בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 8 – פרק שמיני מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 8 – פרק שמיני מרומן

8.

"מזדקנים מלפנֵי/ מזדקנים מאחרֵי,/ מזדקנים מתשוקה/ ודברים אחרים.// כי מזדקנים מאחור/ מזדקנים מלפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הפנים.// מזדקנים מחלום/ מזדקנים משנים/ GOD בארץ הזאת מזדקנים מפרגוד כל ארבע שנים/ כי ככה זה./ כי מזדקנים מאחור/ מזדקנים מלפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הפנים.// מזדקנים מתשוקה/ משחיקת משכבים,/ מזדקנים מהתקפת-לב בבית ממול אצל השכנים./ כי ככה זה/ כי מזדקנים לאחור/ מזדקנים לפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הבנים." (מתוך הפזמון "פער דורות", שיר הרגאיי היחיד שכתבה 'אני ואפסי'. ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "הוורוד הוא הרוצח", ירושלים).

 

   אורעם צלצל אליי ואמר שיש ריאיון של ארבעה עמודים עם 'אני ואפסי' ב"מעריב". "תמונות גדולות הוסיף, פרובוקטיביות. וכמה היא יפה, אבל איזה פה יש לה לקטנה הזאת, כשהיא פותחת אותו אף אחד לא יוצא נקי."

   נרעשתי. פחדתי. ידעתי שיום אחד היא תעשה לי את זה. מה שהדהים אותי היה שזה חמק מעיניי ולא הגיע לאוזניי. האזנתי לה בבית והאזנתי לה בפיצוצייה, אבל משום מה כל עניין הריאיון הזה חמק ממני. כנראה היא לא דיברה עם אף אחד על זה. אולי חששה מעין הרע. אולי סיכמה עם הנגנים שעד שזה לא קורה באמת לא מדברים על זה, והם הרי שפוטים שלה עד הסוף.

   פתאום בתוך הבית הגדול בצהלה הרגשתי את הקור העז שנשב מכל פינה. לבשתי סוודר אף שהיום היה חם. ירדתי לחצר, התנעתי את האוטו ונסעתי תל אביבה. בשדרות  רוטשילד קניתי עיתון יום שישי. הלכתי קצת בשדרה כדי להרגיע את עצמי והעיתון העבה תחת בית השחי. נזכרתי איך שהייתי אמרגן צעיר והעליתי הופעות לכל מיני אמנים שחטפו ביקורות קשות ואחר כך נהיו השלאגרים של המדינה, הייתי תמיד קונה את עיתון יום שישי כדי לראות את הראיונות והביקורת עליהם ותמיד הייתי מתיישב על ספסל בשדרות רוטשילד, שם, בסמוך, היה המשרד הראשון שלי, "פדוגה – הפקות", פותח את העיתון בידיים רועדות ומחכה לראות מה כתבו עליהם, כאילו בי עצמי מדובר, כאילו האמנים האלה הם איברים בגוף שלי, עצם מעצמי, בשר מבשרי.

   כשהעליתי, למשל, את הצגת היחיד הראשונה של גדי יגיל שביים יוסי בנאי, "חיי כלב" בתחילת שנות השבעים, אחד המבקרים כתב, אולי היה זה בועז עברון, אני כבר לא זוכר, "מי זה? מה זה? למה זה?" צלצלתי לגדי עצבני אש ואמרתי לו שאני אהרוג את האידיוט הזה עברון. אני אשלח אנשים שיגמרו לו ת'צורה. וגדי הצעיר צחק בטלפון ואמר, השם שלי כתוב נכון? אמרתי לו כן. בגדול? אמרתי לו כן. התמונה נראית טוב? אמרתי כן, בטח. אז לא קרה שום דבר, ישראל, הוא אמר וסיפר לי בדיחה:

   אחד בא לדירה של פבלו קזאלס בברצלונה, דופק אצלו בדלת ואומר לו: "קזאלס, אני מעריץ אותך משחר נעוריי. אתה הכי גדול בעיניי. תמיד חלמתי לפגוש אותך. בוקר בוקר אני שואל את אשתי מתי זה יקרה לי, והנה אחרי שנים החלום מתגשם, לא להאמין!"

   "רגע רגע," אומר לו קזאלס, "אם אתה כל כך אוהב אותי, הכנתי לך הפתעה." הוא יוצא לחדר השני וחוזר לסלון עם הצ'לו ביד, אז ההוא המתלהב אומר לו, "אה, אתה גם מנגן?!"       צחקתי לעצמי בשקט וזקנה שעברה עם עגלה ותינוק בתוכה, הביטה עליי כעל תימהוני.

   כעת הסקרנות כרסמה בי כנחיל טרמיטים ובפינת החשמונאים התיישבתי על ספסל עץ חום ופתחתי בידיים רועדות את העיתון. היא הופיעה על השער של "סופשבוע", עירומה כולה, רק החלקים האינטימיים מוצנעים. על שד אחד שלה היה כתוב אבא ועל האחר היה כתוב אימא והשיער הארוך, זאת הייתה פאה, בקושי כיסה על הפטמות הגלויות. היה לה פרצוף מהורהר והכותרת הייתה "מתאפסת על עצמה" באותיות גדולות. וכותרת המשנה: "'אני ואפסי', זמרת ויוצרת מבטיחה מן הסצנה התל אביבית של השוליים, נעה אל עבר המרכז ובדרך לא מותירה חללים. ל'סופשבוע' היא מספרת איך עבדה כנערת ליווי וכמעט שכבה עם אבא שלה ואיך שדדה בנק כדי לממן את האלבום החדש שלה. ויש לה חדשות טובות בשבילכם: הפאנק לא מת – אתם מתים."

   דפדפתי בידיים רועדות בין דפי העיתון והגעתי לכתבה. כולנו היינו שם. אני בתמונות ישנות ורותי והציורים של רותי וחברי הלהקה שלה – שני האנגלים ואייל – והיא, בכל מיני גילים. המנוולים! איך הם השיגו את התמונות?! היא, בתחפושת של פורים מחופשת לכלב והיא, בהופעה חיה על הבמה קופצת על הקהל באחד המועדונים בתור ערפדית. היא, עולה מתוך ארון מתים והלהקה סביבה מופתעת. הכותרת בתוך הכתבה הייתה: "עברתי דברים איומים בחיים", פשוט ככה. לרגע חשבתי שמעולם לא חייתי לידה. מי זאת? של מי החיים האלה לעזאזל? היא מספרת מעין ביוגרפיה מומצאת, בדיונית? ואולי כל אחד רואה את הדברים אחרת. אבל כל כך אחרת? ותמונה נוספת של המשורר, אריה רן, האשמאי הזקן עם הזקנקן והכיתוב למטה מתחת לתמונה: "איכס, שכבתי איתו."

   כותרת המשנה של הכתבה הייתה ישירה ובוטה. היא שוב חזרה על העבודה בזנות ועל שוד הבנק וציינה גם את המאסר בלונדון בעקבות ניסיון להציל חיות, ואז הופיעה השאלה כמה היא שווה? ואחריה הסכום המדויק ששילמתי כדי לפדות אותה ממשטרת לונדון, ובסוף "איילת ידעון, המכונה 'אני ואפסי' בריאיון חושפני, כואב, מלא עצב עמוק של אמנית בודדת, ילדה אבודה מתבגרת בסביבה זקנה. בעיות עם ההורים, החברה, הממסד. 'בסופו של יום, אני הבנאדם הכי לא צפוי בעולם.' היא אומרת לכתבנו ישי דוידי שיצא בשן ועין ונאלץ להחליף חולצה בסוף הריאיון, 'אף אחד לא יודע עליי באמת שום דבר. אף אחד.' היה פּוֹגוֹ."

   שלפתי מהכיס את הממחטה והתחלתי לקרוא את הכתבה:

 

   בתום הריאיון הארוך, כשהמאפרה הייתה עמוסה בבדלי סיגריות מתים, והגשם השחור שניתך על החלון במשך כל הלילה פסק, אמרה לי 'אני ואפסי' בסיומה של עוד שתיקה ארוכה ורבת משמעות בין שנינו: "אתה יודע מה, אף אחד לא יודע עליי באמת שום דבר. גם אחרי הריאיון המפורט הזה שנתתי לך. גם אחרי שישמעו את השירים שלי מאות, אלפים, עשרות אלפים, מיליונים, גם הם לא יידעו עליי כלום. אני אניגמה אפילו לעצמי, חידה. יש לי בפנים המון דברים, המון שדים שלעולם לא אגלה אותם ואולי לחלקם אפילו אני לא מודעת."

   את יודעת מי את?

   היא שותקת. מדליקה עוד סיגריה. "אני לא משוכנעת, אבל אני חושבת שכן."

   איילת ידעון קראו לה, אבל אף אחד לא מכיר אותה בשם הזה. כולם מכנים אותה 'אני ואפסי'. אביה בשנות נעוריה המקודמות הוא שהדביק לה את הכינוי הזה. לטענתה, הכינוי דבק בה כמו נגע בעור, וכל החברים והקרובים שלה קוראים לה עד היום 'אני ואפסי'. אפילו אנשים שלא פגשו מעולם את אבא שלה. אבא שלה, במקרה זה, הוא ישראל ידעון, האמרגן והיבואמן, ואימא שלה היא רותי ידעון, ציירת בעלת מוניטין בינלאומי. לדבריה, את שניהם היא שונאת כי הם דפקו לה את החיים, "אבל," היא ממהרת להתחבט, "זה הרבה יותר מורכב מזה."

   אני פוגש אותה בדירתה שברחוב פלורנטין. כאן היא גרה עם החבר שלה עד לפני שבועיים, בחור שחור וגדול המכונה דיוויד.

   דיוויד מה?

   "סתם דיוויד. עזוב, אין לו שם משפחה." נראה שהיא מתעצבת על לִבה, אבל היא לא בוכה.

   דיוויד גורש על ידי משטרת ההגירה לניגריה, ארץ מולדתו. כעת נשארה בגפה. מן החדר השני מגיחים השותפים לדירה, שני חברי הלהקה שלה שייבאה אלינו מאנגליה, ויליאם בנקס וקרוקר אנג'ל, יחד הם נקראים "רעיות אנשי הקבע". שם מקורי. אני מסביר להם באנגלית המנומסת והשקספירית  שלי שבאתי לראיין אותה, ורק אותה.

   אני מביט בציור אבסטרקטי שעל הקיר. משהו מאוד מוזר, אך מרשים.

   "זאת אני," היא אומרת.

   סליחה?

   "אימא שלי ציירה אותי בגיל שלוש-ארבע עירומה על אונייה בטיול חופים לאירופה. הנה, כאן היד ופה הרגל, אתה מצליח לראות ילדה?"

   האמת שבחיים לא הייתי מזהה שזה פורטרט.

   "כי זה פורטרט מופשט, יא אהבל," היא אומרת ואני מרגיש קצת לא נעים. "זה לא דיוקן פיגורטיבי. זה מה שהיא חושבת עליי. היא ניסתה לתפוס את הפנימיות שלי כילדה וכמובן את המחשבות הנוראות שהיו לה עליי."

   הבנתי. תגידי, היית פגית, לא? באיזה חודש נולדת?

   "נולדתי בחודש שביעי. בקושי קילו. אימא שלי ואבא שלי הביאו אותי בגיל מבוגר. זה היה הטריפ האגואיסטי שלהם. אם הם היו שואלים אותי, לא בטוח שהייתי רוצה להיוולד."

   זה בטח פוגע בהם, המשפטים האלה.

   "רק המשפטים שלי פוגעים בהם? ומה עם המעשים שלי? ומה עם מה שהם עשו לי?"

   מה הם עשו לך?

   "השאירו אותי לגדול לבד בתוך עולם בלי סדר, חסר רחמים שרק הכסף והצביעות קובעים בו."  

   הבנתי. תגידי, עבדת כזונה?

   "תקופה מסוימת."

   מותר לשאול למה בחורה משכילה, יפה ועשירה הולכת לעבוד במקצוע העתיק בעולם?

   "קודם כול, זאת שאלה של פולני, והיא באמת מתאימה לאבא שלי, אבל אני לא אענה לך כמו פולנייה. אני אענה לך דוך. רציתי לעורר פרובוקציה ולעשות צרות לאבא שלי שיש לי איתו חשבון ארוך, ארוך מאוד. גם עם אימא שלי, אבל יותר עם אבא שלי. בחוץ הוא מהוגן ומכובד, אבל מבפנים הוא סתם טיפוס רקוב שיש לו המון כסף והוא הולך לנערות ליווי."

   היא יונקת מהסיגריה. אני מנסה לשאול שאלה, אך היא קוטעת אותי בכעס. כנראה לא סיימה לדבר.

   "אבל זה לא רק עניין אישי. זה גם עניין ציבורי. רציתי שהדיסק הראשון שלי ימומן מכסף של זרע ודם, דברים קיצוניים כמו שצריך. סכנות. כסף מלוכלך. לא בורגני. אני מאמינה שמבחינה מיסטית זה יותר אמיתי ושזה יביא את הדיסק למקום נכון."

   ושכבת עם הרבה גברים במסגרת העבודה שלך?

   "בוא נגיד שלא מעט בני זונות שכבו איתי."

   פרטי והסבירי.

   "עזוב, אחד אני מוכנה להסגיר כי הוא מניאק קולוסאלי: המשורר, המתרגם ואיש התרבות, האשמאי הזקן אריה רן, איכס, וגם כמעט שכבתי עם אבא שלי."

   פרטי והסבירי.

   "מה יש לפרט ולהסביר. הוא הזמין נערת ליווי לחדר במלון ואני הופעתי. הוא הופתע וכמעט קיבל התקף לב. אל תחייך, לא שכבנו. יש הרבה חרא בסיפור הזה של המשפחה שלי, אבל גילוי עריות אֵין."

 

   הפה שלי עכשיו היה יבש כל כך והעיניים מצועפות. האותיות השחורות ריצדו כמו נמלים עוקצות. ניסיתי להירגע ולומר לעצמי שזה רק עיתון ומחר יעטפו בזה דגים, אבל כל הקלישאות הללו לא הועילו. היא הכירה אותי. היא ידעה שיותר מן המעשים עצמם יבייש אותי פרסום המעשים. הסתכלתי בשרוכים ונזכרתי באמירה של אורי זוהר "קיק אויף די שיך." שמעתי את קולו המצחיק והמוכר, אבל זה לא ניחם אותי כלל וכלל וחשבתי לעצמי שאני לא פגיע, שאני לא אצעק ואשתולל ושאני אלמד לחיות גם עם זה, כי אני מריח סכנה. העברתי את הממחטה על זוויות פי וחשתי משום מה מטומטם כל כך. התחשק לי להשליך אותה לפח סמוך, אבל לא היה לי אומץ. היא כאילו נדבקה אליי ליד.

 

   גם כששרת באנגליה במועדונים הסתבכת עם החוק, לא?

   "כן, זה הדם. כאן מגיע הדם. הייתי שרה במועדון THE END. יום אחד התגלגלה שם שיחה על מעבדות של ניסויים בבעלי חיים המקושרות לאוניברסיטת לונדון. יצאנו אני והלהקה שלי "שזיפים שחורים רקובים" לכבוש את המקום ולשחרר את החיות: כלבים, חתולים, ארנבים, אוגרים וגם קופים שכנראה היו חולים באיידס או באיזה דרעק אחר. חלק מהחיות לקחנו ואת הקופים שחררנו בדשא. אבל מה זה משנה, בסופו של יום נתפסנו."

   ואבא שלך שחרר אותך בערבות של מאה אלף שקל?

   "זה גם שייך לדם."

   איך בדיוק?

   "בעברית דמים הם גם כסף."

   אבל את החברים שלך השארת באנגליה מאחור להירקב בכלא.

   "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים. בכל מהפכה יש קורבנות."

   את נשמעת כמו סטלין.

   "סטלין לא מעניין אותי, אבל אנטוניו גרמשי דווקא כן. שמעת עליו?"

   לא.

   "אז אתה אדם כותב עם חור שחור בהשכלה." נעלבתי עד עמקי נשמתי. היא יונקת מן הסיגריה, "אז אני מבינה שגם על המהר"ם מרוטנברג אין מה לדבר איתך?"

   גם אותו אני לא מכיר.

   "חכה שנייה. תן לי לסיים. את רוני ליבוביץ' אתה מכיר?"

   האופנובנק, לא?

   "ברוכים הבאים לפרובינציה. גם אותו אני מאוד מעריכה."

   בגלל זה שדדת בנק?

   "אף אחד לא יודע ששדדתי בנק. השוטרים המפגרים לא הצליחו לעלות עליי. הנה לך סקופ. משהו שאף אחד לא יודע חוץ ממך. את השוד בבנק 'דיסקונט', בסניף אחד העם, מול 'כלבו שלום', אני ביצעתי על האופנוע של דיוויד יום אחרי שמשטרת ההגירה תפסה אותו. זאת הייתה הנקמה שלי בממסד המסריח."

   ואיך זה מרגיש לשדוד בנק?

   "זה נהדר. כדאי לך לנסות פעם. עכשיו השוטרים כבר בטח בדרך אליי. אבל זה שייך לדם כמו שאמרתי לך. דמים. הייתי צריכה כסף מהחמצן של המדינה כדי לממן את הדיסק."

 

   הידיים שלי על הירכיים מזיעות מאוד. קילוחי הזיעה יורדים ממצחי על לחיי ומכתימים את נייר העיתון. כתמים גדולים נוצרים על כתבת הענק והאותיות מסתכסכות. תירגע ישראל, תירגע. זו רק זיעה, אלה אפילו לא דמעות. אתה שולט במצב. אתה כאן. אתה זוכר איך פרצת בבכי באנגלייה לבד על המזוודה. זה כבר לא יקרה, חביבי. ישראל, 'אני ואפסי' יכולה לשכוח מזה. זה כבר לא יקרה.

 

   בואי נחזור רגע אחורה בשנים. למה את שונאת כל כך את אבא ואימא שלך? לי אישית נראה מהשיחה איתך שהשנאה הזאת לא כל כך מוצדקת.

   "עזוב, מה אתה מבין, מה אתה בכלל יודע עליי. עברתי דברים איומים בחיים." המאפרה כבר מלאה בבדלי סיגריות. היא ניגשת למקרר ושולפת לעצמה בקבוק בירה. בלילות היא עובדת בפיצוצייה בפלורנטין, עם כל הטיפוסים המוזרים.

   "איך בכלל יש לך חוצפה להגיד לי דבר כזה. לך אתה תגור עם אבא אטום וקרייריסט ואימא ציירת שחושבת רק על עצמה. הייתה לי כלבה והם הרגו לי אותה. אתה יודע?" היא משפריצה עליי בירה מעצבים. מכתימה לי את כל החולצה בכוונה וצורחת:

   "תמיד הם דיברו מעליי. אף פעם לא בגובה העיניים. אבל שנאה זה דבר סובייקטיבי. בכלל, מטען רגשי זה עניין סובייקטיבי. כל אחד והקיטבג שלו. יא אפס."

   תגידי את השתגעת? הרטבת אותי לגמרי.

   "יש לך מזל שאני לא שוברת לך את הבקבוק הזה על הראש," היא מסננת מבין שיניה. "הייתי מכבה עליך עכשיו את הסיגריה הבוערת הזאת." לפתע היא עוצמת עיניים. כביכול נרגעת. מה היא עושה? סופרת עד עשר? נחיריה מתרחבים והיא אומרת: "מה זה משנה. מה אני מתעצבנת על עלוקה שכמוך. מה אתה מבין. הרי ממילא, הם, שני ההורים שלי, שניהם אפסים. מי יודע, צריך להיזהר, יכול להיות שאבא שלי עם הכסף שלו קנה גם אותך."

עזבי. בואי נדבר קצת על מוזיקה. בסדר?

"האמת, כבר לא בא לי לדבר איתך על כלום. אבל בוא נדבר קצת על מוזיקה. יאללה."

איזה מוזיקה את אוהבת?

"אני נרדמת כבר עכשיו מהשאלה שלך. ג'ים מוריסון ו'הדלתות' מעל כולם, אבל גם את 'שבת שחורה' של אוזי אוסבורון וגם את איגי פופ, 'הסקס פיסטולז', 'הקלאש' ו'החונקים'; 'ג'וי דיוויז'ן' ו'ניו אורדר' המרתקים, וכמובן לו ריד עם 'ולווט אנדרגראונד'. ואיך אפשר שלא להזכיר את ניקו האגדית, גארי ניומן, ואת להקות הפאנק האמריקניות: 'בלק פלג' ו'דד קנדיז'."

זה טעם קצת מיושן, לא?

"מה שטוב טוב תמיד. מה שרע, תמיד יהיה רע."

חשבתי שהפאנק מת.

"הפאנק לא מת. אני מסתכלת על בנאדם מת. אבל יש גם להקות שאני אוהבת ואתה בכלל לא מכיר."

נסי אותי.

"כוורת האיטרת, גזוז שירי אגזוז, משינה-משתינה, הדג נחש והמש"קית ת"ש, אתניקס-אתאיכסססס. אני יכולה להמשיך ככה עד מחר בבוקר. אתה בכלל מכיר אותם?"

באמת לא מכיר. אבל את המוזיקה שלך אני דווקא אוהב.

"אללה יוסטור ולהקתו מודים לך. אתה מוזמן להופעה שלי. אני מבטיחה לך ולהורים היקרים שלי שיידחפו מן הסתם גם לכתבה הזאת, וגם למשטרה ולמשטרת ההגירה ולפקידי העירייה ולחברי הכנסת ואפילו לראש הממשלה שיהיה מעניין. אני מכינה יופי של הפתעות. בסופו של יום, אני הבנאדם הכי לא צפוי בעולם. תבוא."

הולך. אבל קודם כול אני הולך לחדר השני להסתדר קצת. תגידי, יש לך חולצה להחלפה?

 

'אני ואפסי' ו"רעיות אנשי הקבע" במועדון "דאבל סטורם", אחד העם 6, יום חמישי הבא בחצות

 

 

 

לפי הכתבה הזאת כבר לא הייתי בטוח שחיינו את אותם החיים.  

 

23 תגובות

  1. אני מפרסם כאן את הפרק השמיני מתוך הרומן "אני ואפסי". יום עצמאות מרדני ל"אני ואפסי". הרי היא עצמאית ממילא. אני גם מצרף לינקים לשבעת הפרקים הקודמים שפורסמו בבלוג. חג שמח. רני.

    פרק ראשון

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6507&blogID=171

    פרק שני

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7056&blogID=171

    פרק שלישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8396&blogID=171

    פרק רביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8909&blogID=171

    פרק חמישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9725&blogID=171

    פרק שישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10061&blogID=171

    פרק שביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10525&blogID=171

    • מקסים, רני , הדיאלוגים טובים וחזקים, אני ואפסי שנונה מורדת אמיתית גם השירים שהיא שרה יפים ומתאימים לעולמה ואופיה הקוצני. בנית דמות אותנטית, מורדת מלאת חיות ומיוחדת ומכמירת לב מרתק! גם הסצנה התל אביבית מתוארת באמינות. אהבתי מאוד, רני, אתה סופר מוכשר מלא כרימון ורב גוני. חג שמח

      • חנה, תודה לך. אני יודע כי את עוקבת אחר הפרקים וקוראת אותם ותגובתך כל כך חשובה לי. חג שמח לך והרבה אושר, שמחה ובריאות. רני.

      • מסכימה שהסיפור כל כך אותנטי וויזואלי
        ראוי לצילום קולנועי על פרקיו
        רני, מתאים לעיבוד לטלויזיה כסדרה תל אביבית
        הרם את הכפפה ותן תפקיד לשחקנית זמרת מרדנית
        כמו אפסי, יש ודאי כזאת בסצנה המקומית.

  2. דפנה שחורי

    רני הספר נפלא הדיאלוג חזק ו'רץ' מהר יותר מהקורא שכמו צריך לרדוף אחריו
    וזה בעיני אחד הדברים החשובים בקריאה כשאתה בעצם זה שנמשך אחרי הסיפור שבורח ממך כלומר הוא בשלו ואתה בשלו ולא להיפך, לא?

    • דפנה, תודה לך על התגובה החמה והמקורית. אצלצל אלייך בערב לשאול לשלומך וגם כי נתבקשתי להעביר לך את ספר "המכשפות" של רחל חלפי עם דיסק של חנה מרון, הקוראת מתוך הספר. חג שמח, רני.

  3. רני, ממשיך לעקוב פרק פרק, בהנאה גדולה. אני חייב לציין שמפרק לפרק אתה כל פעם מפתיע מחדש. לא יודע מה עבר עליך כשכתבת את הספר אבל ברור שהוא נכתב מתוך יצירתיות גדולה המתבטאת, למשל, בקליחה הנהדרת של הכתיבה ובמקוריות המבנה שמצליח להיות מהודק ומדוייק ועם זאת פונה לכל העולה על רוחו/רוחך: כמו שיר בפתיחת פרק, הומור לצד כובד טראגי, פרטים אמיתיים לצד מומצאים, ראיון שמתכתב נהדר עם העלילה, הווה לצד עבר, כאן לצד שם ועוד כל מיני.
    אני ואפסי הזו קשה מנשוא, שתהיה בריאה. עצמאית, אבל חורכת עולמות בדרך לעצמאותה. מאיפה היא באה לך זו?

    תעשה טובה לכולנו ותמשיך לכתוב בעצמאות גדולה. חג שמח, חן

    • חן, תודה לך על התגובה הנתחנית. היטבתה לתאר את אופייה של "אני ואפסי". היא אכן כזאת. משורר ואיש יקר – קביעתנו למחר בעינה עומדת. חג שמח, רני.

  4. תַּלְמָה פרויד

    יופי, רני. אני ואפסי באישיותה התוססת והבלתי אפשרית (יפה, משכילה, עשירה, שנונה, מתמצאת במוזיקה מז'ארנרים שונים ועוד ועוד) בועטת בכל הכיוונים. ויש תחושה שגם הכותב בועט פה ושם, ויודעי ח"ן יקלטו.

    ועוד משהו: את גדי יגיל המוזכר בפרק ראיתי ב"הרטיטי את לבי" והוא עושה תפקיד לתפארת. וכשתיארת את 'סבא גדי' רוקד סטפס לנכדים-ילדיך באמצע הרחוב (בפוסט אחר, בתגובה כמדומני), ממש ראיתי את התמונה. איזה כיף סבא כזה.
    ויש לי הערונת ממש קטנה. אם תיתן אור ירוק, אשלח (אם תצרף כתובת מייל למשלוח, אולי עדיף). אמשיך לעקוב.

    • תלמה, תודה רבה על התגובה החמה ועל כך שאת עוקבת אחרי מעללי "אני ואפסי". אין על סבא גדי ואין כמו סבא גדי. שובב ומצחיק מאוד, כמו על הבמה כך גם בחיים. איש רעים להתרועע והשלושה שלנו שפוטים שלו והוא שלהם. אשמח לשמוע את ההערה. הנה האי-מייל האישי שלי בבית: matan-3@zahav.net.il
      יום נפלא, רני.

      • רני,ראיתי והתמוגגתי מ"הרטיטי את לבי"
        ומפשוניאק ולמקה המצויינים.

        הגבתי על "אפסי" בהמלצה כראוי להיות תסריט,
        מה דעתך?

        • רק עכשיו ראיתי את התגובה. תודה רבה לך. אכן, "הרטיטי את לבי" הצגה נפלאה.
          אבא שלי, אני כמובן אובייקטיבי לחלוטין, עושה שם תפקיד מרגש.

          אכן, "אני ואפסי" מתאים לסרט, אולי לסדרה. חלק מדמותה כמובן מגולם בי, אבל פרטים רבים מחייה מתקשרים למישהי שהכרתי והפכה עם השנים לשחקנית קולנוע די מפורסמת. בהזדמנות, אספר לך. כשם שישראל ידעון, האב, מתאים בחלק מן הביוגרפיה שלו ומה שעובר עליו, לאחדים מאמרגני ישראל היותר דומיננטיים לאורך השנים. רני.

          • תודה רני, אני סקרנית כמובן לדעת את …
            שמות האנשים מאחורי השחקנית והאמרגן…
            אבל אמתין בסבלנות.
            אגב,מה שלום הילדודס?

          • הילדודס פחות או יותר בסדר. האבק והאובך האלה רעים לנשימה של אושרת, ומתן-חיים לשם שינוי שוב היה בקופת חולים כי הוא שבר את הרגל. רק אור שמייחַ ועולז. להשתמע, רני.

          • עם כל הלב והנשמה תתגברו גם על הנשימה.
            אני לאחר בדיקת ממוגרפיה, רואה פתאום
            את החיים בפרופורציה הראויה להם.
            ותודה על כל דקה שעה ויום של נשימה ואור.

          • שורה יפה מאוד, זו הראשונה, והסוף הוא אופטימי ואפשר לשאוב ממנו כוח ועידוד. באשר לבדיקה, אני מאחל לך רק בריאות ואושר ותוצאות טובות בעתיד. רני.

          • רני
            תודה על האמפטיה,היא נדירה במחוזותינו.

  5. אמיר אור

    רני, מה נשאר לומר? תעשה טובה תמסור לה ד"ש ממני 🙂

    • אמיר, זה עוד כלום, דיברתי עם "אני ואפסי" והיא אמרה לי שהיא רוצה עכשיו להגיש שירים ל"הליקון". היא עוברת פאזה ממשוררת-רוק למשוררת – נקודה. מה דעתך? מעכשיו האחריות מוטלת עליך. האמן לי, במקרה שלה, שום לקטורים לא יועילו. היא תגיע עדיך. רני.

      • אמיר אור

        רני, אני לא מתפלא. אחרי הכל יש לה כבר איזה סטז' על משוררים, לא?

        מצד אחד אני לא חושב שאתה יכול לנער אחריות כל כך בקלות, מה גם שמדובר לא רק באחריותך האישית לאני ואפסי אלא גם באיום בטחוני לאומי ותרבותי הנוגע לכולנו 🙂 כל מידע מועיל יתקבל בברכה.

        מצד שני (ואני מודה שאולי זה תמים עד מסוכן מצדי) אם היא כותבת באותה רהיטות שבה כתוב הסיפור עליה, מה הבעיה?

        • אמיר, דיברתי איתה. היא איימה עליי שאם לא אקח משיריה ל"עמדה" החוברת הבאה כבר לא תצא. למה לדעתך התכוונה? האמת, היא השתפרה פלאים מאז אותם שירים המופיעים בראשי הפרקים ברומן. ממש התפתחה. אבל במקרה שלה פרסום שני שירים נושאיים ב"הליקון" לא יספקו. היא ודאי תדרוש לה את "רשות היחיד", אם לא ספר משל עצמה בעריכתך. רני.

          • אמיר אור

            רני, אני רואה שהסתבכת. אין לכם נשים בעמדה? נראה לי שעדיף לתת למין החזק להתעסק איתה.

          • רעיון מצוין. אני אפנה אותה ליעל ישראל, היא כבר תדע איך להתמודד איתה. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל