על כבוד אחרון בהחלט: אורפז וקירשנבאום

על כבוד אחרון בהחלט:

הו! כמה שהתקשורת הישראלית אוהבת את עצמה, בחייה ובמותה.

מוטי קירשנבאום נפטר לבית עולמו. מיָד הוצאו כל תוכניותיו מן המגירות, ויש כאלה בלי עין הרע, והתקשורת חגגה: מהדורות חדשות, ראיונות, דברי קילוסין עד אין גֶּמֶר.

יצחק אוורבוך-אורפז, הסופר האהוב עליי מת. קול דממה דקה. פה ושם אִזכּורים, איזו כתבה קצרה וצייקנית לצאת ידי חובה, אבל איש לא הזכיר אותו בטלוויזיה: ערוץ 10, ערוץ 2, ערוץ 8, בחרו אתם מספר – כולם נָדַמּוּ.

ראוי היה בעיניי שנעסוק במותו של יצחק אוורבוך-אורפז, אבל תקשורת ההמונים ובעקבותיה ההמונים עצמם, חשבו אחרת.

יצחק אוורבוך-אורפז
ציולם: דן פורבס

מוטי קירשנבאום מת. צריך לומר את האמת, הוא היה איש מוכשר, מחלוצי הטלוויזיה הישראלית, סאטיריקן בחסד, יוצר כתבות אווירה חברתיות איכותיות, מראיין שנון – בקיצור איש תקשורת מצוין.

יצחק אורפז היה סופר גדול. מי שטבע את המושג שאני הופך בו כל יום – "הצליין החילוני". זה עולה הרגל שחדר לו לראש בעקבות אלבר קאמי, זה העולה לאֵינְהֵיכָל, לאֵינְמִקְדָּש ולאֵינְהַרְבַּיִת. זה שתמיד בדרך אל… זה שהולך שֶׁבי באופן מפוכח בתוך החלום על הגאולה.

וחלילה לכם מלחשוב כי יצחק היה גאון נסתר בחייו, סופר הנחבא אל הכלים הכותב במרתף טחוב בלילה לאור הנר. מה פתאום! הוא היה חתן פרסים רבים, וכמו מוטי בדיוק גם הוא חתן פרס ישראל; אבל בחשבון הסופי הרגעי של התקשורת הישראלית, כל אריה וקוף שמוטי צילם באפריקה, חשוב יותר מאורפז הסופר.

תאמרו: מה אתה מלין? יש מקום לזה ואף לזה. מה יש לךָ? זהו שאין. מבחינת התקשורת הישראלית יש מקום למוטי ואין מקום ליצחק. אבל זה זמני. מאוד זמני. בחשבון הדורות האינסופי, כך אני מאמין, שמור ליצחק מקום זוהר באור יקרות על תרומתו האוונגרדית לספרות העברית בנובלה כמו "נמלים", ברומן כמו "מסע דניאל" ובסיפוריו הקצרים הנדירים באיכותם כפורצי דרך. ומוטי קירשנבאום, יהי זכרו ברוך, היה איש תקשורת מצוין.

מוטי קירשנבאום
צילום: אריק סולטן