דורית ויסמן על המשוררת גילי חיימוביץ' וספרה: תינוקת

מדוע גילי חיימוביץ' היא משוררת מסוכנת?

 

על הספר "תינוקת" של גילי חיימוביץ' (עמדה, 2014)

 

דורית ויסמן

 

 

כמו ספרי השירה הקודמים של גילי חיימוביץ', גם הספר הזה הוא חדשני, בועט ונועז. והפעם בנושא האימהוּת. זהו ספר שמבטא את שני הצדדים של האִמהוֹת המודרניות, הפמיניסטיות: מצד אחד אושר גדול והיכולת להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לאֵם – גידול תינוקת, תינוקת אמיתית, עם ריח של תינוקת אמיתית, שתענוג להגיש לה את השָׁד ושתינוֹק התינוקת כמה שהיא רוצה. אבל בדיוק השד הזה – שחוזר בהרבה מן השירים, ולא במקרה – השד הזה, שהפך מאיבר אֶרוטי, אֶרוֹגֶנִי, לאיבר-האכלה, השד עכשו משקף את הצד שני של האדם-אישה: שהנה יש עכשיו שַׁליטה חדשה על החיים, החיים הקודמים נעלמו עם בוא הרך הנולד/ת, ויש חשש אִם, מתי ואיך יחזרו. אילו חיים נעלמו? השחרור והעצמאות של האֵם, כולל היכולת לצאת לעבודה מבלי מגבלות, חיי המין נפגמו, ולא מדובר על היכולת, אלא על הרצון והחשק שבאופן טבעי מוטים לצד האימהוּת ולא לצד בן-הזוג, על היכולת שהייתה לך להתענג על תענוגות הגוף שלך. ואולי אפילו האהבה לבן-הזוג, שהייתה מקום ראשון בעולם, נפגמה. אולי. כי יש עכשו מי שהטבע דאג שהוא יהיה/היא תהיה במקום הראשון – התינוקת. אלה דברים שמתחילים להתגלות בשירה העכשווית של משוררות שמעִזות להוציא את מה שהיה בפנים, בתוכנו, שלא דובר עליו אפילו – החוצה. בשירים.

 

הנה, כבר בשיר השני של הספר, בשער הספר הראשון – "כל המאורות" [שהוא השער החייכני, העליז, ההרמוני, הפחות-ציני שבספר] יש רמז לעננים המתקבצים ובאים, או שכבר נמצאים:

 

הנה השיר (מעמ' 9):

 

בזעיר אנפין או זעירה

 

רַךְ כְּמוֹ עָנָן

הַשָּׁד שֶׁלִּי בָּא אֵלַיִךְ.

בָּעוֹלָם הַמִּינִיאָטוּרִי שֶׁלָּנוּ,

רֹאשֵׁךְ בְּגָדְלוֹ.

יָדַיִךְ אוֹחֲזוֹת מִשְּׁנֵי צִדָּיו

שֶׁלֹּא יִפְרַח, כְּמוֹ בָּלוֹן,

וּפָנַיִךְ יִתְעַנְּנוּ.

 

אלו שורות תמציתיות שמרכזות את החוויה האימהית, אך גם מנקודת המבט של התינוקת. כשכל עולמן של אם-תינוקת הוא העולם של ראש-שד, פה יונק, הראש בגודל של השד, שהוא כל העולם עבור התינוקת. השיר מתחיל בענן ומסתיים בענן [פנים שמתעננות] – בתחילה השד רך כמו ענן ובסוף פני התינוקת הן שמתעננות.

 

מהם העננים שמסתירים את עין השמש?

 

יש ענן שמעיב על חייה החופשיים של אישה בימינו, בחברה, על חיים נקיים מתוויות/תגיות כלשהן: הנה השיר "חרצן אישה" (עמ' 18), שמצטיין בייחודיות ואומץ בתיאור האמהות:

 

חרצן אישה

 

אֲנִי בַּת חָדְשַׁיִם

אֲנִי יְשֵׁנָה מִתּוֹךְ אֱמוּנָה.

אֲנִי בַּת חָדְשַׁיִם

הַשֵּׁנָה הִיא לִי תְּפִלָּה.

שֶׁטּוֹב לִהְיוֹת אָחוֹת קְטַנָּה,

שֶׁאֲנִי חַרְצַן אִשָּׁה

שֶׁיִּצְמַח מֵחֲרִיץ אִשָּׁה

לִהְיוֹת לְאִשָּׁה

וְלֹא לְבֻבָּה.

 

אחרי התיאור הייחודי של התינוקת – שהיא חרצן-אישה, שצמח מחריץ-אישה – המסר בסוף השיר הוא חברתי: "… לִהְיוֹת לְאִשָּׁה/ וְלֹא לְבֻבָּה.//". כבר בגיל חודשיים האם מאחלת לבתהּ שלא תהיה בובה, אלא אישה. בובה, כלומר, מריונטה שנעה לפי רצונות של אחרים/תגיות ומוסכמות של החברה, אלא אדם עצמאי, אישה עצמאית. השורה האחרונה מביעה את כאבה/תפילתה של האם, שיודעת לאיזו חברה נולדה התינוקת.

 

אעשה אתנחתא קצרה על מנת לאזכר שתי טענות פמיניסטיות ידועות: לוס איריגארי, פמיניסטית צרפתייה ידועה, טענה כי האישה מפיקה "הנאה מזוכיסטית מעבודות הבית ומההולדה", וכי, על מנת להשיג שויון, עליה להתעלות מעל המחויבות האימהית. ניצה ברקוביץ', מהמרצות והחוקרות המובילות בתחום הסוציולוגיה בארץ, במאמרה "פמיניזם", שמופיע בספר "אי/שוויון", טוענת שהמשפחה היא אתר דיכוי מרכזי [של האישה], הן רגשי, הן פיזי.

 

וגם כאן, בספר, בין השורות ובתוך השורות, מרחף הענין הזה.

 

הדבר הזה יוצא בעיקר בשער השני של הספר,"אפשרויות של צעקה":

 

הנה השיר "אז ילדת" (עמ' 48)

 

אָז יָלַדְתְּ,

הַפּוֹת נוֹשֵׁם לִרְוָחָה,

הַחֲצוֹצְרָה מְחַצְרֶצֶת.

חַיַּיִךְ נִמְסְרוּ

לְלֹא הֵרוֹאִיקָה,

וְיֵשׁ לָךְ תִּינֹקֶת הִיּוּלִית.

אַתְּ אוֹבֶדֶת לְנִבְכֵי הַבַּיִת

עוֹבֶדֶת אֶת הַבַּיִת,

אֶת הָאֱלִילָה הַקְּטַנָּה שֶׁיָצַרְתְּ

לְמִי יֵשׁ בִּכְלָל מִרְוַח נְשִׁימָה

לִצֹּר פֶּסֶל, תְּמוּנָה אוֹ שִׁיר עַל פָּנֶיהָ?

רַק אוֹדוֹת פָּנֶיהָ הִתְעַלִּי בְּהִלּוּלִים.

אֶת הַהֶכְרֵחִי זַמְזְמִי לָךְ בַּמּוֹחַ

כְּשֶׁקְּצֵה גּוּף תָּחוּב בְּפִיהָ,

כְּשֶׁאֶצְבָּעֵךְ בְּאַפָּהּ מְפַלֶּסֶת נַזֶּלֶת.

אֵין לָךְ קַצְווֹת גּוּף שֶׁנִּשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים אֶל הָעוֹלָם.

אֵין רִשָּׁיוֹן לִהְיוֹת עַל הַקָּצֶה יוֹתֵר, אִמָּא.

אֵין קָצֶה וְאֵין מִשּׁוּם דָּבָר קְצָת

מֵהַבָּלָגָן, מִגּוּפֵךְ, מִבְּדִידוּתֵךְ הַמֵּינִיקָה, הַחֲדָשָׁה הַמִּתְמַכֶּרֶת.

הַבְּדִידוּת מְמַגֶּרֶת לְבֵיתֵךְ.

בַּעֲלֵךְ הוֹפֵךְ לְאֹפֶק.

 

עוֹבֶדֶת יַלְדָּה, אוֹבֶדֶת עֵצוֹת.

יוֹלֶדֶת הִתְמַסְּרוּת חֲדָשָׁה,

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ קָמָה מִמִטָּה,

בְּבֵית חוֹלִים אוֹ בַּחֲדַר שֵׁנָה,

בְּאִישׁוֹן לַיְלָה לְנַחֲמָהּ,

לְהִתְכּוֹפֵף וּלְהָרִים אֶת הָעֲצַבִּים

שֶׁבְּרִצְפַּת הָאַגָּן.

 

אז ילדת, אומרת המשוררת, אז מה? ביג דיל. תראי מה קרה לך. משפטים כמו "חַיַּיִךְ נִמְסְרוּ/ לְלֹא הֵרוֹאִיקָה…" – הולמים בנו. היכן נמצאת עוד אם שמעזה לומר

"…אַתְּ אוֹבֶדֶת לְנִבְכֵי הַבַּיִת/ עוֹבֶדֶת אֶת הַבַּיִת,/ אֶת הָאֱלִילָה הַקְּטַנָּה שֶׁיָצַרְתְּ/ לְמִי יֵשׁ בִּכְלָל מִרְוַח נְשִׁימָה/ לִצֹּר פֶּסֶל, תְּמוּנָה אוֹ שִׁיר עַל פָּנֶיהָ?"… וגם מערכת היחסים עם הבעל האהוב, האב, לא תחמוק מידה של הדוברת השנונה "בַּעֲלֵךְ הוֹפֵךְ לְאֹפֶק."…

 

בשיר "ריסים רטובים על פני ירח" (עמ' 38), שם שבא, אולי, לרמז, על בכי כתוצאה מתסכול של חוסר-שינה-פיזי בלילות נמצאת הקביעה "תִּינוֹקוֹת נוֹלָדִים לְאִמָּהוֹת לֹא שְׂמֵחוֹת." אין בשיר אפשרות אחרת. ומה שמסתתר מאחורי הקביעה הזו, מכיוון שאנו יודעים שלא כל הנשים אינן-שמחות, אז מה שמסתתר כאן הוא, שאולי האִמהוֹת אינן שמחות בגלל התינוקות. שאימהוּת באופן כללי איננה שמחה. או: לא תמיד היא שמחה.

 

גם השיר שאחרי כן, "רווי" (עמ' 39) מסגיר רגשות/מחשבות כאלו ברמז: גם הוא פותח בקביעה: "לִפְעָמִים יוֹתֵר מִדַּי בָּרוּר שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לְהִנָּצֵל." במישור הגלוי השיר מדבר על הבעייתיות של הנקה בציבור, אך ברובד התת-קרקעי שלו יש רצון להצלה כוללת יותר.

 

וזה ממשיך בשיר "מסמך אודות מסך" (עמ' 40), שמתחיל כך: "הַכֹּל קוֹרֶה מִבַּעַד לְמָסַךְ הָאִמָּהוּת,/ הַכָּבֵד, הַמְּסַמֵּא./…" ומסתיים כך: "הַמִּסְמָךְ הַזֶּה הוּא הַקּוֹל הַדַּק, הֶעָיֵף, הֲלֹא בְּהֶכְרֵחַ חֲרִישִׁי,/ הַמִּתְיַגֵּעַ לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ אֶל עֵבֶר הַצַּד הַשֵּׁנִי..//"

 

"תינוקת" הוא ספר חתרני ואפילו מסוכן בתרבות הישראלית המיליטריסטית, שהולכת והופכת יותר לאומית ולאומנית, שהילודה הפכה בה צורך בִּטחוני וקיומי. זהו ספר שמפקיע את הילודה מן המדינה ומחזיר אותה לפרטיות של האם ושל בני-הזוג, לא מודֶה ואינו מסכין ומסכים עם הלאמת הילדים. מדוע ולמי מסוכן הספר? למדינה ולערכים העכשוויים שלה. כי, תארו לעצמכם, שתלמידות תיכון בתולות תַּטמענה את השירים ותשננה אותם: יכול להיות שבעקבות השירים הן תפקפקנה בתפקידן המסורתי והמובן-מאליו היום – בחברה הישראלית – כיולדות, יכול להיות שהן תוותרנה על העונג של ריח התינוקת ותעדפנה להיות משוחררות מהשִׁעבּוד הזה לשליט או שליטה קטנים. איש לא סיפר להן על כך עד היום – הן לא קראו את הפמינסטיות לוס איריגארי וחברותיה. לא, זה לא ספר שיוסיף נקודות בהגשת מועמדות ל"סופר אורח" של משרד החינוך!

 

 

 

 

 

פרטים על ערב קרֵב עם המשוררות גילי חיימוביץ' ומאיה ויינברג:

 

 

משפחתי וחיות אחרות –

שירים על משפחה, חיות ומה שחולקות שתי משוררות

אם ילדים ובעלי חיים תמיד גונבים את ההצגה, הפעם ניתן להם. לא בזכות המראה החמוד שלהם אלא באמצעות איך שהם מצטיירים במילים.

המשוררות מאיה ויינברג וגילי חיימוביץ' משתפות פעולה בערב המוקדש לשירים על בעל, ילדים, משפחה, אלו ממשפחת האדם וגם אלו ממשפחת בעלי החיים.

השתיים יקראו שירים שלהם החולקים מוטיבים אלו ואף יחשפו שיתוף פעולה שלהן בו גילי תרגמה משיריה של מאיה.

ביוגרפיות:

מאיה ויינברג, משוררת, רופאת חיות וחוקרת עטלפים. מפרסמת וקוראת שירה בבמות מגוונות, מודפסות ומקוונות. ספר שיריה הראשון "שטחים פתוחים" יצא לאור לאחרונה בהוצאת ספרי "עיתון 77".

 

גילי חיימוביץ' משוררת הכותבת בעברית ובאנגלית, מתרגמת ומטפלת באנשים בהבעה ואומנויות. הוציאה עד כה חמישה ספרים בעברית וקונטרס שירה באנגלית. האחרון,  "תינוקת", יצא לאור בקיץ בהוצאת עמדה. שיריה משתתפים באנתולוגיות כתבי עת, פסטיבלים ועוד בארץ ובעולם.

מתי: 12/3/15  בשעה 19:00

היכן: חנות הספרים "סיפור פשוט", שבזי 36, תל אביב

הכניסה חופשית לכל ההולכים על שתיים!