַמִּזְרָח:

טִיבֶּטִים, אֶסְקִימוֹסִים וְאִינְדְיָאנִים,

קוֹנְפוּצְיוּס, טָאוּ וּבּוּדְהָה,

לָהֶם נִדְמֶה לִי יֵשׁ תְּשׁוּבוֹת

שֶׁאֲנִי רִבּוֹן הַמַּעֲרָב הַנָּאוֹר

עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי אֲלֵיהֶן".

כָּךְ מוֹחִינְקָה קוֹלֵט וּמֵבִין

שֶׁמֵּהַשִּׂיחָה הַזֹּאת לֹא יָצוּץ פִּתְרוֹן

וּפוֹנֶה לְשִׂיחָה עִם בְּנוֹ וְרוֹפְאוֹ.

אוּלַי הַזּוּג הַזֶּה לֹא יִטֹּש וְיִּתְנַכֵּר

וְכֵן יִקַּח אַחֲרָיוּת עַל הַמִּקְרֶה הַמְּצַעֵר.

 

הַפַּעַם הַשִּׂיחָה מִתְרַחֶשֶׁת בִּשְׁלַבִּים,

בַּדְּרָכִים בֵּין הַבַּיִת הַקָּטָן שֶׁטּוֹבֵל

בְּיַעַר עֵצִים וּפְרָחִים וּבֵין בֵּית חוֹלִים

מַדָּעִי, מְצֻחְצָח, אֶלֶקְטְרוֹנִי וְטוּרְקִיזִי.

אֶל הַשִּׂיחָה מִצְטָרֵף גַּם הַמִּשְׁפְּטָן

שֶׁהֲרֵי הַיּוֹם גַּם בִּשְׁבִיל לְהַשְׁתִּין

לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ וּלְהַלִּין

חַיָּבִים מְאֹד לִוּוּי מִשְׁפָּטִי מַתְאִים.

"וּבְכֵן צֵא וּרְאֵה מוֹחִינְקָה אָבִי,

אֲנִי לֹא יָכוֹל לַחְתֹּךְ אֶת הַפְּתִיל

כִּי אָז עַל פִּי הַחֹק אֲנִי רוֹצֵחַ וְעוֹד אֶת אָבִי!".

מַחֲרֶה אַחֲרָיו וּמוֹסִיף הַמִּשְׁפְּטָן:

"אָסוּר לְנַתֵּק מַכְשִׁירִים וְאָסוּר לֹא לְטַפֵּל

וְאָסוּר וְאָסוּר וְעוֹד פַּעַם אָסוּר….",

חוֹזֵר כְּמוֹ תֻּכִּי עַל דִּבְרֵי אֱלֹהִים

עִם סֵפֶר חֻקִּים שֶׁכָּתְבוּ נִבְחָרִים

שֶׁאוֹתָם בָּחַרְתִּי אָנֹכִי

כְּשֶׁעוֹד הָיָה עֹמֶק בַּקְּפָלִים שֶׁל מֹחִי.

"וַאֲנִי הֲרֵי נִשְׁבַּעְתִּי לְרַפֵּא,

נִשְׁבַּעְתִּי לַעֲזֹר, לְטַפֵּל, לִתְמֹךְ.

כָּל עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפִּי וּבְאַפְּךָ

אֵין לִי הַזְּכוּת, הָרָצוֹן וְהַיְּכֹלֶת

לְקַצֵּר חַיִּים, לִגְזֹר פְּתִילִים וְצִנּוֹרוֹת

וּלְנַתֵּק זְרָמִים שֶׁל אֶלֶקְטְרוֹנִים",

אוֹמֵר הָרוֹפֵא הַצָּעִיר וְהֶחָמוּד – וּמְשַׁקֵּר!

"בְּקִצּוּר, שְׁלָשְׁתְּכֶם, לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׁה

מְסָרְבִים לַעֲזֹר לְשַׂק תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

לְסַיֵּם חַיִּים שֶׁאֵינָם חַיִּים,

בְּתוֹר צַלַּחַת טֻגָּנִים זְהֻבִּים

עִם מֶלַח, פִּלְפֵּל וְטִפּוֹת קֶטְשׁוֹפּ אָדֹם…

רִבּוֹן עוֹלָם, אֲנִי חוֹזֵר אֵלֶיךָ,

לָמָּה נָתַתָּ לִי זְכוּת לִחְיוֹת

בְּלִי הַזְּכוּת לָמוּת בְּכָבוֹד אוֹ בִּכְלָל?

מַדּוּעַ מֻתָּר לִי לָצֵאת לְמִלְחָמָה

לְמַעַן דֶּגֶל, סֵמֶל אוֹ מַה שֶּׁבָּא

וְאָסוּר לִי לָמוּת כְּשֶׁנִּגְמָר לִי הַמֹּחַ?!".

 

 

על חוסר אונים

 

חֹסֶר-אוֹנִים וְסוֹף הַכֹּחַ.

לִהְיוֹת בִּלְתִּי פָּעִיל, סָבִיל

לֹא מִבְּחִירָה אוֹ כַּוָּנָה,

אֶפֶס אוֹנִים בִּכְפִיָּה.

הַזְּכוּת לְגָרֵשׁ זְבוּב מֵצִיק

מִשָּׂפָה, אֹזֶן, אַף וְגַבָּה,

נְתוּנָה בִּידֵי זְנַב הַבְּהֵמָה

שֶׁיְּכוֹלָה לִרְקֹעַ, לָנוּעַ וּלְנוֹפֵף…

אֲבָל מֵאֶפֶס-מֹחַ כָּמוֹנִי,

אֲפִלּוּ הִיא נִשְׁדְּדָה וְאֵינֶנָּה!

לְמִי הָרְשׁוּת לִגְזֹל זְכוּת

סֶלַע קִיּוּם, חֵרוּת בְּלִי דֶּגֶל,

מַה מּוֹתַר הָאָדָם מִבְּהֵמָה?

 

על השפּלה וביזוי

 

הַשְׁפָּלַת הָרוּחַ וּבִזּוּי הַגּוּף.

זִכָּרוֹן שֶׁנֶּעֱלַם, שִׁכְחָה שֶׁכָּבְשָׁה,

חֲלוֹם שֶׁלֹּא נֶחֱלַם.

לֹא קְרִיאָה בְּסֵפֶר,

לֹא זִמְרַת הַשִּׁיר,

לֹא מִכְתָּב לָאָהוּב,

לֹא הַקְשָׁבָה לִצְלִיל,

אֵין תְּפִלָּה, אֵין מְחָאָה

וּלְלֹא תִּקְוָה… אַךְ:

צוֹאָה מִפִּי טַבַּעַת בְּיָד זָרָה,

שֶׁתֶן זוֹרֵם דֶּרֶךְ צִנּוֹר פְּלַסְטִיק,

מְזוֹן בְּרִיאוּת כָּתוּשׁ בְּזוֹנְדָה לַקֵּבָה,

זֵעָה מְלוּחָה נִגֶּרֶת, צוֹרֶבֶת, בְּלִי נִגּוּב,

רֵיחוֹת צַחֲנָה וְטַעַם מַתֶּכֶת,

עֲטוּפִים בְּאֵדֵי רֵיחַ מְלָאכוּתִי

שֶׁל תַּרְסִיס לִימוֹן וְשׁוֹשַׁנִּים.

 

על בושה ותסכול

 

פַּעַם הָיִיתִי גֶּבֶר, אָדוֹן לְגוֹרָלִי.

קָם בַּבֹּקֶר עִם קָפֶה וְסִיגַרְיָה,

הוֹלֵךְ לָעֲבוֹדָה וּמֵבִיא פַּרְנָסָה,

כֶּסֶף, מָזוֹן, מַשְׁקֶה וְאַהֲבָה.

מְבַלֶּה עִם חֲבֵרִים וּמְשַׂחֵק קְלָפִים,

יוֹצֵא לְמִלּוּאִים, לִסְרָטִים וּלְאֵרוּעִים,

מִשְׁפָּחָה, אִשָּׁה וִילָדִים. בָּרֶקַע –

כֻּלָּנוּ מִתְבַּגְּרִים וּמִזְדַּקְּנִים,

הַזִּקְנָה אֵינָהּ אִפּוּר אוֹ מַסֵּכָה.

לְפָנֶיהָ… הֶחְלַטְתִּי, פָּעַלְתִּי, יָצַרְתִּי וְחָיִיתִי… הַיּוֹם?!?!

גּוּשׁ שֶׁל חֶלְבּוֹנִים וְאֶנְזִימִים,

רָקוּב, מְרֻסָּק וּמֻכְתָּם,

צַנֶּרֶת זוֹלֶגֶת בְּלִי שְׁלִיטָה,

מֹחַ מָחוּק וּמְרוֹקָן,

עֲרֵמָה שֶׁל בּוּשָׁה וְתִסְכּוּל

שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ

לֹא יָכוֹל לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ…

וְהַבּוּשָׁה הִיא שֶׁלָּכֶם וְאֶצְלְכֶם,

אֵלֶּה הַסּוֹבְבִים וּמְקַרְקְרִים

בְּשֵׁם מִי וּלְשֵׁם מָה,

"כָּבוֹד" עוֹשִׂים לִי?

הַשְׁלִיכוּנִי לָאַשְׁפָּה בְּבַקָּשָׁה,

שָׁם יֵשׁ אֱמֶת מְכֻבָּדָה.

 

על נטישה וניכור

 

תָּמִיד הָיִיתִי כְּמוֹ

תַּלְמִיד קוֹרֵא תִּגָּר,

חַיָּל מַקִּיז דָּמִים,

עוֹבֵד, מְפַרְנֵס וּמְגַדֵּל

יְלָדִים לְתִפְאֶרֶת הַשֵּׁבֶט,

בּוֹחֵר לַכְּנֶסֶת,

מְשַׁלֵּם מִסִּים כַּחֹק,

נֶאֱבָק עַל דַּעַת וּמַהוּת,

שֻׁתָּף לִשְׂמָחוֹת וּלְעֶצֶב,

אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה,

נַחַת מֵעֲתִיד הָאֻמָּה…

וְאָז בָּא יוֹם הַקְּרִיסָה.

מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין זְכוּת הֲלִיכָה,

הַזְּכוּת לְמִיתָה נֶעֶלְמָה,

הַנְּטִישָׁה וְהָעֲזִיבָה בְּעִצּוּמָן,

יְדִיד מִשְׁפָּחָה וְחֶבְרָה.

רַק חֹק הַנִּבְחָרִים קוֹבֵעַ

וְאַתָּה חֻרְבָּה עֲלוּבָה,

עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים

שֵׁב לְלֹא תְּזוּזָה… הַסְכֵּת וּשְׁמַע:

אָנוּ נַאֲרִיךְ חַיֶּיךָ

לַמְרוֹת הַכֹּל וְאַף עַל פִּיךָ

וְכָל זֶה יַעַן כִּי… תָּמִיד הָיְתָה כְּמוֹ…

 

ולסיום:

 

מְצִיאוּת שִׁפְלוּת הַזִּקְנָה,

כֹּרַח בַּל יְגֻנֶּה הִיא

אוֹ מִיתוֹס הֶכְרֵחִי לַחֶבְרָה.

נְאוֹרוּת הַמַּעֲרָב לִכְאוֹרָה

מוּל נֶחְשָׁלוּת הַמִּזְרָח הוֹמִיָּה.

אֶסְקִימוֹסִי זָקֵן עַל מִזְחֶלֶת,

בְּרֹאשׁ הַר קֶרַח, קוֹפֵא לְמָוֶת זוֹהֵר

בְּהַסְכָּמָה, בְּכָבוֹד וּבְלִי סֵבֶל.

סְפַּרְטָנִי קָשִׁישׁ מִתְעוֹפֵף מִצּוּק,

לִבּוֹ צוֹהֵל וְשִׁירַת הוֹדָיָה בְּפִיו

עַל שֶׁלֹּא נָפַל לְטֹרַח.

בְּאֹהֶל אִינְדְיָאנִי אוֹכְלִים וְשָׁרִים,

מְלַוִּים זְקֵנָה בְּדַרְכָּהּ אֶל

שְׂדוֹת הַצַּיִד הַנִּצְחִיִּים,

עֲטוּפָה בְּפַרְוַת בִּיזוֹן חוּם

עִם זִמְזוּם כָּבוֹד אֲצִילִי בָּאֲוִיר…

וְאָנוּ, אָנוּ כָּאן וְעַכְשָׁו,

מַמְשִׁיכִים לְחוֹרֵר וּלְצַנְרֵר

כָּל גּוּף זָקֵן, בָּלֶה וְכָמוּשׁ

בְּשֵׁם חֹק, צֶדֶק וּמוּסָר חַסְרֵי בּוּשָׁה

שֶׁל חֶבְרָה אַלִּימָה-אֲטוּמָה

שֶׁלֹּא רוֹצָה לָדַעַת אֶת

עֲלִיבוּת הַזִּקְנָה.

 

(סוף)

 

 

 

 

ציור העטיפה: אהוד מלר

עיצוב העטיפה: יגאל ארקין 

 

 

חיים ומוות: הצורך והכורח בהגדרה מחדש

 

מאת פרופ' יצחק מלר

 

 

פעם, אי-שם בעבר בלתי מוגדר, חיים ומוות היו כמו לבן ושחור. הקו המפריד היה דק כחוט השערה ובעיני בן האדם הוא לא הכיל דבר כי היה כמעט האפס המוחלט, נטול נפח. הגדרת החיים הייתה פשוטה מכל נקודת מבט שהיא, דתית, ערכית ומוסרית: לכולם היה ברור מהם חיי אדם, אורכם, צורתם ותוכנם. גם המוות היה בהיר ונהיר: זה היה רגע בודד אחד, נקודה אחת על ציר הזמן, בו פסקו החיים בבת אחת (כמו המפץ הגדול), בו הנשמה פרחה לעולמות עליונים או תחתונים  או לאן שהוא (הכול בעיני המתבונן), והגוף עבר לרשות הקברן או יותר נכון ממסד קברני שלם שטיפל ב"חיים" שלאחר המוות, כדי להזין את אלה החיים הנשארים, שהרי לגופה הייתה משמעות של "מעפר באת ואל עפר תשוב", בתוספת התעשייה של נדל"ן המתים.

 

לא היו סוגים שונים של חיים או של מוות. כאשר נער חולה סרטן היה מצליח להבריא, אבל חייו בהמשך היו בזבל (מסיבות פסיכו-סוציו-אקונומיות של עלות-תועלת וסטיגמות…ומה לא) והֵעֵז להתלונן, השיבו לו כולם כמקהלה יוונית: "תתבייש לך, הרי קרה לך נס, אתה חי ("איך אתה חי" היה ביטוי לא לגיטימי), הסתפק בזה, אמור תודה, עשה מי שבירך ושתוק". אותו נער שבגר הפך לסמל, דגל והִמנון של אחרים ולתפארת של ממסדים בעלי אינטרסים. במשוואה הפשוטה הזאת, למונח איכות-חיים לא היה מקום, שהרי החיים עצמם הם שיא האיכות, אז איך אפשר לדון על איכות של חיים, דהיינו: מיון, סיווג וקטלוג של "איך חיים?!".

 

או אז הופיעה ופרצה מן החשיכה הרפואה המודרנית ואיתה בת הלוויה הבלתי נמנעת, מערכת הבריאות המודרנית (ככלל המודרנה הרי פותרת הכול…) עם הטכנולוגיה והארגון הפוליטי-כלכלי שלה, ושינו את המצב מן הקצה אל הקצה! הרפואה החדשה האריכה את החיים, הפכה אותם למלאכותיים ופלסטיים, האריכה את המוות ונתנה לו נפח, ובלית ברירה נתנה למושג "איכות" (במובן תוכן של…ולא רק מסגרת של) לחלחל למארג של אותם מילות יסוד אלמותיות. במילים אחרות: הקו המפריד בין החיים למוות (בין הלבן לשחור) הקלאסיים, הלך והתעבה, קיבל נפח, מוצקות וצבע, וגרם ללבן ולשחור שמשני צדדיו להאפיר בגוונים חדשים ולא מוכרים. איתרע מזלה של "מהפכה" זו והיא קרתה על רקע של "קידוש השם" של זכויות הפרט, האדם והאזרח והאוטונומיה של האיש המודרני על גופו ונשמתו ונשימת ריאותיו.

 

הנה אין יותר חיים ומוות כפשוטם. יש איכות-חיים בדרגות שונות ויש איכות-מוות בצורות אחרות; יש בני-תמותה שהם חיים לפי הגדרה אחת ומתים לפי שנייה, ובתווך מנעד של חיים-מתים ומתים-חיים. אותו ילד חולה סרטן שהחלים ונמאס לו לחיות חיי-נס בלי תכלית, מבקש זכויות של איכות-חיים, שאחרת מה התועלת באותם מיליונים (פיזיים ונפשיים) שהושקעו בריפויו? הזקן שהוא מומיה או שק תפוחי-אדמה ללא מוח ואשר חייו הם קו אק"ג על צג מחשב ולא דבר מעבר לכך – מבקש ודורש את מותו ובצדק משלו.

 

אך כדי להתאים את המציאות שהשתנתה למערך כללים חדש, חייבים לשנות הגדרות, להחליף דיסקט, לחשב מסלול מחדש, כלומר – צריך מילה חדשה למושג "איכות-חיים" (איכות אינה גנדרנות או פינוק או גחמה בת-ביטול…זה צורך, כורח ובעיקר זכות יסוד אנושית שאין לה "אלוהים") ובאותה מידה למונח "איכות-מוות". בהינתן הגדרות חדשות, מילים שיבטאו מילון שונה ומעודכן, נצטרך לחוקק מחדש, לחנך מחדש ולהפסיק את ההתעללות הבוטה באנשים ש"חיים" את הפערים האלה בחיי היומיום הסיזיפיים שלהם.

 

המושג "המתת-חסד", למשל, מוכרח יהיה להיעלם מהמילון: אין יותר המתה כמו רצח בכוונת זדון תחילית ובוודאי שאין כאן חסד או עשיית טובה או מצווה אלא חובה מוחלטת. מדובר בזכות לאיכות-חיים ולמוות-בכבוד לפי הגדרות חדשות שמשקפות מציאות שעדיין לא הופנמה.

 

עוד קודם לכן יש לשנות ולעדכן את ספרי הרפואה ואת שבועת הרופא… הפתעה: אין צורך לשנות את השבועה כי כולנו חיינו בטעות (עם כוונה או בלעדיה) במשך 2,500 שנה (מהיפוקרטס עד הלום) – מעולם לא נשבע האדם הרופא לרפא את חברו האדם החולה, הוא תמיד נשבע לנסות לטפל כמיטב יכולתו, שהרי לרפא זו יומרה חסרת-בסיס, גחמה ואף היבריס מטופש. גם היום הרפואה המודרנית ומערכת הבריאות המודרנית, אינן "מרפאות" הרבה יותר מבעבר, אלא מאריכות את ה"חיים/מוות" עם תשומת-לב מזערית לאיכות ולרצון האוטונומי היחידני, שהרי בתעשייה עסקינן וכאן חוקי הכלכלה החופשית שולטים ("תוחלת-חיים" הומצאה על ידי כלכלנים). מן הצד השני – לטפל, להקל, לתמוך ולנחם ולא לנטוש – הן הן אושיות השבועה שנשכחו מזמן כי זה לא פיקנטי, לא סקסי, לא מצודד ובעיקר לא מביא כסף.

 

את הזכות לחיים (זכות יסוד טבעית על פי כל האמנות של זכויות האדם, מהובס דרך 1776 ועד אונסק"ו) יש להחליף בזכות לחיי-איכות (דרושה מילה חדשה) ואת המתת החסד הפטרונית בזכות למות-כבוד (דרושה מילה חדשה) ואין להפריד צמד תאומי-סיאם חדש זה עד המהפכה הבאה אי-שם בעתיד.

 

פרופ' יצחק מלר: מייסד ומנהל בדימוס (מינואר 2013) של היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב.

 

 

 

 

דברים של המשורר רוני סומק על הספר:

 

 

"חירורגים", כותבת אמילי דיקנסון באחד משיריה,"זהירות/ עם הסכין!/  מתחת לחתכים הדקים/ רוחש-העבריין-חיים!".

 

השיר החותך הזה (שתורגם לעברית בידי לילך לחמן) הוא בעיניי קודם כול שיר ארס-פואטי. המשורר משחיז את עטו ויודע שחיים ומוות ביד המילה.

 

השורות האלה מוארות בפרוז'קטור חזק יותר כאשר המשורר הוא גם רופא. והן, אם תרשו לי, מוטו סמוי לספר שיריו השני של יצחק מלר. לספר הראשון הוא קרא "חתכים", והספר החדש הזה מעמיק בחתכים המיתולוגיים, אבל שולח יד ארוכה יותר למדף התחבושות.

 

הרופא, על פי תפיסתו של יצחק מלר, הוא חייל קומנדו בצבא החיים. בכיס הדגמ"ח שלו תמיד יימצא חוסם העורקים. וכאן הדילמה. השירה מאמינה בדם  לעומת הרפואה המאמינה בעצירתו של אותו דם מתפרץ. מלר בוחר לכתוב על דפים תלושים מיומן. הוא מצליח לרגש, הוא מצליח לכבות לרגע את האור החזק שבחדר הניתוחים ולהדליק גפרור אחד קטן. מהפיח של אותו גפרור הוא כותב את שיריו.

 

 

על המחבר:

 

פרופ' יצחק מלר, יליד 1948, נשוי ואב לשלושה.

מלר, כירורג-אונקולוג בעל שם, הקים את היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית בישראל, שפועלת כיום במרכז הרפואי תל אביב על שם סורקאסקי.

בשנת 2004 פרסם מלר ספר אישי – "מסע חיים" (הוצאת "רמות", אוניברסיטת תל אביב), העוסק בעולמו של מנתח סרטן ובו גם סיפורם של חולים ובני משפחותיהם. באמצע 2012 פרסם את ספר שיריו הראשון "חתכים" (הוצאת "עמדה").

"פואמה על עליבות הזִקנה" (הוצאת "עמדה") הוא ספר שיריו השני ובו ארבעה שערים שהמרכזי בהם עוסק בזִקנה.