רן יגיל סופר ועורך
יעל דין בן-עברי, שמונה שירים מתוך ספר חדש:
"ממד רפאים של מה שהיה פעם בית"
גרגורים
הַיְּלָדִים נוֹהֲמִים בַּחוּץ. וַאֲנִי צְרִיכָה לְהַקְהוֹת אֶת אָזְנַי.
אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ הַפְּקָקִים אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת גִּרְגּוּרֵי הַקְּרָב שֶׁלָּהֶם.
הֵם דּוֹחֲפִים יַלְדָּה קְטַנָּה עַל גַּלְגַּלִּים וְהִיא נוֹפֶלֶת לְאָחוֹר.
אֲפִלּוּ בֶּכִי אֵין.
הַיְּלָדִים נוֹהֲמִים בַּחוּץ כִּי הִגִּיעַ הַקֵּץ.
אִם אֵרֵד אֲלֵיהֶם הֵם יִנְגְּסוּ בְּקַרְסֻלַּי וְיִמְצְצוּ אֶת הַדָּם.
סְבִיב פִּיהֶם הִלָּה עֲגֻלָּה, אֲדַמְדַּמָּה
כְּמוֹ לְאַחַר קַרְחוֹן,
אוֹ אֲבַטִּיחַ.
הַיְּלָדִים מַפְחִידִים אוֹתִי.
הֵם נוֹהֲמִים בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת,
צַעֲקוֹתֵיהֶם שָׂמוֹת אוֹתָם כִּתְלוּיִים בֵּין הַחַיִּים וְהַמָּוֶת.
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁיִּפְרְצוּ אֶת מַנְעוּל הַדֶּלֶת וְיִכָּנְסוּ אֶל הַבַּיִת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל לִנְעֹל אֶת הַבְּרִיחַ.
קרברוס
שְׁנֵי כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה בַּחֲצַר הוֹרַי קוֹצְפִים
בְּפָנַי. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּאָה
יֵשׁ לִקְשֹׁר אוֹתָם לָעֵץ. וְהָעֵץ נוֹשֵׁר
אֶת עָלָיו בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּאָה.
אִם הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם, בְּוַדַּאי, הָיוּ
קוֹרְעִים אֶת בְּשָׂרִי.
לֹא נִתָּן לְהִתְיַדֵּד עִמָּם, הֵם רָעִים
כְּפִי שֶׁבִּקְּשׁוּ בְּחִיּוּךְ יוֹצְרָם.
רַק פַּעַם אַחַת תְּנִי לָהֶם לִטְעֹם מִבְּשָׂרֵךְ
וִיגַרְגְּרוּ כְּשֶׁתָּבוֹאִי, אוֹמְרִים הוֹרַי.
מְעַט בְּשַׂר מֹתֶן שֶׁלֹּא יֶחְסַר, נוּ.
כֶּלֶב אֶחָד שָׁקוּף וָמֵת
שֶׁתָּלָה עַצְמוֹ עַל רְצוּעָתוֹ מֵחוֹמַת הָאֶבֶן
עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה בְּצַד הַשַּׁעַר כִּסְפִינְקְס.
וְהַשְּׁנִיָּה מְלַקֶּקֶת בְּחַנְפָנוּת אֶת יְדֵי אָבִי.
הַשְּׁלִישִׁי הוּא אֲנִי.
חידון נושא פרסים
פִּי נִתְפָּר בְּחוּט וּמַחַט,
מִי אֲנִי?
וְכָךְ, הָרֹק שֶׁלִּי, בִּמְקוֹם
לִהְיוֹת מֻתָּז כְּמוֹ רֹק כֶּלֶב בִּנְבִיחָה
מְחַלְחֵל פְּנִימָה אֶל מַפְתֵּחַ הַלֵּב
שָׁם נוֹצְרָה בְּרֵכָה רְדוּדָה
שֶׁזְּרָמֶיהָ פְּנִימִיִּים,
מִי אֲנִי?
הַחִידוֹן נוֹשֵׂא פְּרָסִים, כַּמּוּבָן.
הַזּוֹכֶה בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן,
לְלֹא טָעוּת אַחַת
יִזְכֶּה לֶאֱחֹז בְּחוּט הַמַּתֶּכֶת
הַמְּחֻבָּר לִפְקַק הַנִּקּוּז.
הַזּוֹכֶה בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי
יִזְכֶּה לָחוּשׁ בְּאֶצְבָּעוֹ אֶת זְרָמֶיהָ
הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַבְּרֵכָה.
עקרה
כְּשֶׁכָּרַעְתִּי לָלֶדֶת עַל כִּסֵּא הַבַּרְזֶל וְהָעוֹר הַקְּרֶמִי,
יָשַׁב הָרוֹפֵא לְרַגְלַי וְגָזַר אֶת צִפָּרְנַי.
"הֲרֵי אָסוּר לְאִשָּׁה הָרָה לִהְיוֹת בְּאוֹתוֹ
הַחֶדֶר עם בִּדְלֵי צִפֹּרֶן," אָמַרְתִּי לוֹ וְהוּא
בְּשֶׁלּוֹ. גּוֹזֵר וּמְסַדֵּר אֶת הַבְּדָלִים לְצַד כָּל
אֶצְבַּע עַל מַגֶּבֶת, כְּמוֹ הָיוּ דֶּגֶם מֻקְטָן וְחוֹזֵר
שֶׁל הַיָּרֵחַ בִּזְמַנּוֹ הַמְּצֻמְצָם בְּיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר
הוּא עוֹמֵד וְנֶעֱלָם.
"ממד רפאים של מה שהיה פעם בית"
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
הצילום שעל העטיפה:
The Kiss of Peace, Julia Margaret Cameron, 1869
"אור"
אִמִּי מְסִיטָה אֶת הַסָּדִין הַמֵּצֵל עַל הַחֶדֶר
מִפְּנֵי הַחַלּוֹן וְאוֹמֶרֶת: "אוֹר".
אוֹר הוּא הַגַּרְגְּרִים הַמִּתְנוֹצְצִים בָּאֲוִיר
שֶׁלֹּא הָיוּ וְהִנֵּה הוֹפִיעוּ פִּתְאֹם,
נוֹכְחִים וְרַבִּים כָּל כָּךְ.
זֶהוּ הַקֹּר שֶׁמַּכֶּה בַּגּוּף שֶׁיָּצָא מֵהַשְּׂמִיכָה
וְהוּא רַךְ וְרָפוּי וְנוֹזְלִי כְּחֶמְאָה.
זֶהוּ הָרֵיחַ שֶׁאֶפְשָׁר לִטְעֹם שֶׁל אִמָּא
שֶׁבָּא אֵלַי מִמֶּנָּה כְּשֶׁהִיא מוֹשִׁיטָה
אֶת יָדָהּ כְּדֵי לְהַצְבִּיעַ
לְמַעְלָה וְאוֹמֶרֶת: "אוֹר".
גוף אימהי של חולין
אֵין לִי גּוּף אִמָּהִי שֶׁל חֻלִּין. יֵשׁ רַק עִתּוֹת שֶׁל זְמַן שֶׁאֵין בָּהֶן דָּבָר
וְיֵשׁ לְמַלְּאָן בְּחָפְזָה בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר.
עָלַי לִרְכֹּש לִי גּוּף כָּזֶה. גּוּף שֶׁל חוֹל שֶׁאֵין דָּבָר מְאַגְּדוֹ מִלְּבַד
הֱיוֹתוֹ.
הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁאֶהְיֶה, הָיִיתִי רוֹצָה גּוּף שֶׁל חוֹל שֶׁלֹּא נִתָּן לְאָסְפוֹ,
שֶׁלֹּא קָצְבוּ אוֹתוֹ בִּשְׁעוֹן חוֹל,
שֶׁאֵין לוֹ מֹתֶן הֲדוּקָה וִירֵכַיִם מְפַתּוֹת וּרְחָבוֹת לָלֶדֶת יְלָדִים
בְּקַלּוּת יַחֲסִית.
גּוּף אִמָּהִי שֶׁאִבֵּד אֶת הַגְדָּרָתוֹ, שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ
לְאוֹתָהּ עֵת,
וְהוּא אֵינֶנּוּ מְמַלֵּא עַצְמוֹ עוֹד וָעוֹד כְּמוֹ כָּבֵד מַר שֶׁל חַיָּה שֶׁהָפַךְ
נֹאד מַיִם.
אדם נרדם בעמידה בראשיתו של אוטובוס
אָדָם נִרְדָּם בַּעֲמִידָה בְּרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל אוֹטוֹבּוּס. הָעֵינַיִם
מִתְגַּלְגְּלוֹת לְלָבָן, הַפָּנִים מִתְעַרְטְלוֹת. הוּא יוֹצֵר כוֹרֵאוֹגְרַפְיָה
שֶׁל שֵׁנָה. נְשִׁימוֹתָיו עֲמֻקּוֹת. אַנְשֵׁי הָאוֹטוֹבּוּס מוֹתִירִים לוֹ
אֶת קַדְמָתוֹ וְנִדְחָסִים בְּסוֹפוֹ מִפַּחַד מַגָּע מְטַמֵּא. יָדָיו מִתְלַפְּפוֹת
כִּשְׁרָכִים סְבִיב מוֹטוֹת הָאֲחִיזָה וְהִנֵּה הוּא צוֹלֵב
עַצְמוֹ. ראשׁוֹ נָח עַל כְּתֵפוֹ. הוּא רוֹעֵד אֶת הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁאָמַר
לִי לִפְנֵי כֵן: "עַד כַּמָּה אֶפְשָׁר לִמְצֹץ אֶת דָּמוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל?"
הוּא מְפַרְכֵּס אֶת תְּנוּחוֹת הַמִּטָּה, ראשׁוֹ שׁוֹאֵף אֶל בִּרְכָּיו.
אַחַת הַיּוֹשְׁבוֹת מֵאֲחוֹרֵי עֲמִידָתוֹ קָמָה וְנָעָה אַף הִיא אֶל קִבּוּץ
הַמִּתְגּוֹדְדִים בַּתַּחְתִּית, הִיא מְמַלְמֶלֶת בְּהָלְכָהּ. הַקָּצִין שֶׁלְּיָדָהּ
קָם אַף הוּא, נָע אֶל מוֹשָׁב שֶׁהִתְרוֹקֵן. בַּמּוֹשָׁב הַשְּׁלִישִׁי
הָרוֹקֵד מִתְיַשֵּׁב ראשׁוֹ נִשְׁמָט אֶל הַחַלּוֹן. הַחֲדָשִׁים שֶׁעוֹלִים
מְמַלְּאִים אֶת הָרֵיקָנוּת, וְרֵאשִׁית הָאוֹטוֹבּוּס מִתְמַלֵּאת. הֵם אֵינָם
יוֹדְעִים אֶת הַסּוֹד אֲשֶׁר מָצוּי בַּפּוֹעֵל. הֵם רוֹאִים זָקָן
שֶׁל שָׁבוּעַ, כּוֹבַע מִצְחִיָּה, סַנְדְּלֵי שֹׁרֶשׁ. כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן בִּישִׁיבָה הוּא
פָּחוֹת מְסֻכָּן לָהֶם. הוּא אֵינֶנּוּ צוֹלֵב עַצְמוֹ וּמַטֶּה אֶת ראשׁוֹ.
הוּא אֵינֶנּוּ שׁוֹאֵף אֶל בִּרְכָּיו, עֵינָיו אֵינָן מִתְגַּלְגְּלוֹת.
הַכוֹרֵאוֹגְרַפְיָה הָעַתִּיקָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ.
אמא
צִבְעִי אֶת שְׂעָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָקוּמוּ עֲבוּרֵךְ בָּאוֹטוֹבּוּס.
שִׁמְרִי עַל אֲרֶשֶׁת פָּנִים רְגוּעָה, אַל תַּבִּיטִי לַצְּדָדִים.
יִהְיֶה זֶה מַה שֶּׁיַּחֲזִיק אֶת שִׁדְרָתֵךְ,
צְעִירָה לְמַעֲנִי.
הַסְתִּירִי אֶת שֵׂיבָתֵךְ
בִּסְבוּכַת תַּלְתַּלַּיִךְ,
וַאֲנִי מִצִּדִּי אַבְטִיחַ כִּי לֹא אֶפְלֶה אֶת אוֹתָן שְׂעָרוֹת וְאֶתְלֹש.
יִהְיֶה זֶה הֲרֵי כְּהִתְגַּבְּרוּת עַל יָם,
לְלֹא חוֹף וּלְלֹא סִירָה.
רַק אָדָם אֶל מוּל גַּלִּים בִּלְתִּי נִרְאִים
וּמְעַרְבּוֹלוֹת פְּנִימִיּוֹת.
אַל תֵּשְׁבִי, הַמְשִׁיכִי לַעֲמֹד,
וַאֲנִי בִּתְמוּרָה לֹא אָקוּם לְפַנּוֹת אֶת מוֹשָׁבִי,
תִּהְיֶה זוֹ מִלְחֶמֶת חָרְמָה,
בָּהּ אֹחַז בְּיָדֵךְ
וַאֲנַעֵר וַאֲנַעֵר.
דברים על הספר:
ההסתכלות המפוכחת והחודרנית של יעל דין בן-עברי בספר הביכורים שלה "ממד רפאים של מה שהיה פעם בית" מולידה אצלה כמשוררת צירופים לשוניים מפתיעים ביותר, חדים, מעין שפה פרטית שאוהב השירה ימצא בה משמעויות רבות. מילים כמו משפחה, אהבה, ילדות, הורים, חלום, לידה – מקבלים אצלה פעמים רבות זווית אחרת, לעִתים זרה ומוזרה המעוררת אימה ואף חרדה קיומית.
השירים הם כמו סיפורים קטנים וניסיוניים. יש בהם מבט על בטנת הנשיות בשגרת החיים. קיימת התבוננות מקורית בזיקנה, בתהליך ההזדקנות – הסבא, הבת הדוברת. יש עיסוק בפער הדורות, זוהי בטנת החיים הרוטטת, מעין אקסטרים קלוז אפ על המציאות, לעתים תקריב מפחיד: גלגל העיניים, השינה, הקמטים, קטעי הדיאלוגים הסתמיים. בחלק מהשירים כאמור יש יסוד קשה, משפחתי, חווייתי, אחים, אחיות, תינוקות, פניות לקרובים ללא רחמים. זוהי שירה מרגשת, מקורית-מבע ואמיצה.
רן יגיל
המשוררת יעל דין בן-עברי
לשירים נוספים של יעל דין בן-עברי
יהְיֶה זֶה מַה שֶּׁיַּחֲזִיק אֶת שִׁדְרָתֵךְ,
צְעִירָה לְמַעֲנִי.
הַסְתִּירִי אֶת שֵׂיבָתֵךְ
תודה רן שנתת לנו להציץ בספר
בהצלחה