בננות - בלוגים / / יחזקאל נפשי, פרק מתוך: פני עצמי, חלק ב' – ספר חדש
רן יגיל

יחזקאל נפשי, פרק מתוך: פני עצמי, חלק ב' – ספר חדש

פרק שישה-עשר

 

שי עוזב לתמיד והפגישה עם פרופסור פנייה.

הכל מגיע מהר מדי ולא צפוי. הבדיקות ושוב הצום. מכתב כחול שני.

 

הקיץ חלף ונמוג. הסתיו חלף. החורף בא עתה, מביא עמו עבים כבדים שהיו מכסים את השמים הניבטים מנגד חלוני. לעתים, מטר כבד שניתך על הארץ. לעתים, יש והכל היה פשוט מתכסה בדוק אפור ועגמומי. יופי עצוב, קודר. הדבר עורר בי נעימות, שכן אני מיטיב להתנהל בחורף, וכדומה היה במזג האוויר האפרורי הזה לשקף את הלך רוחי. שי, ידידי היחיד ובן שיחי, שותפי הקטן לחדר, צלח בהצלחה ניתוח מסובך בשלפוחית השתן, ועתה שב היה להתגורר בנצרת לצד הוריו, כך שלעת עתה, לזמן קצוב, הייתי בגפי בחדר ובקושי שהייתי סר ממנו אל עבר החוץ. חרף כל גערותיי בו, והעובדה כי לעתים הייתי מתהלך לצדו כרדוף שדים מחמת כעסי עליו ועל ילדותיותו מחוסרת הגבולות, הוא חסר לי. בעיקר חשתי בחסרונו בעתות הצהריים, לאחר הארוחות, אז הייתי מורגל לשמוע את קולו. אני מניח שאף מזאת הושפעתי, ועל אף שהייתי חזק דיי מן הבחינה הפיזית, הייתי עגום ומוטרד רוב העת. בקושי שהייתי מבלה עוד בחדר המשחקים, צופה בילדים בכסיפה נחשקת, בשמחה חרישית. בקושי שהייתי מבלה עוד בחדר התפילה, מבקש לדבר אל אלוקיי שיתנני בריאות די הצורך ויזרז את העתים. לא עוד טיילתי ופסעתי בשולי הגן לבדי, נושם את ניחוחות הפריחה העדינה. תחת זאת, יצר הכתיבה שבי הלך וגבר, ואם דבר מה בעל ערך חיובי כלשהו צמח מאי נוכחותו של שי, הרי זה שהרביתי לכתוב ביומני. הדבר אירע לי באופן שוטף ופשוט יחסית, נכון במובן מה, ורגשותיי, התחושות אשר חשתי, פילסו דרכן אל הכתב בקלות מסוימת ובלא החשש שהיה לי בתחילה. הרגשתי כה חזק וטעון בעת הכתיבה, זורם, כמו הייתי מוליך רב עוצמה של אנרגיה ערטילאית וקוסמת, כשרטט עובר בגופי בעוד אני אל מול הדפים. כמדומה, דרך הכתיבה והלימוד אשר בכתב, היטבתי להתבונן ללבה של החשיכה, אל הרצון וההבנה שהם מעבר לתשוקות והמאוויים הפיזיים, אל עבר הטוהר הצפון בם, אף אל עבר האבדן. הכתיבה היוותה בעבורי אבן בוחן להערכת מצבי המחודש, וביארה לי דברים רבים. אחדים מהם, לא נעימים כלל. במובנים רבים, חשתי כמובא בפרשת בלק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

פשוט נעלמתי מעל פני העולם ולא הרביתי לשוחח עם איש. לעתים, בעת ארוחת הצהריים, כשהייתה סרה לחדרי מי מן הפועלות הישישות במקום והשולחן הנישא לצדה, גדוש מרק צח וירקות, פוסעת ללב חדרי בעיניים לאות, אז יש והייתה מנסה לדובבני לדבר, לשוחח. אך אני מיאנתי לעשות זאת וחרצובות לשוני חתומות היו תמיד. מעבר לכך, היה בי החשש שמא מישהו (פרופסור זר, גילה, גרטה?) דובב פועלות פשוטות אלו לבוא בשיחה עמי, וכי לא מהן באה היוזמה הישירה. אך לא היה בכך כדי להטרידני במיוחד כי אני הייתי במקום אחר, וחשתי כי נפשי צפה, מצויה בגבול שבין הִבלעות בתהום לבין שמחה כלשהי על כי עודי חי. לא הייתה בי מנוחה. דבר מה חייב היה להתרחש, ובמהרה. קיום שכזה, חשבתי, אינו ראוי לאיש, אף לא לברייה העגומה, או הנאלחה ביותר ביקום. הייתה זו עת אותה אני מכנה כיום כעת הביניים, מאחר שבה, כמדומה, לא עשיתי מאום זולת להמתין. עת זו הציתה בי הרהורים שונים אודות המוות והרצון ליטול את חיי בשנית. הרהרתי על הגג, על השמים האפרוריים, הקמורים, המכסים את העולם ככיפה של קודש כהה, על המטר, והזמן… הזמן. דבר מה צריך היה להתרחש. ובמהרה!

*

על פרופסור פנייה לא ידעתי מאומה לפני כן, טרם שניתח אותי. כל שכן לא שמעתי דבר עליו או על פועלו הרפואי. למעשה, הייתי כל כך משוקע בקדרותי ובכתיבת יומניי, כך שאילו מישהו אכן סח לי על בואו או על מפעלו של האיש, אני לבטח לא האזנתי או ייחסתי לכך חשיבות. באותם ימים השמתי לפניי מטרה אחת, והיא להאזין למצוקתו של היחיד, של האבוד והנבדל, ויש והייתי נוטל דף ועט, וכמרגל סמוי, מתהלך הייתי בכבדות במסדרונות המצטלבים בין הכתלים העבים, מאזין בשקט, רושם שברי פסוקים מאת הורי הילדים, הרופאים השונים, ולעתים, אף מאת הילדים עצמם, בשעה בה הללו עמדו לפני ניתוח מסוים או בדיקה קפדנית הכרוכה בכאב. לעתים כשהייתי מעתיק סתם שברי משפטים, עובדות שבאופן כלשהו נגעו ללבי או מצאתי בהם היגיון סמוי כלשהו (כגון: שמשקל ראשו של אדם מבוגר הוא ארבעה קילוגרמים, או שלכל אדם ממוצע בין חמישה לשישה ליטר דם בגופו, או שביכולתם של כלבים ודבורים להריח ולחוש בפחד מצד כל ברייה). היו אלה בעיקר רשמים ללא ראש וזנב, מיני עובדות סתומות שלא סברתי שיהוו לי שימוש כלשהו בעתיד, אך העתקתין למחברותיי בכל זאת. אולי לא הייתה בפעולותיי אלה מטרה ברורה, אך הייתי משוקע בכך בכל לבי בעת ההיא. אף היום, חרף כל אשר חלף, חרף כל אשר נמוג מזמן, אני איני יודע הרבה על פרופסור פנייה, מלבד הדברים הקצרים, המעורפלים, שאמר לי בעת פגישתנו הקצרה. אני אך יודע, כי אני חב לאיש העלום הזה את חיי וכיאילולא הוא, יש ולא הייתי נגאל לעולם.

*

 

פרופסור פנייה הגיע לארץ ישראל על מנת לנתח שמונה ילדים ובני נוער שונים במספר בתי חולים הפזורים ברחבי הארץ, כשלכולם מום מולד הדומה לשלי. אני הייתי המבוגר מכולם בעת ההיא, כך שבפגישתנו, לא נזקקנו למתורגמן ויכול הייתי להבינו ולשוחח עמו בשפת אימו, האנגלית (על אף שבעת פגישה זו עליה אספר בהרחבה בעוד רגעים מעטים, מרוב ההתרגשות שאחזה בכל חלקי בגופי, בקושי שהצלחתי לדבר משפט שלם ללא רצף של טעויות ושיבושי לשון. אני רק זוכר, מדבריו, שאמר לי בחיוך מה, כי הדבר בהחלט מקל עליו באופן מסוים). למיטב זיכרוני, מתוך דברים אותם אבי שח לי, כנראה מפי הרופאים ומפי שמועות שגונבו לאוזניו, היה הוא (אולי עודנו, שכן זמן חלף מאז…) הכירורג הטוב והידוע בעולם לטיפול בליקויי המעי, כל שכן ליקויים מולדים. מתוך דברים שנודעו לי מאוחר יותר, הרבה לאחר שניתחו אותי ועוד שני ילדים שהגיעו במיוחד לבית החולים "שניידר" ולהם מום דומה כשלי (ילד כבן שנתיים וילדה כבת שש שנים), היה הוא הכירורג היחיד בעולם שערך מחקרים נרחבים ולו ממצאים חדשניים בכל הנוגע לנושא המעי, הפיסטולה, והספינקטר. הוא למד, שקד, ויישם, ובידיו היו תגליות רפואיות אשר פעל להגשימן בעולם, בנדודיו בין בתי החולים השונים. בנוסף – וזה נודע לי לאחר איזה זמן – שאת הניתוח המקיף והמסובך שערך לי, מעבר לכך שתועד במצלמה למען שיוכלו ללמוד ממנו בעתיד מנתחי הכירורגיה השונים בישראל, מעבר לכך שביצועו ערך כשמונה שעות והיקיצה ממנו כמעט והמיתה עליי חורבן (עוד אתאר את מהלכו בהמשך) – קרוי על שמו. למעשה, השם המלא של הניתוח שערך לי קרוי – repair of anal sphincter, אך כשהתבוננתי ביומניי ובמכתבי השחרור אשר שמורים במגירותיי לפני דקות אחדות, ראיתי כי בסוגרים, בצד, בסמוך לשם שרשמתי דלעיל, כתוב במפורש, בכתב יד דהוי ומסולסל – pena operation, היינו, ניתוח פנייה. לימים נודע לי על האדם הזה שהציל את חיי – כמו הביאני לאוויר העולם בשנית – כי הוא מנהלו של בית החולים "שניידר" אשר בלונג איילנד ניו יורק, בסמוך לחוף הצפוני, לצד רצועת החוף הירוקה אשר שם, וכי הוא עומד בראשן של אי אלו קרנות המאפשרות את המימון לציוד הדרוש לניתוחים מעין אלו, מימון המאפשר לו לנסוע בעולם על מנת לבצע את הניתוחים הללו בהם התמחה לנערים שכמותי, כמו שהייתי אז, וכי בשל כך, אין הוא מצוי כמעט בבית החולים שבלונג איילנד למעט עונת הקיץ. אך כמו שכבר כתבתי, אני לא ידעתי על האדם הזה דבר בעת ההיא, וכמו לא התעניינתי גם, אלא אך שנים מאוחר יותר, כששבתי והרהרתי בעניין כתיבת פרקים אלה אודות המצוקה שחשתי בזמנים עליהם אני כותב עתה. למעשה, לא ראיתיו אלא פעמיים בלבד, כשבפעם הראשונה הוא ערך לי בדיקה קפדנית שמטרתה להכינני לניתוח, ואילו בפעם השנייה, ראיתיו כמתוך הזיה, במקוטע, כשהקיצותי ביום שלמחרת הניתוח, עדיין הזוי ומטושטש מסמי ההרדמה אשר שטפו בדמי, מחובר למיני מכשירים שונים. וזהו אפוא סיפור פגישתי הראשונה עם פרופסור פנייה.

 

עטיפת הספר "פני עצמי ב'" בהוצאת "כרמל/עמדה"

עטיפת הספר "פני עצמי ב'" בהוצאת "כרמל/עמדה"

 

להמשך קריאת הפרק באתר nrg 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל