בננות - בלוגים / רן יגיל / איתי דרור על הסופר הצ'כי בוהומיל הראבאל
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

איתי דרור על הסופר הצ'כי בוהומיל הראבאל

איתי דרור

 

מכופף האידיאות

 

על הפרוזה של בוהומיל הראבאל

 

 

 

בספר "שירתתי את מלך אנגליה" יצר בוהומיל הראבאל מזיגה ייחודית בין אסתטיקה לאתיקה. התוצאה: דיאלקטיקה הראבאלית הניזונה מצד אחד מהומור, ומצד אחר מהגל וקירקגור, שני פילוסופים גדולים שלא נודעו דווקא בחוש ההומור שלהם.

 

 

ההבדל בין בוהומיל הראבאל לבין סופרים אחרים בעיניי משול להבדל שבין להתאהב בעברית לבין to fall in loveבאנגלית. איכשהו, הביטוי האנגלי מעביר באופן מלא יותר את משמעותו האמיתית של המצב הרגשי הקסום וההפכפך הזה, שבו השליטה בגורלך עוברת לידיים זרות. ואם את צ'כוב אוהבים כאדם בוגר, הייתי אומר על אותו משקל שבהראבאל מתאהבים כמו בילד. נסחפים אחר קסמו ולא שמים לב למגרעותיו כסופר, והוא אינו משולל מגרעות. אך מי רואה אותן? הראבאל רץ כמו באסטר קיטון באחד מסרטיו, וקהל עצום בעקבותיו. ההנאה של ההמון היא מעצם המרדף, כמו בציד שועלים אנגלי, והראבאל במהלך הריצה המשוגעת הזאת מראה לנו שאיננו טובים מאחרים.

 

אנו רק נוטים לחשוב כך בגלל המבנה ההייררכי של החברה הבורגנית, שצריכה לסווג כל דבר לפי כותרות ומידת חשיבות. אחת הבעיות של האנושות היא הצורך בהייררכיה ובדיכוטומיה כדי להרגיש שהיא קיימת. כדי שאני אהיה טוב, אתה צריך להיות רע. כדי שאני אהיה למעלה, אתה צריך להיות למטה. רוב בני האדם שופטים ומעריכים את עצמם בהשוואה לסביבתם הקרובה. ולעִתים נדירות בני אדם מוצאים סיפוק בלהיות מי שהם לפי הטבע ואינם כמהים להיות כמו השני, הנחשק, הנערץ, הנוצץ יותר.

 

העבדות והאדנות, שהם מושגי יסוד בתורת ההכרה של הגל, הם הגורמים להרגשתו הרעה של דיטייה מ"שירתתי את מלך אנגליה", שמתחיל כמלצר קטן ששואף להפוך לאדון רם ונישא, מאלה שהוא משרת מדי יום. מבוקשו ניתן לו והוא הופך לבעל בית מלון בעצמו, אך האושר עדיין ממנו והלאה. רק בסוף הספר, כאשר דיטייה פורש מבני האדם להתבודדות נזירית במעבה היער, הוא זוכה לשלוות אמת ולאהדת הבריות האמיתית, העושים אותו לקדוש בחייו.

 

אלכימיה של רב-אמן

 

הראבאל כאילו נשמע לצו התקן הבורגני ודיטייה ("ילד" בצ'כית), המלצר הקטן שנודד ממלון למלון בגלל הסתבכויות שונות ומשונות עם הבוסים-מעבידיו, רוצה בסך הכול להצליח בתפקידו כמלצר כמו רבי המלצרים החונכים אותו בדרך. הבונוס של תקופת החניכה הזאת הוא שהוא לומד להכיר את החיים ואת בני האדם על תכונותיהם האמיתיות, לטוב ולרע. ואולי חשוב משניהם, הוא מתבונן בבני האדם החולפים בדרכו ולומד שמכל אחד יש מה ללמוד ומקבל מהם טיפ נדיב לחיים חינם.

 

ב"שירתתי את מלך אנגליה" מצליח הראבאל להעביר את כל המציאות המורכבת הזאת דרך מנסרה של אור, שבה כל צבע נפרד בבירור מרעהו אך כולם משתלבים בסוף באור הלבן, אור הרוחניות הצרופה. הראבאל רואה הכול בחדות ובבהירות מופתיות: הוא רואה את הזיוף, הצביעות והשקר של החברה הקומוניסטית הכפויה שבה הוא חי ובאותה עת, את אידאל היופי המוחלט. ולדידו  האידאל הזה מתגלם בנשיות, אך לא רק: גם ביחסי עמיתים לעבודה, יחסי עובד-מעביד, חונך-חניך, שהם העתקה של יחסי אב-בן.

 

וכך, בדילוגים בלתי פוסקים בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, בין הדבר לניגודו, מצליח הראבאל ללכוד את הקורא ולהחזירו לגן העדן האבוד של תקוות ילדותו. במגע קל כעט נוצה נוגע הראבאל בדבר ומגשים משאלות באותה קלות שבה הסמן מגדיל ומקטין שטחים או מזיזם ממקום למקום בתוכנת Windows. הראבאל מסתובב בעולם עם שרביטו ומזיז דברים ממקום למקום, מעלה דברים שהיו על פני הקרקע לשמים ולהפך, מוריד עננים לעמקים. הוא מתבונן במציאות בשלושה היטלים, פנים, צד ועומק, ויוצר אשליה של ריחוף, כאילו כדור הארץ מסתובב סביב צירו אצלו במחשב.

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

 

 

ביקור בעולמו של הראבאל כמוהו כביקור באגדה מצוירת שקמה לתחייה, ביקור תלת-ממדי בתוך בועת שלג קסומה של ילדים שבו אין פער בין המחשבה, הרצון והדבר עצמו. מין אחדות ניגודים פנטסטית, אלכימיה של רב-אמן, שגורמת לך להאמין שהשלג היורד עליך בתוך הבועה הוא אמיתי.

 

אך הדבר שהוא מצטיין בו באמת, כפי שכותבת רות בונדי באחרית הדבר היפה שלה בסוף הספר, הוא ביצירת קולאז' תרבותי שבו הוא נותן משמעות חדשה לדברים ישנים. הוא מניח זה בצד זה דברים רגילים בתכלית, אך בגלל הסידור המיוחד של ה"זה ליד זה" ושל ה"זה לפני זה", משיג תוצאות אבסורדיות ודרמטיות ב"זה מפני זה". כמו צ'אפלין בסרט "זמנים מודרניים", שבמקום לסובב את הבורג במברג, מסתובב סביבו ובעצמו הופך בסוף לחלק מהמכונה ומפס הייצור.

 

ואם אני נדרש להצביע על נקודה אחת בלבד מנקודות הזכות הרבות שאני מוצא בכתיבתו של הראבאל, הרי שזו היכולת להפוך את האגדה למציאות, את הבלתי אפשרי לאפשרי. העולם של הראבאל הוא עולם הפוך, הוא מתחיל בעולם הריאלי ובאופן טבעי גולש למציאות פנטסטית, שבה מה שקיווינו שיקרה לנו כל החיים, אכן מתרחש; אידאת האהבה האפלטונית מופקעת סוף סוף מנצחיותה ונעשית ממשית.

 

בחזרה לגן עדן

 

כתיבתו של הראבאל היא כמו חזרתם של אדם וחוה לגן עדן עם עלי תאנה שנדדו מהמבושים לעיניים: לא רואים דבר, אך מבינים מה שחשוב. מסתירים את פניהם באמצעות כפות הידיים, אך משאירים חורים בין האצבעות. ומי שקורא את ספריו מתנסה בחוויה המבלבלת של צפייה בציור נחש הבּוֹאַ שבולע פיל שלם לארוחת הבוקר ב"נסיך הקטן". אתה בפנים ואתה בחוץ באותה הזמן ולרגע אינך יודע על מי לרחם: על הפיל הנאיבי, שלמרות חוסנו וגודלו ניזון מאכילת עשבים ומוצא את עצמו כלוא בלועו של נחש, או על נחש הבוא, שנראה הרבה יותר מסכן מהפיל עכשיו, כי נראה שהוא הולך להתפוצץ בכל רגע. ומה שעוד יותר מבלבל – הזהויות של הפיל ושל נחש הבוא דומה שהיטשטשו והם הפכו לזהות אחת, לפיל-בוא, מעין יֵשות דיאלקטית של מצב ביניים שמחכה ללידה או עיכול שייצרו פירוד. מתוך קריאה בספריו של הראבאל אתה מבין שאין הבדל בעצם בין מנצח למנוצח, בין רודף לנרדף, בין טורף לנטרף. כולם שחקנים שווים על במת החיים ומה שחשוב זו האנרגיה שנוצרת ביניהם, מתח הניגודים הדיאלקטי של החיים. אנרגיית החיים צריכה לפרוץ בכל מקרה והיא מתחפשת לצורות שונות: טוב מול רע, שחור מול לבן, כן ולא, פרוטון ואלקטרון.

 

ובדיוק כמו שבציור נחש הבוא שבולע פיל שלם לארוחת הבוקר אינך חושד לרגע בנחש באכזריות לשמה, אלא להפך, נראה לך שהוא מצטער על מה שעשה ולוּ היה יכול היה חוזר ברצון למצבו הקודם, נחש בוא קל וחופשי, כן לא ניתן לחשוד בהראבאל באכזריות, כי אם בקיום. הראבאל הוא נחש בוא פנטסטי שבולע את כל העולם ומוצא בקיבתו דברים רצויים ולא רצויים במידה שווה, ועכשיו מי שנשאר לסבול את תהליך העיכול האִטי והקשה הזה הוא נחש הבוא, הסופר הראבאל.

 

"שירתתי את מלך אנגליה" הוא ספר שבמהלך קריאתו אתה מרגיש שחיית חיים שלמים. האינטנסיביות של מעשה העלילה, הדרך שבה הסיפור מועבר מהסופר לקורא היא כל-כך גדולה, שלעִתים הקורא חש שעליו לעצור מעט לפני שייבלע בשטף המילים, האסוציאציות, הרעיונות וההברקות הספרותיות שהראבאל מפזר למכביר לאורך הרומן כולו.

 

קירקגור VS הגל

 

מבחינה פילוסופית, "שירתתי את מלך אנגליה" שואב משני מקורות מנוגדים לחלוטין שמשלימים זה את זה: הגל וקירקגור. השאיפה לאובייקטיביות טוטאלית מבית היוצר של הגל לעומת הסובייקטיביות האינטימית מבית מדרשו הצנוע של קירקגור. מהגל הוא שואב את אנרגיית הניגודים, את הפער הטוטאלי שבין הדבר ובין ניגודו, שבפיצוח הנכון של הקוד הפנימי שלו, מכיל את כמות האנרגיה הרבה ביותר, בדומה לעיקרון שעל פיו מתפקדת פצצת אטום. הפירוק היסודי של הקטן ביותר, של האלמנטרי ביותר, נושא בחובו את הבנת הקיום המעמיקה ביותר.

 

האמצעי שבו הראבאל משתמש כדי ליצור את התחושה הזאת הוא הומור קיצוני  המנגיד בין המצוי לבין הראוי, בין המקווה לבין הקורה. זהו הומור דיאלקטי ששובר ציפיות ושואב את כוחו מהפער הקיים בין הסטראוטיפ שיש לנו על דבר מסוים לבין הדבר עצמו, כפי שהוא לעצמו, בשפתו של קאנט. הוא מתקדם קדימה, אל המצב הבא, תוך כדי התנגשות של קול המספר במציאות, שמולידה בריחה של קול המספר למחוזות פנטסטיים שיוצרת מציאות שלישית, הראבאלית, בעלת יופי אתי ואסתטי ייחודי. האלגנטיות שבמעשה הסיפור ההראבאלי, האבירות ההפוכה של האנדרדוג, שמתבונן במציאות בעיניים משתאות כמו כלב בסרט מצויר שמביט מבעד לגדר קרשים בנעשה בשכונה של הכלבים ה"עבריינים", גורמת לקורא לכשכש בזנב.

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

 

 

ואם ב"שירתתי את מלך אנגליה" התכנים הנפשיים, העוסקים בעיכול העולם ובניסיון לתפוש אותו מבחינה הגיונית, הם הגליאניים, הרי שהצורה הפורמלית, דרך הסיפר, היא של קירקגור. במילים אחרות, אם את ה"מה" הראבאל מעביר בדרכים הגליאניות, הרי שה"איך" מועבר אלינו באמצעים קירקגוריאניים של חלוקת החוויה האנושית לשלושה מעגלי חיים. בהתחשב בכך שקירקגור הוא מבקרו הגדול והחשוב ביותר של הגל, הרי שיש בכך מהפכנות לא קטנה, שכן הראבאל יוצר בעצם סינתזה בין השניים ומראה שניגודים משלימים. כמו ב"חיל ורעדה" של קירקגור, הראבאל מעביר את דיטייה, המלצר שלו, בשלושת מעגלי החיים: המעגל האסתטי, המעגל האתי והמעגל הטרנסצנדנטי ואפילו באותו הסדר.

 

אם בתחילת הרומן, דיטייה מתקנא בעשירים שהוא משרת אותם והיסוד המושך ביותר בחייהם מבחינתו הוא היסוד הדיוניסי של הנאה חסרת גבולות, מין חופשי ואכילה נהנתנית עד כדי התפקעות, הרי שבהמשך דיטייה לומד להכיר גם בקיומה של ריקנות בדרך חיים זו שגורמת לו לעבור למעגל החיים הבא, המעגל האתי.

 

המעגל הושלם

 

במעגל האתי ישנה קפיצת דרך, מעבר של דיטייה ממלצר קטן ונרדף לבוס בעל בית-מלון בעצמו, שמפסיק לבקר בבתי-זונות ושמוצא אהבת אמת דווקא עם בת האויב. זוהי קפיצה אופיינית להראבאל, שאת אהבת האמת שלו מוצא דווקא עם בת הרייך. ואנו הקוראים נשנקים ומקווים בהתחלה שכל מין יחזור למקומו, זו הרי בוודאי טעות מביכה של הכותב, עוד שנייה הוא יתעשת, ליזה תחזור עם גדודה לגרמניה ודיטייה ישוב לחיקן של הזונות הצ'כיות היפהפיות והמוסריות, השוכבות איתו חינם אין כסף רק משום שהן מאוהבות בו. איך נמשיך לאהוב ולהזדהות עם דיטייה כשהוא מתאהב לנו פתאום במורה להתעמלות נאצית, אלופת האזור בשחייה? אבל זוהי גדולתו של הראבאל, יכולתו לרגש ולגעת בבלתי צפוי.

 

וכשליזה, אשתו היפה והאהובה של דיטייה נהרגת בהפצצה, אנו מבינים שמי שנהרג הוא אדם פרטי ולא כל הרייך הגרמני. הכאב של דיטייה על מותה של ליזה הוא כאב אישי שאין לו דבר עם לאום. האדם הולך לאיבוד בין הסטראוטיפ הטוב לרע ומחמיץ כך את המפגש האנושי האמיתי, האותנטי. את התסבוכות יוצרות המדינות והממשלות ומי שנדרש לשאת בדין הוא האדם הפרטי. וזוהי הטרגדיה המשותפת לכלל האנושות, היכנעות לתכתיבים לאומיים שבסופם מוצא עצמו האינדיבידואל גוסס למוות בשמה של אידאולוגיה מטופשת שתחיה עוד שנים אחריו.

 

כאן מגיע דיטייה למסקנה שגם מסגרת החיים המדינית אינה מאפשרת לבני האדם לחיות את חייהם בשלווה ללא התערבות של גורם חיצוני. ואם אינך סובל מהמרדף התמידי וחסר הסיכוי אחר הנאות הרגע, יכולה ליפול עליך פתאום פצצה משמיִם או שבני עירך יתנכרו אליך מפני שהתאהבת במורה להתעמלות גרמנייה. ומכאן קצרה הדרך למעגל הקירקגוריאני השלישי, המעגל הטרנסצנדנטי. דיטייה, לאחר מות אשתו וירידה מנכסיו, מבין שאת האושר ימצא לא בכסף, לא בכבוד לא ברכוש ואפילו לא באהבת אמת לאישה.

את האושר האמיתי ימצא בתוך נפשו פנימה תוך כדי השתחררות מתלות בדברים חיצוניים – כסף, כבוד, מעמד, אהבה. דיטייה הופך בסופו של דבר לנזיר בודהיסטי מערבי, קדוש מקומי שמצליח לחדש את קשריו עם הסביבה אחרי שכבר התייאש מלקיים כל קשר אנושי בסיסי. וכך, כשהוא מלווה בעִזה ובחתול, הוא סוגר מעגל עם עצמו ועם הבריות, וכששלג כבד מכסה את השביל המוליך אל הבקתה המבודדת שלו במעבה היער, בני עירו פורצים אליו דרך  מיוזמתם והדיאלוג האמיתי בין השניים רק מתחיל.

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

 

 

 

האיש שאהב יונים וחופש, בירה ונשים

הספד לבוהומיל הראבאל לאחר מותו

 

בוהומיל הראבאל מת כמו גיבור של אחד הסיפורים שלו – הוא פסע צעד אחד רחוק מדי בדרך למימושה של תשוקה אסתטית.

 

בגיל 82 צנח הראבאל ומת מחלון חדרו שבקומה החמישית של בית חולים בפראג שבו אושפז בשל כאבי פרקים, כאשר ניסה להאכיל יונים רחוקות מדי.

אלמלא קראתי ידיעה זו בעיתון, יכולתי לחשוב שמדובר בדמות הראבאלית טיפוסית, שהייתה עסוקה במימוש תשוקותיה ומרוב תאווה וריכוז לא שמה לב שהיא מביאה על עצמה את מותה. מוות כזה יכול להתאים, למשל, למנהל תחנת הרכבת מהנובלה "רכבות תחת שמירה צמודה", שאהבתו ליונים יפות יכלה רק להתחרות בתשוקתו לחפצים שבלשכתו.

 

וכך, בצורה אלגנטית ונקייה נעלם הראבאל מחייו ובמותו, כמו בחייו, הותיר אחריו בת שחוק משועשעת, שובל נעים וסימפטי של אבסורד; כי כמה זקנים כבר נופחים את נשמתם בצניחה חופשית מחלון בניסיון לפתות יונים אפורות לאכול גרגירים מכף ידם?

 

מותו של הראבאל נתפס בעיניי כהמשך ישיר לחייו הספרותיים, שכן חייו האמיתיים אינם מוכרים לי, שבהם הגיבורים אוהבים לאהוב ולהגשים תשוקות פשוטות.

 

ובתקופת המשטר הקומוניסטי, שבה הפיקוח על חיי האזרחים היה חונק ובלתי נסבל, מצא הראבאל חופש ומפלט מהמציאות האפורה והמדכאת בכתיבה פנטסטית צבעונית, נהדרת ועתירת דמיון. ההומור של הראבאל היה בוטה, לא מנומס, רענן ומפתיע כתגובת נגד אותנטית למשטר מדכא שחודר לתחומים הכי אינטימיים בחייו של אדם.

 

מהעמודים הראשונים של הספר "שירתתי את מלך אנגליה"  משך הראבאל באוזני וסירב להרפות ממנה ומאז הוא עושה בי כרצונו ואני מובל חסר אונים. התחלתי לקרוא בספר ופתאום הבנתי שאני מאוהב; לראשונה בחיי התאהבתי בספר, כמו בסרטו של וודי אלן "כל מה שרצית לדעת על המין", שבו מגיע פציינט לפסיכיאטר ומתוודה בפניו על אהבתו לכבשה בשם דייזי. ואני, במקום להתאהב בכבשה, התאהבתי ביופי הבלתי רגיל של קול המספר שלו, מלצר נמוך קומה שמשקיף על תופעות החיים בתמימות ובחוכמה זדוניים. כמו מגנט שמושך אליו מסמרים בכוח הראבאל מושך אליו את הקוראים וגורם להם לצחוקים בלתי רצוניים. הייתה לו הסתכלות אנטי מעמדית מובהקת, אהבה לפועל הפשוט ושנאה ובוז לעשירים שחושבים שהם יכולים לקנות הכל בכספם. זונות אצלו היו נשים מקסימות, ראויות לאהבה, וחיילים גרמנים – בני אדם סובלים. חוסר המוכנות שלו לראות במצבו החברתי של האדם את מהותו הפנימית באופן מיידי וסטריאוטיפי היא המרידה שלו נגד ההייררכיה החברתית וסדרי העולם המדכאים, מרידה שמשווה בין כולם ומקנה באופן שווה זכות אנושית בסיסית לאושר.

 

וכך, באופן פרדוקסי, יוצא שהראבאל, שבחייו לא התנזר מהטיפה המרה ומנשים והיה "חוטא" לא קטן, הוא מין מטיף עממי למוסר חילוני של חופש, צדק אהבה ושוויון. הוא היה הצ'פלין והבאסטר קיטון של הספרות המודרנית, הביטלס והמוצרט שלהם. הוא היה רובין הוד ששדד מהעשירים את מה שכספם לא יכול לקנות: הסתכלות אצילה ומקסימה על החיים, והאקדח שלו היה חוש ההומור האבסורדי והאנין, שמנגיד כל הזמן מאוויים הפוכים.

 

דרך הפרטי הגיע לכללי, תמיד בחן בלתי רגיל ובלי טיפת פתוס או זיוף ונגע באמיתות נצחיות של יופי וכיעור, אהבה ורגש, חברה ואדם, זיוף ומקור בעמקות ויופי ייחודיים.

 

בוהומיל הראבאל היה האנדרדוג האולטימטיבי, המקסים הטוטלי, ה"חלש" החזק והמשכנע ביותר שהכרתי מעודי. ואם יגיע בטעות לגיהינום, לא אתפלא אם יהפוך אותו לגן עדן; כי כאן, על פני הארץ, הצליח להמתיק בחוכמתו לאנשים רבים את החיים.

 

אמרו לי: מי יטביע מהיום חותמות ממלכתיות בגרמנית על ישבנים פרטיים?

התשובה היא: ספריו.

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

עטיפת הספר בהוצאת "גוונים"

 

 

איתי דרור הוא סופר. ספר סיפוריו "כוכבים מעל ג'נין" הופיע בהוצאת "עמדה" ב-2010.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל