בננות - בלוגים / / גפרור, פרק מתוך רומן חדש, 42 שנה למלחמת יום כיפור, מאת: משה גל
רן יגיל

גפרור, פרק מתוך רומן חדש, 42 שנה למלחמת יום כיפור, מאת: משה גל

פרק מתוך הרומן: "גפרור, מישהו שיחבק אותי…", הרואה אור בימים אלה, במלאות 42 שנה למלחמת יום הכיפורים:
 
משה גל 
 
"שיבואו וישאלו אותי ואת אנדי מה פשר התופעה האיומה הזאת הלם קרב, אנחנו כבר נסביר להם", הפתיע אותם פתאום נדב במשפט המוזר שזרק לחלל האוויר ושהביא לשתיקה מעיקה בחדר.
ידעו שנפצע במלחמה, פציעה שהוגדרה בינונית. שעד לא מזמן צלע קלות על אחת מרגליו, ושבעקבות המלחמה חיסל את עסקיו ואינו עובד. במפגשים שקיימו מיעט לדבר. ניכר היה עליו שאיבד משמחת חייו. ייחסו זאת לקשייו הכלכליים, אך מעולם קודם לא שמעו אותו מתלונן, ועכשיו מבטי כולם הופנו אליו בסקרנות.
החרישו והאזינו לו המומים כשהחל לספר בפעם הראשונה על חלקו במלחמת יום כיפור, על נסיבות פציעתו ועל התופעות הנפשיות הקשות מהן הוא סובל בכל יום מאז המלחמה. סיפר וקיבל מדי פעם אישור וגיבוי לתיאוריו המצמררים, במילה או בהנהון ראש מאנדי אשתו.
"מלחמה זו ההמצאה האיומה ביותר של השטן. יש בעולם הזה אנשים רגישים והומאניים  שאסור היה להם להתקרב לגיהינום הזה שקוראים לו מלחמה. גם אני, שכל חיי חונכתי בטעות להיות מאצ'ו, גם לי היה אסור לקחת חלק בתופת הנורא הזה, שמרסק לך את הנשמה לרסיסים, בשעה שהיא מתעמתת עם המראות, הקולות וריחות הזוועה של המלחמה. חזרתי מהמלחמה הארורה הזאת שבר כלי ובהגדרה הרפואית הלום קרב, שסובל מאותן תופעות כמו דיוויד, וכבר מעל לשלוש שנים שאני לא מתפקד ככל האדם. אני חי הפוך, ער בלילות עד הבוקר וחוטף תנומות קצרות במשך היום. מפחד לעצום את  עיניי, כי ברגע שאני עוצם אותן מיד מתחילים הסיוטים הנוראים והמראות הקשים לחלוף בראשי. מגיחים אליי כמו רכבת מהירה ולא מרפים, מלווים בזעקות האימה, בריחות הדם, הדלק, אבק השריפה והבשר החרוך, ובצחנת המוות של שדה הקרב". לפתע עצר בדיבורו, נבהלו כשראו אותו מניע את שפתיו, אך לא מצליח להגות את המילים מפיו. אנדי קמה ומיהרה אליו, הגישה לו כוס מים, לגם והתנצל בפניהם, הרגיע אותם שהוא  בסדר וביקש שייתנו לו רגע להתעשת. לגם עוד לגימה, הודה לאנדי בנשיקה על מצחה והמשיך.
"בליל 15 באוקטובר, הלילה הראשון למבצע אבירי לב ומתקפת הנגד של צה"ל לצליחת התעלה, קיבלנו פקודה לבצע סיור אלים על ציר בשם עכביש בואכה צפון האגם המר, עד  למוצב מצמד שעל גדות תעלת סואץ. לגישוש אחר נקודות תורפה במערך המצרי. ציר  עכביש הוא כביש צר וארוך שעובר בפאתי החווה הסינית ובעל חשיבות אסטרטגית עליונה, מאחר שהיווה את קו התפר בין שתי הארמיות המצריות שחצו את התעלה והתמקמו בשִׁטחנו. בחצות, כאשר התחלנו לנוע על הציר לכיוון התעלה, טור ממונע של  כתריסר טנקים וזחל"מים, החלו המצרים לסגור עלינו בכל עוצמת האש שלהם במטרה לכבוש את הציר ולאחד את כוחותיהם. האדמה רעדה תחתינו, חטפנו מכת אש אדירה,  ארטילריה כבדה, צפופה ומדויקת מצפון ומדרום, טילי סאגר, מרגמות, אש טנקים ואש מקלעים ונשק קל. כלים שלנו נפגעו ונדלקו כמדורות בזה אחר זה, לוחמים התרוצצו פצועים ובוערים בין הכלים, לא היה לאן לברוח, לא היה היכן להסתתר. הגיהינום הראה שם את פניו המכוערות. ריח הבשר, הדם, הדלק, אבק השריפה וקולות השאול מילאו את  חלל האוויר, המוות ארב לנו על כל סנטימטר של הציר. אין במילון די מילים לתאר לכם  את המראות, אלה היו הקולות והריחות של גיא צלמוות, השטן עבד שם שעות נוספות. איך שהוא הצלחנו להיחלץ ולהגיע עם מספר כלים בודדים למוצב לקקן שעל גדות התעלה, כאשר בשטח מאחור נאלצנו לנטוש את גופות חברינו ומספר לוחמים פצועים, חשופים לאש האויב. במוצב שנכבש שעה קודם לכן על ידי כוחותינו, התארגן מיד כוח  חילוץ שכלל רופא צבאי, חובשים ומספר לוחמים שהתנדבו למשימה, כשאני אחד מהם.  לא אלאה אתכם בפרטים, אבל בתום המשימה בה חילצנו את כל נפגעינו תחת אש כבדה, היו מסודרים בצד הכביש ליד המוצב, עשרים וארבע אלונקות. אלונקה ליד אלונקה, שורה ישרה וארוכה של עשרים וארבע אלונקות מסודרות כמו במסדר צבאי, כולן מכוסות בשמיכות צבאיות ורק זוג נעלי צנחנים אדומות מבצבצות מקצה כל אחת מהן. מי שלא ראה את המראה הזה לא יבין זאת לעולם. שם ראיתי לראשונה את המוות בכל עוצמתו ואימתו השתלטה עליי. שם התחלתי לפחד. אתה מביט בחבריך ואתה מזהה  בעיניהם פחד תהומי, וקולט שזה המבט שניבט גם מעיניך, מבט ההשלמה עם המוות. חשבתי על הוריהם של החיילים האלה, כמה הם מסכנים, איזו בשורה איומה הם עומדים  לקבל, והדם קפא בעורקיי.
"לנגד עיניי עלו דמויותיהם של אמי ואבי ניצולי השואה, שכבר חוו כל כך הרבה שכול  וצער בחייהם, ורציתי רק דבר אחד, לחיות, לחזור אליהם הביתה בשלום, אבל לא ראיתי כל סיכוי שזה יקרה…"
שוב נשבר קולו, הבכי כבש את גרונו, בכה וכל גופו הרעיד. התבוננו בו המומים וכואבים. אנדי ומורן קמו ומיהרו אליו, עצר בעדן וסימן להן בידו שהוא בסדר ומיד נרגע והמשיך.

 

 

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב. (ויקיפדיה)

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב. (ויקיפדיה)

 

 

"המלחמה הארורה לא נעצרת כשאתה מתחיל לשקשק מפחד. עוד לא התאוששנו ממשימת החילוץ וממראה חברינו המוטלים דוממים לפנינו וכבר קיבלנו משימה לנוע הלאה לראש הגשר. התארגנו והמשכנו לנוע תחת אש כבדה צפונה ועם אור ראשון הגענו לחצר מוצב מצמד, שלימים קיבלה בצדק את הכינוי המצמרר חצר המוות, על שום נחלי הדם שנספגו באדמתה. חצינו את התעלה על גשר התמסחים והמשכנו לנוע לעומק שטחה של מצרים, תוך שאנו משמידים בדרכנו יחידות ארטילריה ובסיס טילים נגד מטוסים של מערך ההגנה המצרי. הלחימה נמשכה עד לשעות הצהריים, כשנאלצנו לעצור לצורך התחמשות בתוך חורשת עצים, בסמוך לתעלת המים המתוקים שמקבילה לתעלת סואץ. ושם… ושם…"
התחיל לגמגם לפתע, התקשה לדבר והחל להלך הלוך ושוב כארי בסוגרו לאורך קיר החדר, כשהוא מכה באגרוף ידו האחת בכף ידו השנייה, עד ששב ונרגע, נעמד מולם  והמשיך לספר.
"שם בתוך חורשת העצים השתרר פתאום שקט מוזר, לפתע באחת כאילו על פי סימן מוסכם, פסקו כל קולות הירי מחרישי האוזניים של המלחמה ואף כלי לא ירה. שקט מוחלט ומעיק עטף אותנו, יכולנו אף לשמוע את קול פכפוך מי תעלת המים המתוקים, בתוך הירוק היפה והפסטורלי שמסביבנו. ואז החל התופת. אש יִשרת מסלול ותלולת מסלול בעוצמה אדירה, החלה לנחות עלינו מכל עבר והחורשה הפכה לגיהינום. לוחמים נפגעו בזה אחר זה, נופלים לקרקע כמו בולי עץ, גופות, חלקי גופות וחלקי מתכת, התעופפו באוויר לגובה עשרות מטרים, כשמטחי הפגזים מתגברים ונעשים מדויקים יותר ויותר. כל פגיעה בתוך החורשה גבתה מחיר כבד, צעקות הנפגעים וקריאותיהם  הנואשות חובש, חובש, נשמעו מכל עבר ונבלעו ברעש הפגזים, שחתכו וריסקו את גזעי העצים וענפיהם ברעש מחריד. במשך שניות ארוכות קפאתי על מקומי משותק מפחד, בזמן שרסיסי הפגזים שרקו סביבי ורק בנס לא פגעו בי. עד מהרה איבדתי גם את שמיעתי והתחרשתי לחלוטין, תחושת חוסר אונים השתלטה עליי. עוד דקות חלפו עד שהתעשתי מההלם והשיתוק שאחזו בי והתחלתי לחפש סביבי מקום מחסה. הוצאתי את כלי החפירה  מהאפוד שעל גבי וניסיתי לחפור לעצמי במהירות שוחה באדמה. תוך כדי כך נפגעתי מרסיסי פגזים שהתפוצצו בסמוך לי וחתכו באיברי גופי כמו סכינים חדות. התעלמתי מהכאבים, נשאתי תפילה לאלוהים שיציל אותי והמשכתי להכות כמטורף באדמה, אבל נתקלתי בשורשיו העבותים של העץ שלידו ניסיתי לחפור את השוחה. עכשיו כבר נתקפתי פאניקה. היסטרי ומבועת מפחד התעצבנתי על עצמי שבזבזתי זמן יקר לשווא והתחלתי  לקלל את עצמי, משוכנע שכאן ליד העץ בחורשה על אדמת מצרים יהיה יומי האחרון.  זחל"ם שחטף פגיעה ישירה, התרסק והתעופף באוויר וחלק חד ממנו נחת על רגלי  השמאלית וחתך בה חתך עמוק. הרגשתי איך הדם החם פורץ מגופי בקילוחים מפחידים, מתפתל במורד קרסולי אל כף רגלי והופך את רגלי, מכנסי ונעלי לעיסה דביקה וכואבת. נשכבתי מאחורי שרידי הזחל"ם הבוער ומיהרתי לחבוש את הרגל בתחבושת אישית ואיך שהוא הצלחתי לגרור את עצמי לעבר העץ שלידי, במטרה להסתתר מאחורי גזעו. קיפלתי את גופי סביב גזע העץ העבה בתנוחת עובר וניסיתי להקטין את ממדי גופי למינימום. מגובה הקרקע עליה שכבתי פצוע, כואב ומדמם, צפיתי באימה בפגיעת הפגזים באדמה סביבי, מתקרבים ומתרחקים ממני לסירוגין. פעם פגיעה במרחק מטרים ספורים  ממני ופעם קצת יותר רחוק, פעם משמאל ופעם מימין, קפאתי על מקומי וחיכיתי לפגז הבא שירטש אותי, או לזה שיבוא אחריו, או לזה שאחריו. נצמדתי לאדמה והתכרבלתי  סביב גזע העץ, הנחתי את להבו המתכתי של כלי החפירה על ראשי והתלבטתי אם אני  נוהג נכון. מיהרתי והורדתי את להב המתכת לעבר אגן ירכיי והגנתי על פלג גופי התחתון ואיבר מיני וחוזר חלילה, פעם על ראשי ופעם על אגן ירכיי, עד שלבסוף החלטתי משום  מה להגן על ראשי…"
שוב עצר את שטף דבריו, לגם מבקבוק המשקה, מחה את אגלי הזיעה ממצחו והמשיך.
צילום לוויין של האגם המר הגדול. החווה הסינית נמצאת בקצה העליון של התמונה, מזרחית לתעלה. (ויקיפדיה)

צילום לוויין של האגם המר הגדול. החווה הסינית נמצאת בקצה העליון של התמונה, מזרחית לתעלה. (ויקיפדיה)

 

 

"עד היום אני עוד שוכב שם. חלפו כבר שלוש שנים ואני עדיין מקופל כזיקית סביב גזע העץ ולא מאמין שיצאתי חי מהגיהינום הזה. שם בחורשה מעבר לתעלה הייתה לי פגישה עם אלוהים והוא כמו כיבה את האור בחדרי לבי. חזרתי מהמלחמה הארורה הזאת אדם אחר, עצוב ומדוכא, שבר כלי, ואיבדתי את הטעם לחיי. יום ולילה אני סובל מסיוטים בהם חוזרים אליי המראות, הקולות והריחות של שדה הקרב והם אופפים אותי בדיוק  מצמרר, ממש כפי שחוויתי אותם שם. בחלומותיי אני עדיין שוכב שם, מקופל סביב גזע העץ ואחד הפגזים פוגע בי ומרטש את בטני ואז אני מתעורר בבעתה, בזעקות אימה, וכולי שטוף זיעה. אנדי תיטיב לתאר לכם את רגעי הסיוט הנוראים האלה, שלאחריהם אני כבר לא מסוגל לתפקד ומצליח בקושי להתאושש מהם רק לאחר שעות ארוכות. ימים שלמים חולפים עליי בחוסר מעש ומסתכמים בכך שאני קם, אוכל, שותה, עושה את צרכיי, משוטט משועמם בין חדרי הבית, מנמנם מעט וחוזר חלילה. אני כמעט לא יוצא  מהבית. בשעות היום אני נוהג להחשיך את חדר השינה ומנסה לישון, אבל גם לישון זאת  משימה שלא באה לי בקלות. כשאני לא מצליח להירדם, אני מתחיל לחפש בין ערוצי  הטלוויזיה ומנסה למצוא נחמה במסך הקטן. לפעמים אני מחליט לצפות בסרט, כל סרט,  מדע בדיוני, קומדיה מטופשת, או אפילו סרט אהבה, בתקווה שיסיחו את מחשבותיי ויגרמו לי להירדם. אבל אחרי זמן לא רב אני מוצא את עצמי בוהה במסך ואני שוב שם. שוכב חסר אונים, מבועת ומשותק בלב התופת האיום, או עומד אילם מול שורת זוגות הנעליים האדומות שמבצבצות מתחת לשמיכות הצבאיות. מי כמוני מבין את משמעות המונחים האלה, הלם קרב ותופעות פוסט טראומתיות, אלה הן כנראה גם אותן תופעות שמהם דיוויד סובל. אני, דיוויד ועוד אלפי חיילים, נשמות רגישות והומאניות שחונכו בטעות להיות פייטרים ומאצ'ואים, אבל לאחר שנאלצו להתעמת עם זוועות ואימת המלחמה, כבר לעולם לא ישובו להיות מי שהיו". סיים את דבריו, התנצל בפניהם שהוא  צריך לצאת עם כלבו ומבקש גם להיות קצת לבד עם עצמו, והשאיר אותם המומים ואילמים.

 

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"

 

 

על הספר:
סרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך הם שני טייסי קרב במילואים, בטייסת מסוקי "בל 205", בשני בסיסים שונים של חיל האוויר הישראלי. שניהם גברים איכותיים, מרשימים וכריזמטיים, גבוהי קומה ויפי מראה בשנות ה-27 לחייהם, שעשו את שירותם הסדיר בתקופת מלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובלחימה במחבלים בלבנון. גדי ודיוויד אינם מכירים זה את זה ומעולם לא נפגשו, אך דרכיהם, זהויותיהם וגורלם עומדים להצטלב בשרשרת אירועים עוצרי נשימה, ויריעת חיים מרגשת, שסועה ופטליסטית.
דיוויד הוא יתום שעלה לארץ בגפו בגיל 16, ובתום שירותו הצבאי הוא חוזר לארצות הברית, ללמוד משפטים בלוס אנג'לס, ומקפיד להגיע פעמיים בשנה לשירות המילואים בישראל.
גדי, צבר, מלח הארץ, סמל של הישראלי היפה, עומד לסיים את לימודיו בטכניון בחיפה, לקראת הסמכתו כמהנדס אווירונאוטיקה.
סיגל היפהפייה והאנרגטית, בת קיבוץ גבעת חיים, שזה עתה מלאו לה 24 אביבים מאושרים, היא אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים מזה שנתיים ונושאת ברחמה את פרי אהבתם.
ואז, ב-6 באוקטובר, בשעה 2:00 בצהריים, האדמה רועדת…
גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל נוף, מצוותים לאותו מסוק ויוצאים להגנת המולדת מול הכוחות העצומים של הצבא המצרי, שחצו את תעלת סואץ ופלשו לחצי האי סיני. רק אחד מהם חוזר מהתופת, פצוע אנוש, חסר הכרה והלום קרב, שכל זיכרונות עברו נמחקו ממוחו, וכשהוא מתעורר במרכז רפואי בארצות הברית, משתקם וחוזר לחיים, נותרת התעלומה – מי הוא?…
בארץ נולדת עתליה, שגדלה להיות נערה יפת תואר, טובת מראה ומלאה בשפע אור הבריאה, אותו היא מפיצה על סביבתה ששרויה בשברון לב, בעוד היא נחושה ללכת בדרכו של אביה גדי. מסכת חייהם גדושת ההתרחשויות של גיבורי העלילה וסיפור אהבתם המופלאה של גדי וסיגל שזורים לאורך כל הספר, מניעים את העלילה לשיאי מתח, כשברקע מרחפת כל הזמן השאלה, מי מהשניים חזר מהמלחמה, דיוויד?… או גדי?… זאת עד שכל הקצוות הפתוחים נסגרים.
זהו סיפור אהבה מרתק, סוחף ומרגש, ראשיתו בדיונות החול רוויות הדם של חצי האי סיני, במלחמת יום כיפור 1973, וסיומו בשלהי שנת 2014, לאורך רצועת "חולות הזהב" של פלורידה.
לפניכם אפוס רחב יריעה וחובק עולם המקיף ארבעה עשורים, של חבורת צעירים מלוכדת, ואחד מהם, שחווה אובדן זהות, חיפוש עצמי, חזרה מה"אין", התפכחות, קבלה והכלה, על רקע האירועים, התמורות והתהפוכות שחלו על מדינת ישראל מאז המלחמה ועד היום.
קחו נשימה עמוקה, אתם תזדקקו לה…
על המחבר:
משה גל, נולד בתל אביב בשנת 1950, עסק בתחומים רבים ומגוונים בין היתר היה הנדסאי ייצור, מפיק מחזות זמר, פרסומאי, דייל אוויר בחברת אל על, דוגמן צילום, מדריך תיירים לדרום ספרד ועוד, לפני שהתמסר לכתיבה. הוא לוחם ופטריוט ישראלי, נכה צה"ל פגוע פיזית והלום קרב שהשתתף בארבע מלחמות ישראל. הספר "גפרור, מישהו שיחבק אותי" מבוסס על ניסיון חייו האישי, הנדיר והעשיר באירועים מרתקים ועל מיטב דמיונו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל