בננות - בלוגים / רן יגיל / תורה קלי קלות
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

תורה קלי קלות

 

תורה קלי קלות

 

רן יגיל

 

מספרים שכאשר הרב היה עולה לתורה ביום השבת, הייתה נופלת על כולם יראת הכבוד, בעיקר על הילדים ועל הנערים. קולו העמוק, כאשר היה אומר, "ברכו את ה' המבורך", היה מהלך מקצה האולם ועד קצהו, ומבטו הנוקב, די היה בו בכדי להקפיא בשר ודם על עומדו. האברכים היו קמים בפניו לא מפאת כבודו, אלא בשל כבוד התורה הגלום בו. "ספר תורה מהלך", כינוהו.

   עוד מספרים שברחוב רבי עקיבא היו חבורות של ילדים בכיפות ובפאות, סוחבות מדי פעם בזוקה, ג'מייקה, טורטית וטוויסט; קרמבו, מצופה, סוכריית תרנגול; בקיץ – סנקור וקרח לימון. הרב היה עובר, חוצה את הכביש אל בית הכנסת לתפילת מנחה חבוש בכובעו הרחב והשחור וזקנו יורד על פי מידותיו, נוגע בחזו, כך היה עובר ומביט בנערים מתחת לגבותיו העבותות. שנים אחר כך היה נכנס אחד האברכים למכולת של אבריימל או לקיוסק של יעקבי והיה אומר בקול ענות חלושה, הנה זה בעד זה וזה שמשכתי או סחבתי בימי ילדותי… כאן – ברחוב הזה… לפני כך וכך שנים. המוכר היה שואל, מדוע עכשיו? והאברך היה משיב, נזכרתי במבטו של הרב ויראתי, או חלמתי על הרב והנה אני כאן, תורה זה לא קלי קלות, החלטתי להתחיל מאל"ף.

   פעם נכנס אל הרב חילוני בכובע קסקט ומראהו של דנדי. אמר לו: "נגן אתה, מורה לכלי מיתר." אמר לו: "נכון, איך ידעת?" הרב לא ענה, ורק הביט בו במבטו הנוקב תוך הנהון. לאחר רגע פצח במעין דרשה קצרה על הפרק האחרון בספר תהילים ועל הנגינה של הלוויים בבית המקדש, כפי שזו מוזכרת בש"ס. אחר כך דמם.

   בביתו של הרב היה חם מאוד, הדנדי ההדור החל להזיע. הוא סיפר במרץ, כי הוא ניצול מחנות ההשמדה ומומחה לשני כלי מיתר – קטן וגדול, כינור ובטנון. "ומהו בטנון?" שאל הרב, שהרי את הכינור הכיר. אמר לרב: "בטנון הינו קונטרבס, כלי בעל תיבת תהודה גדולה, מעין כינור ענקי בן ארבעה מיתרים וקולו נמוך." אמר הרב: "אה, קונטרבס קולו נמוך, אך הוא בעל נוכחות רבה. והיכן כאן הבעיה?" אמר לו: "תלמידים לכינור יש רבים בין בני ישראל. כולם רוצים ללמוד כלי זה, שהרי זהו כלי יהודי מובהק. תלמידים לקונטרבס – אין. איש אינו רוצה ללמוד לנגן בכלי זה, ואיש אינו נמשך אליו. אין בו ממידת הווירטואוזיות, ועניין זה חורה לי, כי…"

   "כי הקונטרבס, דהיינו הבטנון," אמר הרב, "הציל את חייך!".

   "הכיצד ידע הרב?" אמר הדנדי ומלבו יצא הפרץ, "נכון הדבר. במחנות ההשמדה ניגנתי בתזמורת בכינור, כמו כולם. ניגנו וגנר להולכים אל המוות. שם, בחודש אחד גוועו שלושה נגני קונטרבס בשל תנאי התזונה הנוראיים והמחלות, וגם בשל המאמץ הפיזי הנדרש מן הנגן בכלי זה. שעות היינו מנגנים בלא אוכל ומתוך רעב, והצלילים היו עולים מעלה-מעלה. כאשר השלושה מתו, הקצין הנאצי האחראי על התזמורת כעס כל כך, שהחליט לצמצם את מספר הכנרים בחצי, מעשרים לעשרה, ולשלוח אף אותם אלי מוות לצלילי אותם ניגונים. הקצין האחראי אמר, רק מי שיודע לנגן בקונטרבס מבין הכנרים היהודים המטונפים והבטלנים, יינצל. לפתע נגני בטנון הפכו מנדירים ליקרי המציאות. מובן שאיש מבין נגני הכינור לא ידע לנגן בקונטרבס. אין זה כלי יהודי. גם אני לא ידעתי נגן, אבל אמרתי ננסה. צעיר יותר הייתי, ויצר ההישרדות פיכה בי. לבחור חשבתי, לבחור, תעשה, והקב"ה יהא בעזרך. אמרתי לקצין שאני יודע לנגן בכלי זה, כולם הביטו בי במבט מאשים, והחוורתי. הנגנים האחרים העדיפו לחכות לסלקציה, אולי ייפלו בגורל החיים ולא המתים. הם העדיפו כל דבר, רק לא לשקר לקצין המטורף ולא להעלות את חמתו, שמא לא יחוס על העשרה הנותרים וישמיד את כל העשרים. נתנו לי קונטרבס ליד והושיבו ועדה שופטת ומצוחצחת למולי. רעב הייתי, אך מעין זעם אצור זרם בי. נתנו לי תווים, תפקידים שונים מיצירות שונות, וניגנתי במרץ בקשת הגדולה כאילו כל ימיי ניגנתי בקונטרבס. איני יודע מה נכנס בי, רוח לחימה, או השד יודע מה. ניגנתי על הקונטרבס בפעם הראשונה יפה יותר ומדויק יותר משניגנתי על הכינור כל ימי חיי. התקבלתי לתזמורת המוות כנגן בטנון, והכלי הציל את חיי. חבוי הייתי מאחוריו כל שעות הנגינה, מתפלל שלא יבחינו בי, שאצליח לעבור את התופת בשלום, שאחיה. מאז נקשרה נפשי בכלי זה, ואני מנגן בו מעשה יומיום. נדרתי נדר שאם אצליח לשרוד, אלמד תלמידים מבני ישראל לנגן בכלי זה. והנה, לכינור, כמובן, יש לי תלמידים רבים; אבל את הנדר אי אפשר לקיים, איש אינו רוצה ללמוד לנגן בקונטרבס. בשעות הצהריים המאוחרות בתי הצעירה בת השתים עשרה משחקת עם אמה ההרה בסלון, או מכינה שיעורים, ואני יושב בחדרי העטוי וילונות, מנגן תפקידים שונים בקונטרבס ומעיניי זולגים נחלי דמעות."

   "ואשתך הרה?"

   "סליחה?"

   "שאלתי אם אמרת שאשתך הרה?"

   "כן."

   "אין לדעת בוודאות את מין היילוד, אך אם יהיה זה בן, ואני מאמין שאכן יהא זה בן, למד אותו לנגן מקטנות בקונטרבס…"

   "אבל, כבוד הרב, כדי לנגן בקונטרבס צריך כף יד גדולה, לאחוז בקשת, לפרוט על המיתרים העבים."

   "יודע אני, אך שומה עליך ללמדו בגיל מוקדם, כמה שיותר מוקדם, כך יותר טוב. ספר לו על הכלי, וכשיוכל להקיף אותו ולאחוז בו, החל ללמד אותו. גם אם כף ידו קטנה מדי, החדר בו את אהבת הקונטרבס, וראה תראה כי נגן גדול יהיה. ואל תישבר ואל תהא רך לבב אם יתעקש או יסרב במהלך הדרך, כי לטובתו ולטובתך אתה עושה. כך צווית. כאב – כבן. הָבֵן, על הלימוד להתחיל מאל"ף. אתה, הקב"ה נתן לך דורון, מתת אלוה, בעת צרה לדעת לנגן בכלי שלא הכרת. זה נס, אבל אין זה לימוד נכון, טבעי. מכאן הצער והכאב, מכאן המחסור בתלמידים ממשיכים. עם הבן, יתחיל הלימוד מן ההתחלה; ואז גם אתה, שנכנסת בלב הדברים, תתחיל מבראשית, כדבעי. תורה אינה קלי קלות, יתחיל הלימוד מאל"ף." נשתתק הרב.

   והילד הזה גדל והפך לגדול נגני הקונטרבס בישראל, וניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית בקשתו ובהרכבי ג'אז מפורסמים באצבעותיו.

                                                                        *

בשנות השמונים המוקדמות כבר היה הרב זקן מאוד. בצפון התחילה המלחמה ומטוסים עופפו מעל ראשי האזרחים כציפורים מבשרות רע. מתגרים בגויים, חשב הרב, ימותו הרבה ילדים משלנו. השעה הייתה שעת ערב ובבית הכנסת אורות הלוקס דלקו. הרב בדיוק סיים תפילת ערבית ועמד לצאת את בית הכנסת. והנה במִפְתַּח הדלת, בעזרת הנשים, אישה קטנה, נמוכת קומה, תחת למזוזה, מציצה ובוכה. הרב שדבר לא נעלם מעיניו הבוחנות, פילס את דרכו אט-אט, בשל גילו, בינות לאברכים שהקיפו אותו, אל עבר עזרת הנשים.

   "מה קרה?" שאל אותה.

   "הילד שלי לא בסדר," אמרה חנוקה.

   "חולה?"

   "לא חולה, כבוד הרב, אבל איך לומר, מוזר, מאוד מוזר."

   הרב כיווץ את גביניו, הנהן ואמר, "בואי לביתי מחר ונדבר."

   ובתלמוד הבבלי, מסכת נידה, דף ל', כתוב: "דרש רבי שמלאי. למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח, ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו ו-ב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיוון שיצא לאוויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים… ומלמדין אותו כל התורה כולה… וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחהו כל התורה כולה. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו… ומה השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והווי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה, מוטב, ואם לאו, הריני נוטלה ממך."

   הסבתות אומרות, כי הגומה בשפה העליונה מקורה בסטירה שסוטר המלאך.

   בשעה שבין השמשות נכנסה האם הצעירה לחדרו של הרב. הרב השאיר את הדלת פתוחה לרווחה מחשש ייחוד, והושיבה על כיסא למולו. מראה הרב בעת זקנתו היה מרשים ומרתיע, והאם הצעירה השפילה את עיניה הדומעות.

   "הביטי אליי," אמר הרב ובבות עיניו ברקו תחת לגבינים העבותים, "מה שמך?"

   האימא סירבה להביט ברב ומבטה ננעץ בקצות נעליה, "רבקה," למלמה, "רבקה נוינשטיין".

   "ומה שם בעלך?" שאל הרב

   "ראובן," אמרה בלחש, "ראובן נוינשטיין, אבל הוא מתבייש לבוא".

   "אני מבין," אמר הרב וקולו עמוק, "ומה שם הילד?"

   "נח," אמרה, וכשאמרה את השם הקצר נקשרו עיניה שוב בדמעות, "קוראים לו נח."

   "ויש לך עוד ילדים? בנים, בנות?"

   "לא כבוד הרב, עדיין לא."

   "אין דבר, עוד יהיו."

   "כן, אני מקווה." לאט לאט הסדירה נשימתה ועיניה הורמו מקצות נעליה, אך עדיין תלתה אותן בנקודה בחלל וברב לא הביטה. "אני מאוד מקווה," למלמה, "אבל זה לא בטוח. הילד הזה שיש לי, כבוד הרב, מוזר הוא, מוזר מאוד ומצער אותי."

   "ומה מוזרותו?"

   "ראשית מראהו מוזר, נח שלי בן ארבע ואילו תווי פניו הם של… של זקן כבוד הרב, של איש בא בימים, ומדבר הוא בקול נמוך כשל מבוגר ומצטט פסוקים מן המקרא ומן הש"ס והפוסקים, ויודע הוא על פה מה אמרו הראשונים ומה חידשו האחרונים."

   "כן…" אמר הרב.

   "אבל כבוד הרב, זו ידיעה שאין בה משום התוכן. ריקה היא מכל מהות, מעשה תוכי. הוא מצטט את הרמב"ם, או את השולחן ערוך בהלכה כזו וכזו ופוסק, הולכים אל הכתוב בספר ורואים שאכן הציטוט נכון הוא; אבל כששואלים אותו שיסביר במילים אחרות את אשר אמר, אין הוא יודע להסביר ורק אומר 'קלי קלות, תורה קלי קלות' וכל הזמן חוזר ומצטט כמטורף ומלעיג. שואלים אותו, מניין לך כל זאת? מתי קראת? וכל מה שהוא יודע לענות הוא 'קלי קלות, תורה קלי קלות'… הילדים רחקו ממנו ואינם רוצים לשחק איתו, כי המבוגרים אמרו להם שבנח שלי נכנס שד, והוא רב ומכה את כל הילדים שהוא קרוב אליהם. זה תמיד נגמר באסון," געתה בבכי ופניה האדימו מאוד. "מה אעשה, מה אעשה, הרב? וכבר באו כל מיני תלמידי חכמים לראות את הפלא המפוקפק הזה והזהירו אותי. ובעלי רחק ממני… ומן העולם החילוני, רחמנא לצלן, הופיע כתב גנדרן מעיתון אחד, ואמר שנשלח על ידי העורך לראות את הילד ולעשות עליו כתבה. 'הילד קוריוז', אמר. ולמחרת בא כתב מעיתון אחר וביקש אף הוא לעשות כתבה על הילד ודיבר בשחצנות רבה כלפיי. את שניהם סילקתי, הן הראשון והן השני; אבל אלה, דחית אותם פעם אחת, יחזרו אליך שוב ושוב; זרוק אותם מן הדלת ויצוצו בחלון. השמועה עשתה לה כנפיים, ירחם השם, וכבר מן הטלוויזיה מחפשים אותו, רוצים שהוא יבוא אליהם שם ביחד איתי ויפגין את בקיאותו, שלא נדע, יעשה בידור לחילונים, מעשה קוף בקרקס, ואני בורחת מהם… הרב," נשמה עמוקות, "אני רוצה ילד, לא קוריוז, ילד קטן ככל הילדים, בן, שילך לחדר וישחק בחוץ בתופסת או במחבואים." והדמעות ניגרו כמים.

   "היכן הילד?" שאל הרב במתינות.

   "כאן."

   "הכניסי אותו."

   נכנס הילד, כפו חפונה ביד האם והוא מפסיע לפניה. ואפילו הרב שהיה מורגל במיני דברים חריגים שבעלמא, כיווץ את גבותיו כדי להעמיק ראות. הגוף גוף תינוק, והראש גדול כשל בוגר. עור לבן ושקוף לו, ודומה הוא לעובר שיצא מן הרחם לפני ימים אחדים והפסיק להאדים. פניו עגולות ולחייו תפוחות, אך גבותיו עבותות ומשוערות כשל זקן, ואף באוזניו ובאפו שערות, ושפתו העליונה קשותה ושלמה ואין בה גומה מן השֶסַע. ישב הילד למול הרב על כיסא, סמוך לאמו, וטלטל את רגליו הקטנות שלא הגיעו לרצפה.

   "נח, אמור שלום לרב," אמרה האם.

   "שלום," אמר הילד וקולו סמכותי ונמוך כשל אדם זקן. ישב הרב והביט בילד ובתחילה לא אמר דבר. אחר שתיקה שאל את הילד במתינות: "היכן אתה לומד, נח?"

   "אני לא לומד," אמר הקול, שדמה לקולו של הרב, "אני כבר יודע הכול."

   "ומה אתה יודע, נח?"

   "הכול, את כל התורה כולה בעל פה, וגמרא, ורש"י, ובעלי תוספות ומפרשי שולחן ערוך, ופרקים שלמים מתוך מורה נבוכים להרמב"ם. בקיצור, הכול."

   "יפה," אמר הרב והשעין את מרפקו על השולחן כשכפתו נוגעת בזקנו, "יפה."

   "בטח יפה, הרב. תורה קלי קלות, תורה בשבילי, קלי קלות."

   "אני מבין," אמר הרב.

   פתח הרב וביקש מן הילד לצטט מן התורה. החל הילד מצטט מן החומש פסוקים שלמים, לא חיכה וצירף להם את פירוש רש"י. שאל אותו הרב היכן מצויה בש"ס סוגיה זו וזו, וענה הילד בסדר נזיקין בבא מציעא וציטט על פה. הקשה לו הרב ושאל דבר מה שאינו שגור בפי התלמידים ממסכת קודשים, וענה הילד על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ושוב ציטט על פה והוסיף פירוש רש"י ותוספות. הוסיף לו דעת הרב ושאל מה אומר על כך וכך הרמב"ם והיכן? וענה הילד: משנה תורה נושא זה וזה בסוגיה זו וזו. ומה אומר על כך רבי יעקב, בנו של הרא"ש, בעל הטורים, שאל הרב, ואף זאת ידע ובאיזה מקום בדיוק, כאילו צילם את דפי העמודים במוחו, ואפילו את הלכת השולחן ערוך לקארו באותו עניין ציטט. וכל אותו הזמן נדנד הילד את רגליו הקטנות והעבות אשר אינן מגיעות לרצפה, ופרצופו חמור סבר וזקן מאוד, כאילו הוא מצוי במעין מחלוקת לשם שמיים עם הרב.

   לבסוף שאל הרב: "ובכן נח'לה, מה כל זה אומר?"

   "תורה קלי קלות, בשבילי תורה זה קלי קלות."

   "כן, קל לך ללמוד תורה, אך מה כל זה אומר?" חזר הרב בנוקשות מסוימת על השאלה. הילד איבד קצת מביטחונו וחזר ואמר בשקט: "תורה קלי קלות, וזהו," ופניו הלבנות האדימו מכעס.

   "במושכל ראשון אדוני המלומד מאמין?" שאל הרב ברוך. "ביטחון יש לו בתורה, אך מה באשר לאמונה, זו קיימת?"

   "תורה קלי קלות, תורה קלי קלות, ואני יודע יותר מהרב," צעק הילד בחוצפה, "תורה קלי קלות". דמעות עמדו בעיניו, והאם ספקה כפיה ופרצה בבכי.

   הרב לא איבד את שלוותו.

   "נח," אמר, "אתה מצטט יפה מאוד, אבל אני רוצה להבין את משמעות הדברים. מה כל המלל בא ללמד אותנו?"

   "תורה קלי קלות," התפרץ הילד על הרב בבכי ופרצופו האדים עוד יותר, "תורה קלי קלות, ואני יודע הרבה יותר מהרב."

   הביט הרב בעיניו היוקדות בילד הדומע והאדום וראה שם משהו אחר, כוח רוחני שלא הכיר. לא היה זה מן הכוחות המוכרים של השכל הבריא האמון על ההיגיון. גירא בעינא דשטנא ומבט שלא מעלמא הדין. הילד התנשף והחזה הקטן עלה וירד כמפוח. הרב המשיך והישיר מבטו וראה שם מעט מעצמו, גבות עבותות ועיניים יוקדות ושתק. והילד המשיך והתפרץ על הרב: "למה הרב שותק? תורה קלי קלות בשבילי, תורה קלי קלות. אני גאון אני, מדוע הרב שותק? יאמר דבר של שבח." הרב שתק. "יאמר דבר של שבח הרב. אני יודע יותר מכולם, אפילו מהרב." והחל להשתולל והכה בידיו ורקע ברגליו ולא נתקררה דעתו עד שבאו עוזריו האישיים של הרב והוציאוהו משם בכוח, והאם שכבשה פניה נחלשה וכמעט התעלפה. הביט בה הרב ואמר:

   "לכי הביתה, את אם טובה מאוד. צפי לרחמי שמיים, ובעזרת השם יתברך יהיה בסדר." מתוך ייאוש ולאות גררה עצמה האם החוצה, כשהיא ממלמלת תודה חלושה לעבר הרב.

   בלילה, אחרי שאמר קריאת שמע שעל המיטה, נשכב הרב והחל למלמל בראשו פסוקים שונים עד שיירדם, כמנהגו; אבל תחת לזאת התהפך על משכבו ולא יכול היה לישון. פני הילד החלקות והעגולות ואותו מבט נוקב תחת לגבינים השחורים והעבותים בתוספת השערות באוזניים והשפתיים הקשותות שאין בהן גומה מן השֶסַע – כל אלה לא נתנו לו מנוח, ובמקום פסוקים מוכרים מספרי הקודש, זמזם במוחו אותו צירוף מעצבן: תורה קלי קלות תורה קלי קלות, עד שהחל להזיע ונדמה היה לו כי כל מיני חיות גדולות וקדומות עולות לפניו מתוך חשכת החדר בצורתן הטבעית: לווייתן ותנין ונחש הקדמוני ותחש שאיש אינו יודע את צורתו ואדני השדה שהיא מעין מפלצת גדולה שטבורה מחובר בצינור בשר אל האדמה, והיא יונקת את מזונותיה ממנה, וגם קטב מרירי, שהוא מעין שד עשוי קליפים קליפים, שערות שערות, ועין אחת קבועה לו בלבו ומתגלגל ככדור, וכל מי שרואה אותו נופל על פניו ומת.

   הסיר הרב את השמיכה מעליו, ועדיין חש מחנק. תורה קלי קלות, נשמע הקול, תורה קלי קלות. הרגיש שהוא חייב לצאת החוצה ולינוק מסייעתא דשמייא בלא חציצה מעליו, בלא תקרה מעל ראשו, רק כיפת רקיע וכוכבים. לפיכך התלבש ויצא. עמד בחוץ. חושך וצלמוות. שקט שאין לו סוף. בעוד שעות מספר ייצאו האברכים המהדירים לתפילת הנץ. חושך וצלמוות. לפתע נשמע רעש מטוסים מעליו. ציפורי ברזל, חשב, תהיה מלחמה קשה בצפון. ימותו הרבה משלנו. שוב מתגרים בגויים. התעטף בבגדיו ושתק. אחר הביט בגרמי השמיים ובצבא הכוכבים, והנה הירח מלא, סימן שאמצע חודש, ירח מלא וגדול ועגול ופרצופו כפני הילד, שערות באפו ובאוזניו, גביניו עבותים כשל הרב ובשפתיו אין גומה מן השֶסַע והוא מחייך אליו מעין חיוך של ציניקן ובקול נמוך אומר: תורה קלי קלות, תורה קלי קלות. ימותו הרבה ילדים משלנו. מתגרים בגויים. הרים הרב את שתי ידיו לעבר השמיים ועמד בתפילתו האישית, תפילת היחיד, כשהוא ממלמל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שיתחיל לימודו של נח בן ראובן מאל"ף…" התפלל הרב והתפלל, מתוך כוונה רבה עשה תפילתו; בצקון לחש התפלל בעדו.

 

פורסם ב"מאזנים"

 

 

 

18 תגובות

  1. היי רן
    ספור צובט, התמימות, הרב החכם, הכאב שלו נוגע… איך שלפת את יופיו של הספור, יש בו מן טיול בתוך התורה, כדרך חיים, ובתוך אלה שחיים את התורה, שזה לא בדיוק אותו הדבר.
    להתראות טובה.

    אם מענין אותך בבלוג שלי יש שיר -ברגע מסוים-, שגם נוגע בפנים חוץ.

    • תודה רבה על המחמאות, אף דייקת מאוד במשפטייך. כמובן, אכנס לבלוג שלך ואקרא את השיר.

  2. דפנה שחורי

    צבעים שחורים וכוכבים
    מפותל כשופר

  3. כמה יפה היכולת להכנס לנעליים הגדולות האלה, מבחינת השפה, העלילה מכמירת הלב וההוויה השונה כ"כ ושייכת לזמנים ועולמות אחרים.

    • יפה מאוד מאוד
      ומדרש זה על המלאך הסותר על פי הולד טרם לידתו רבה משמעותו בעיני שכן מצד אחד סותר מצד שני השקע מעיד על "נוגע" פעולות שונות בכוחניותן.
      פרט לעניין האישי במדרש,
      יפה השאיפה שיתחיל הלומד ללמוד מאלף שאז יהיה לימודו בשל ושלם יותר.
      שעור שאם אתה הגית אותו הוא חשוב.
      שוב כרגיל ולמה לא-לי.

      • מירי, תודה על התגובה החמה וגם למדתי משהו. לא הכרתי את הפירוש המיסטי הזה באשר למדרש. תודה.

        • רן חשבתי שזה מופיע בסיפורך. המדרש שהבאת ממסכת נידה " וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחהו כל התורה כולה. "
          בטעות כתבתי סתירה והיה צריך להיות סטר , והסיפור של הזקנות עם השקע מעל השפה העליונה הרי מופיע בסיפורך.
          אותי עניין הפער בין משמעות השקע הנעשה באמצעות מגע לבין סטירה על הפה שהיא קשה (אגב יש מפשט סיום בדיוק בשיר האחרון של דפנה עם זה שמחצצר…
          שמשתמשת בביטוי.) על כן אני תמהה מה לימדתיך?
          רציתי דוקא לדון בזה איתך.
          והשלמות כאן היא שהילד הזקן הידען שאינו בשל ליידע שלו שפתו ישרה.
          האמנם לא מופיע המדרש בשלמותו בסיפורך?
          אפילו תפילתו של הרב הרכה והנלחשת שכן זה כוחו מול כל העוצמות האלוהיות
          תפילה עם כוונה ובלחש אנושי מוגבל.

        • מירי, התכוונתי למשפט היפה בתגובה שלך ""נוגע" פעולות שונות בכוחניותן." אבל אולי לא הבנתי אותך כהלכה ופירשתי אחרת.

          • הבנת אם כך – יש לי בעיה עם המלאך הסוטר על פיו במדרש מול האמהות שאומרות שהגומה היא תוצאה של נגיעה. כן נגיעה של השכחה ולא סטירה! מה שמעניין אותי אם יש באיזה שהוא מקום במדרש סימוכין לנגיעה העדינה הזו.
            וכל זאת מן הסיבה שאני עוסקת במשהו דומה ביצירתי הויזואלית יש לומר,אלא שאני פוזלת גם לטקסטים. שלי ושל אחרים בבחינת המשקל הרוחני מילולי.
            מוזמן לבלוגי!

          • מירי, תודה על ההזמנה. אכנס בשמחה.

    • אסתי, תודה על הדברים החמים ובהצלחה עם "שלושתם". אל תיקחי ללב כל ביקורת או כל ריאיון. זה מיותר. אני יכול לספר לך שיש לך שני אוהדים נלהבים בתחום הביקורת, אנשים די קשים, אורציון ברתנא, שהוא מבקר נהדר של ייקוב הדין את ההר ואני. ושוב תודה.

      • רן,
        תודה על הדברים שנכנסים ללב. למדתי שיש להתייחס גם לנקודות האור, הן אינן כה מובנות מאליהן כפי שנדמה, התמונה מתבהרת, ויש המון נחמות קטנות שהן גדולות, הרבה אוהבים, ביקורות טובות, והאתר הזה הוא בכלל, כתם אור בלתי צפוי.

        • אסתי, האתר הזה הוא אכן "פנינה באפר" או יותר יפה "כתם אור בלתי צפוי", כפי שכתבת. יש הרבה ניכור ורשע בתוך עולם המו"לות והעיתונות הישראלי, וחבל. תודה על ההזמנה, אבוא לערב לכבוד צאת הספר.

  4. תודה. יפהפה. אם אפשר אומר לך כי הגיע לפני משנה תורה בכרך אחד, רמב"ם ללא כל פרשנות, מדויק מאוד, מהדורת מקבילי של אור וישועה (יצא לאור לפני שנה בערך) – מתנה קיבלתי, ובאמת מאז התחלתי לקרוא בו, כמעט כמעט תורה בקלי קלות.

    • מיכל ברגמן

      כתוב יפה כל כך. כמו אגדה חסידית מעורבת במדרש ומביאה יותר ממה שרואות העיניים וממה שכתוב בספרים החכמים. חכמת הלב שהיא כה נדירה.

    • צביה, תודה על התגובה שיצאה מן הלב. אני מבין אותך כל כך. יש הרבה חוכמה וכוח בטקסטים היהודיים הפרשניים. זה דבר חי ונושם. אני מקפיד לחזור לארון הספרים היהודי וללמוד כפי יכולתי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל