חיים שטנגר, לזכרו של מנשה קדישמן, שיר והערה

לזכר מנשה קדישמן ז"ל במלאת שלושים לפטירתו

 

הַתְּמִימוּת הַקּדוֹשָׁה הַזּאֹת

 

הַתְּמִימוּת הַקּדוֹשָׁה הַזּאֹת

שֶׁל הַעֲנָקַת תָּאֳרֵי חָבֵר

לְכָל זָב וּמְצֹרָע

יַחַד עִם מַתָּת צִיּוּרֶיךָ

נִתְּנוּ עַל-יָדֶיךָ, עַל אֲתָר

מְבִיאָה בִּי חִיּוּךְ –

עַתָּה –

אַחַר בָּאתָ אֶל עוֹלָם

אַחֵר,

מְחַפֵּשׂ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים

אֵינְךָ יוֹדֵעַ עוֹד

גַּם כָּאן יֵשׁ

לַזְּמַן

נוֹכְחוּת,

אִם כִּי

מִסּוּג –

אַחֵר.

 

ג סיון תשעה (21.5.2015)

 

 

 

 

השיר היפה כאן למעלה עומד על תכונות אופיו של מנשה קדישמן (2015-1932), צייר ופסל ישראלי נודע, חתן פרס ישראל שהכרתי, אמן נדיר שאת טביעת היד של ציוריו ופסליו הפנמתי בילדותי, התאהבתי ואראה תמיד למרחוק. באתי אל ביתו ברחוב בר-כוכבא בתל אביב פעמים אחדות.

 

כשכתבתי את הרומן על המשורר המקולל נֹחַ שטרן (1960-1912) הוא טרח להתקשר אליי ולספר לי שפעם הלך מכות עם נח שטרן בקיבוץ. למנשק'ה היה צלב בחדר תלוי מעל למיטה כמעין קישוט לנוי, ונֹחַ לא אהב את זה וזרק את הצלב בשאט נפש אל פתח הביוב שבחוץ. בסוף ימיו שטרן הפך איש מאמין וזה חרה לו. מנשק'ה התנפל עליו כדוב שכּול והתחילו מכות.

 

תמיד כשאני עובר ליד הפסל שלו "התרוממות", שלושת העיגולים ליד הבימה והיכל התרבות, אני חושב על קדישמן ולבי שמח, רן ומתרומם. איש שאהב את החיים, חי מקורי וחשב מקורי, באופן בלתי אמצעי.

 

אני עוד זוכר אותו בא אל בית הכנסת של נורדיה ביום הכיפורים במעין תחתונים לבנים וזקן עבות ומחלק שמעק טאבּק לכל מאן דבעי לקראת סוף הצום ומחיה נפשות מתייסרות. הרב רוזנבוים, רב בית הכנסת, היה מביט בו  ככה ומחייך. גם הוא למד להכיר את קדישמן האמן הייחודי ולהכיל אותו.

 

ואכן, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה עם המשורר ועורך הדין חיים שטנגר, כשבאנו אליו שיצייר את עטיפת מחזור השירים של שטנגר שירי "אבו כביר". הוא כהרגלו היה לבוש מעין סדין לבן פתוח, הליכון צמוד אליו על אף שישב כל הפגישה כי כנראה התקשה לקום. שטנגר ואני הצחקנו אותו ושעשענו אותו. הוא גילה עניין בעורך דין שנאסר והושם במעצר על לא עוול בכפו, ובמחי יד שרטט עטיפה נפלאה לספר הרגיש והמינימליסטי הזה.

 

כזה היה מנשק'ה, בקווים אחדים של צבע היה נחרת בלבך.