בננות - בלוגים / / על הפרוזה של אשר ברש. חלק רביעי
רן יגיל

על הפרוזה של אשר ברש. חלק רביעי

 

בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי

על הפרוזה של אשר ברש בכלל, ועל הנובלות ההיסטוריות בפרט

חלק רביעי

 

 

ממרכז אירופה ינדוד היהודי אל המזרח, מזרח אירופה. כאן כבר יתואר המגע עם העולם הנוצרי באורח פיזי ממש, כעימות אלים. ככל שנעו היהודים אל עבר מרכז אירופה, קיבלו הנובלות אופי פילוסופי. הנובלה "בפונדק אחד" נשענת כולה על השיח הפילוסופי בין אראזמוס מרוטרדם, מהוגיה הגדולים של הדת הנוצרית, לבין שני יהודים, תלמידי חכמים. בנובלה הקצרה "מול שער השמים", המגע עם העולם הנוצרי יהא פיזי, לא מעודן, כי אם בהמי. כל כולו מבוסס על מערכת יחסים בין מענה למעונה המחליפים תפקידים: סדיזם ומזוכיזם, שני צדדים של אותה המטבע: העולם הנוצרי והעולם היהודי, יחסי סאדומאזו.

בכלל, שתי הנובלות הבאות ברצף, "מול שער השמים" ו"עצמות ר' שמשון שפירא", הן הנובלות הפסיכולוגיות ביותר ברצף. הן עושות שימוש בפסיכולוגיה כאמצעי אמנותי, אפילו יותר מ"שאול והאתונות" – הנובלה הראשונה ברצף – המתבלת רובד מיסטי, מטאפיזי, עם תורת הפסיכולוגיה המודרנית, כאשר שתי האתונות גוחנות מעל שאול התם לגווע בסוף הסיפור. היהדות הסגורה והקנאית של מזרח אירופה, זו החיה בעולם קשה של עמים אכזריים, עולה וצפה מתוך הטקסט של ברש, "מול שער השמים".

זהו סיפורו של ישראל מיכל, שמש בית הכנסת של הקהילה הקדושה בטטייב. הקוזאקים נכנסים לעיירה אחרי שהיהודים נטשוה. ישראל מיכל נותר מאחור בדומה לנשאר בטולידה, ובדומה לערך בנובלה "עד היסוד"; אך שלא בדומה לנשאר בטולידה, ישראל מיכל מחליט להתנגד לקוזאקים הרוצים לטמא את בית הכנסת ולהופכו אורווה לסוסיהם. הוא ממטיר מרום בית הכנסת גשם אבנים על הסוסים והחיילים. עניין זה דורש את התערבותו של אבא גונטא עצמו, מנהיג הקוזאקים.

זה גם סיפורו של חייל גדל גוף בצבאו של אבא גונטא, בשם איואן זורבילו, שנצטווה להכות את השמש ישראל מיכל למוות במגלב לאחר שנתפס. כאן מתפתחת מערכת פיזית בין מענה למעונה, שהיא מן הסצינות החזקות בספרות העברית החדשה. חיים נחמן ביאליק העריץ את הסיפור הזה. המגע הפיזי בין המצליף למוצלף הופך למעין סימביוזה, כאשר גם המצליף, החזק כביכול, שצווה על ידי מפקדו לעשות את המלאכה לאט לאט ובמסירות, מחכה לצאת נשמתו של המוצלף. לבד לא ימות. תעצומות הנפש של ישראל מיכל בהתנגדותו הפסיבית יורידו שאולה את מי שמשתמש בכוחו הפיזי נגד המיעוט החלש.

התיאור הנפלא פותח בשורות הללו: "ארבע לשונות המגלב לפתו את הגוף הכחוש באהבה רבה…". המוצלף בהמשך מתואר כך: "הוא חש איזו נעימות במראה הדמים הזה. הצליפות היורדות עליו בקצב קובעות, כביכול, משטר וסדר בדברים, והם נעשים מובנים וגם מוצדקים. לוהט בקרבו רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה הצליפות…". זורבילו ממשיך להצליף ומאבד אטאט מכוחו, עד שנדמה כי "זורבילו מתנענע כבתפילה…". איזו הקבלה פיזית, קיומית, ממש חילוף תפקידים. הנוצרי הופך יהודי: מתנועע בתפילה. בהמשך נאמר על המצליף: "מבטו של הלה [המוצלף] זורם לתוך נפשו, לתוך לבו ומֵמֵס שם דבר מה. הזוך והתום הקדוש השופעים משם משכחים אותו הכל, את הטביחות של אתמול ואת הקרבות של מחר…". לבסוף, לפני שיוצאת נשמתו של המוצלף, הוא לוחש: "עייפת, בני, נוחה, נוחה רגע, נוחה…". והמצליף? "פתאום פרצה שאגה, כחרחור של גוסס, מתוך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידו והוא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעונה…".

המקטעים שאני יוצר כאן ברצף לשם קיצור הדברים עושים עוול להדרגתיות הנבנית בטקסט, המורה על היחסים בין המענה והמעונה, המצליף והמוצלף. הרגע הזה, שבו מתואר המגע של שני היחידים המסמל את יהודי מזרח אירופה במגעם עם האוכלוסייה הנוצרית הנוקשה, מומחש באמצעים פיזיים. הסימביוזה הזאת מומחשת באמצעות הסמל של המענה היחיד למול המעונה היחיד והחלפת התפקידים בין השניים. זה רגע גדול בספרות העברית המתחדשת.

גם כאן, ביצירה זו, לא מזניח אשר ברש את המודעות הגדולה שלו ללשון, בעיקר בצד של בחירת המילים. "יובא לפני כל ז'יד וכל ליאך!" (ליאך = פולני), אומר אבא גונטא בלשונו. שמות פרטיים מן ההקשר האוקראיני: מושב הרומאדה (מושב ראשי העדה); קולפאקים (מצנפות גבוהות פולניות שהקוזאקים חבשׁוּ); הקוסטיול (הכנסייה של הפולנים, שנואי נפשו של אבא גונטא); ההידאמאקים (הקוזאקים, אחיו של אבא גונטא, הבוגד במלאדאנוביץ ומתחבר אליהם); טאראס (גיבורם המיתולוגי של הקוזאקים), ועוד. הריאליה שיוצר ברש בטקסט הקצר וההיסטורי הזה היא מושלמת.

תפקיד מרכזי יש לשמים המגינים מעל בסיפור זה. ביום כניסתו של אבא גונטא אל העיירה טטייב, מתוארים השמים כך: "השמים הם כשמים שלפני מתן תורה: רחוקים, צחים ושליווים. בעוד שבוע צריך להיות חג השבועות". ברש יוצר הנגדה נפלאה בין האווירה השמימית הפסטורלית של אותו יום, לבין האימה הכרוכה בזוועות הקוזאקים. הוא כמו מחיה בפרוזה את פסוקו השירי של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" (בעיר ההריגה). אך בעוד אצל ביאליק באות השורות להורות על שגרת החיים, על הרצח כחלק מן השגרה, עם האביב הביא האל גם את הטבח, מעצים ברש את המעמד בתארו את עיירת הרפאים שהתרוקנה מיהודים כמתעטפת בחג יהודי מן התורה.

בסוף הסיפור נישא ישראל מיכל במעלות קדושים אל שער שמים. אבל הצד הסימביוזי של החיים בין הגויים, הרחמים על מי שמצליף בפקודה ומאבד מכוחו; הרחמים על מי ששונא מבלי לחשוב כאילו היה הדבר אטביסטי, דהיינו ירושת אבות, אינם מניחים לישראל מיכל. "ישראל מיכל מרגיש כמו מנדנדים ונושאים אותו למעלה למעלה, אל מול שער השמים, אל שלוות הנצח והאור הגנוז, אך בעיניו יראה אדם מעונה, טורח ועמל בשארית הכוחות, באחרית הנשימה, והוא רוצה לדבר אל האומלל, לנחמו…" (ההדגשה כאן במקור). אין נחמה, לא למעונה ולא ולמענה, אלא המוות; עד שזה האחרון ייפול אפיים ארצה על גופתו של זה הראשון באובדן כוחות, והסימביוזה הנפשיתפיזית תהא מושלמת.

הנובלה הארוכה ברצף הנובלות ההיסטוריות של אשר ברש היא הנובלה "עצמות ר' שמשון שפירא", אשר במבנה השטח שלה בנויה כסיפור מתח, סיפור רצח, שכל כותב מותחנים היה שמח להתהדר בו. מובן שמטרתו העיקרית של ברש אינה עינוג הקורא ובידורו ביצירת מתח על פני רצף הטקסט, אף שמבעד לפרקי הנובלה מבצבץ ועולה הז'אנר.

הנובלה נחלקת תמטית לשני חלקים: פרקים א'-ו'; ופרקים ז'-ח'.

החלק הראשון מתמקד בתקופת ההשכלה, או ליתר דיוק שנות ה-70 של המאה ה-19. יהודי, משכיל, מאמין, סוחר אמיד, ר' שמשון שפירא, יוצא למסע עסקים במרכבה, ונעלם. הוא הופך להיות נעדר, ואשתו, גיטלי, בחזקת עגונה. דמותו של ר' שמשון שפירא נבנית לנגד עינינו בהדרגה. ברש מיטיב לתאר באופן נפלא את תודעתו המשכילית והרהוריו. הוא כביכול פתוח אל העולם הנוצרי עמו הוא בא במגע, אך כשהוא מנסה לעשות צעד אחד נוסף בכיוון עולם זה, מתגלה הקרע הגדול בינו לבין העולם הנוצרי, הפער שלא ניתן לגישור, וקורֵית הקטסטרופה: "הוא ניעור מהרהוריו ומישש את ארנק הכסף שעל לבו מתחת למלבושיו. כתפיחה קשה נח הארנק על חזהו. איך ייוודע לו לאיכר, שאני מוליך עמי סכום גדול כל כך? חששנית היא גיטלי. אמנם 'אשרי אדם מפחד תמיד', אך הפירוש האמיתי הוא: מפחד מפני ה'. ובנוגע לבני אדם כתוב: 'באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי'. ופסוק זה בתהלים עלה באוזניו בתרגומו האשכנזי המתוק של הרמ"ד…".

רמ"ד הוא רבי משה דסוי, הלוא הוא רמבמ"ן – רבי משה בן מנחם, משה מנדלסון, אבי ההשכלה, 1729-1786. תודעתו המשכילית של ר' שמשון שפירא בנויה פסקאות ארוכות של הרהורים על פני החלק הראשון של הנובלה. הוא מהרהר במצב היהודים, במעמד המסחר של העיר, תוך התבוננות בשפע הסובב אותו. השפה של ברש כמספר נצמדת לתודעתו של הגיבור. אף היא הופכת משכילית. הוא מאמץ בחזרה את וי"ו ההיפוך המקראית מתוך רצון פסבדו-מקראי להתקרב אל לשון ההשכלה, אשר רצתה להינתק מהיהדות הגלותית הסגורה ולדבּוֹק בתנ"ך ובדקדוק העברי. ברש מרשה לעצמו גם לשון נמלצת, חגיגית ולא משוחררת, ברצף המחשבתי שהוא יוצר במסעו של ר' שמשון שפירא. עם כל זאת מגניב ברש כל הזמן את התחושה כי ר' שמשון שפירא מצוי בבית ולא בבית, מהלך על קרח דק, מרקם שעלול להיסדק בכל רגע: "את רוב האצילים האלה הכיר ר' שמשון והיה מדבר עמם פולנית צחה, מתובלת בפתגמים רומאים. בכלל דיבר ר' שמשון בשלוש לשונות המדינה כראוי, ובשעת הכושר לא נמנע גם משיחה קלה בצרפתית… אף כי הסכין בנסיעות רבות ורחוקות היה תמיד חש בדרך איזו אי מנוחה והיעדר שיווי המשקל, כאילו הוטל שלא בטובתו לתוך הניכר ולא ראה מוצא ממנו…".

ברש בונה את דמותו של ר' שמשון שפירא כחומד-עולם, עיניו אינן שבעות מֵרְאוֹת את הסובב – יהודי שיצא אל העולם – הציץ יתר על המידה, ונפגע. חמדנותו של שפירא עומדת לו לרועץ בעיקר כשהוא מסתכל על נשים. את הצד היצרי מגיש לנו ברש ברמזנות חששנית המאפיינת יהודי, מאמין, בעל מחשבות שכאלה, בקרב הנוצרים. ברש יודע להלך מעדנות, כאשר הוא נוגע בארוטיקה. "גל חמים עבר את שוקיו והוא לחצן זו אל זו בהנאה, אך מוחו חתר לעבור למחשבות אחרות, טהורות, כיאות לטוהר הבוקר העולה… את פניה של הבת הנלבבת גירש בחוזקה. 'כמה קל אני! כמה שולט בי יצרי!'… בחיק העגלה היה מוטל תרנגול גזעי גדול, כפות ושקוע בהרהורים, שהאיכר קנה ביריד לשם רבייה…".

הז'אנר של סיפור המתח בא לידי שיא בחלק הראשון של הנובלה, כאשר הקורא נותר ולשונו בחוץ. הוא יודע כי ר' שמשון שפירא מת בדרך, הוא יודע זאת אפילו מתוך כותרת הסיפור, אך הוא אינו יודע איך, ומה עניין עצמותיו לכאן. ברש כמספר מיטיב להיפרד מן הדמות שהקורא ליווה תודעתית ורחש אליה אמפתיה בהתגנבו אל מחשבותיה האסורות האינטימיות. הסוס הנושא את הכרכרה נפצע ברגלו. ר' שמשון שפירא והעגלון חוזרים אל האכסניה בה שכנו, כי אין הם יכולים להמשיך בדרכם. שפירא מחליט להמשיך לקאמינקא בעגלה כדי לא להפסיד זמן, לסחור ולחזור ולאסוף את העגלון, ומשם הביתה לברודי. הוא יוצא ולא שב, יוצא ונעלם. העגלון ממתין-מודאג, אבל לבסוף, כשהסוס מחלים מעט, הוא מחליט לשוב הביתה, אולי כבר שב אדונו בדרך אחרת? ברש משחק בין הזמנים הקטנים לזמנים הגדולים, מה צפוי, התולדות. "העגלון יצא אחת לכל עשרה רגעים וצפה על פני הדרך השוקטת – ואדוניו איננו". כאשר אתה מסיים לקרוא את הסיפור, אתה מבין איזה מתח בלטריסטי נבנה כאן בין הזמנים הגדולים לזמנים הקטנים: כפסע בין מי שעומד לשוב בעוד עשר דקות לממתין, לבין מי שעומד לשוב הביתה כשק עצמות פזורות כעבור למעלה מארבעים שנה.

העגלון שב וכרכרתו ריקה. כשהוא שב, ור' שמשון שפירא אינו מצוי בביתו, ברור כבר לגיטלי האישה, האסון, כצהריים. וכאן ברש, כדרך מספר מיומן, מתחיל לטשטש, מפיץ שמועות שונות על דרכי מיתה משונות של ר' שמשון שפירא, פעם כך ופעם כך, שהרי דרכם של סיפורים בלי סוף לצמוח ולתפוח לאגדות. אולם ברש יוריד את האגדה אפיים ארצה בשתי ידיו הכותבות, כפי שניסח זאת ידידו ושותפו לעריכת כתב העת "הדים", יעקב רבינוביץ: בעוד עגנון הופך את המציאות לאגדה, ברש הופך את האגדה למציאות. הניסוח של רבינוביץ מדויק להפליא. ברש תמיד הופך את המופשט לקונקרטי תוך שמירת מידת העומק של המופשט. הפרוזה שלו תמיד גוררת רעיונות אל עבר המוחשיות: המילה המדויקת, התיאור המדויק, הריאליסטי.

בחלק השני, דהיינו פרקים ז'-ח', תתפענח לנו הקוראים היעדרותו הממושכה של ר' שמשון שפירא. שני הפרקים מתרחשים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. שניהם מתמקדים בשמשון הקרוי זיגמונד, רופא וקצין בצבא האוסטרי, שהוא נכדו של ר' שמשון שפירא הנעדר. זיגמונד מופיע בכפר מדוודי עם עוד כמה קצינים, בחיפוש אחר מורד פולני, תומך הרוסים, אדם בשם איון דידיץ'. הם נכנסים לבית הוריו של המורד, ושם מספרת להם הזקנה, אמו של איון דידיץ', על כך שבנה אינו אשם. היא מבלבלת את היוצרות ותולה את האשם בבעלה, סטיפן דידיץ', אבי המורד, שהוא הוא רצח את היהודי לפני שנים. הקצינים אינם מבינים. לא לשם כך באו, כדי לשמוע מעין סיפור עוועים שכזה, הרי את הבן המורד הם מחפשים, איון דידיץ', ולא איזה אב שכבר אינו חי, אשר קיפח חייו של יהודי לפני עשרות שנים. הזקנה מספרת לקצינים את הסיפור שהיא רוצה לספר, את מה שמעיק עליה, שהרי כל כולה חיה בעבר ולא בהווה. הסיפור מצמרר. מובן שזיגמונד שפירא, הנכד, הקצין, הרופא, עושה אחד ועוד אחד ובא לידי מסקנה שלפניו עומדת אשת הרוצח של סבו.

מתברר שהכּפרי ממדוודי, סטיפן דידיץ', רצח את שמשון שפירא בשכרותו, כי היהודי פזל לעבר בתו. תיאור הרצח בלילה הוא מן התיאורים המצמררים שקראתי בספרות העברית. הזקנה טוענת כי האב, סטיפן דידיץ', קבר את היהודי בגן, מאחורי האסם; עוד היא מספרת כי הבת, אותה חמד היהודי בעיניו, מתה, טבעה בנהר; ואילו האב, הרוצח, אף הוא כבר אינו בין החיים, נפל עליו עץ ביער, פצעו והרגו; ובעצם מאז אותו לילה גורלי כל המשפחה היא בחזקת רדופה. המצפון מכה, ואינו נותן מנוחה. הזקנה כאילו חיכתה לבואם של הקצינים, כדי להחזיר לזיגמונד הנכד את סבו, ר' שמשון שפירא. הקצינים הולכים אל הגן עם החיילים, ואלה מצווים להוציא את עצמותיו של ר' שמשון שפירא. ד"ר זיגמונד שפירא, איש רציונלי מטבעו, שם בשק את עצמות סבו ונושא את השק הזה כל שנות המלחמה עמו ואף לאחריה, עד שמתאפשר לו לבוא לברודי ולהביא את עצמות סבו לגיטלי, סבתו הזקנה, אשת ר' שמשון שפירא, שכאילו חיכתה כל חייה רק לרגע זה. קו דק של דמיון – המזכיר במעט את יחסי המענה והמעונה ב"מול שער השמים" – נמתח בין אשת הרוצח ואשת הנרצח המצפות לגאולה.

עד כאן הכול טוב ויפה. לפנינו סיפור מעניין ומותח, אך היכן כאן הגדולה של ברש כמספר? מילת המפתח להבנת התימה המרכזית של הסיפור היא אטביזם (תורשתיות, הופעת תכונות של אבות רחוקים אצל בנים ובני בנים). בדומה לנובלה "שאול והאתונות" מחבר כאן ברש את הצד הפסיכולוגי אל הצד הלא-ריאליסטי, המטאפיזי. ובאמת, חִשבו, איזה מין דבר הוא זה שרופא, אשר רואה את כל זוועות מלחמת העולם הראשונה, ואשר רגיל בכלל, בשל מקצועו, לראות גופות ואיברים מרוטשים, בא לידי ריגוש שכזה מערֵמת עצמות שנמצאה בחצר גן, אפילו שהם של סבו, עד כדי כך שהוא נושא את שק העצמות הזה אתו לכל מקום כאילו היה מתנה לאישה אהובה. מילים אלה משים ברש בפיו של זיגמונד גיבורו. כאשר מישהו שואל אותו מדי פעם מה יש לו בשק, זו תשובתו. האישה האהובה היא כמובן הסבתא הזקנה שמצפה ומחכה מבלי לדעת למה. "השק הזה ילווני בכל דרכי. אם אחיה מן המלחמה, אביא את העצמות לקברן בברודי המשוחררת… ותמוה: הוא שטיפל זה כמה שנים בגופות חיים ומתים. ועתה, בעת המלחמה ראה יום יום חללים למאות – היה נתון תמיד להשפעת חבילת העצמות הקטנה, המפורדת, היבשה, שנשתמרה עמו בילקוטו… המלחמה ועצמות סבו לימדוהו לשער גם השערות מטאפיזיות, מסתוריות". שוב לפנינו קונקרטיזציה, והפעם של המוות. דווקא החומר גורם לנו להרהר הרהורים מטאפיזיים. המוות המופשט כמו הלימוד הופך מוחשי – עצמות!

הכול כאילו מתכוונן לקראת בואו של זיגמונד שפירא, כדי שזה יפדה את עצמות סבו. הרוצח, האב, סטיפן דידיץ', בא בחלומה של אשתו החיה ואומר לה כי שרים גדולים יבואו לחפש את מקום הקבר; האישה היהודייה, גיטלי מחכה מתוך ציפייה אינטואיטיבית לגאולה שתבוא מבלי לדעת דבר כל השנים. ברש, בידי אמן יוצר, בורא אטביזם שמעל לכוחות הגנטיקה, מעל להבנתו של המדע.

הכרחי למתוח קו השוואתי בין נובלה זו, ושיאה, שהוא תיאור ליל הרצח על ידי טקלה, הזקנה הנוצרייה, לבין הפואמה "הקבר ביער" לאורי צבי גרינברג. את הפואמה הדרמתית כתב גרינברג לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא כלולה בספרו המונומנטלי "רחובות הנהר: ספר האיליות והכוח". מצויה היא לקראת סוף הספר ומתארת מקרה של גוי, איון בן סטפן גוספודר, אשר שחט יהודי ביער, אך לפני השחיטה מספר לו היהודי סיפור על גוי אחר ויהודי אחר, מעין סיפור בתוך סיפור, מספר היהוד-עירום-חי – בלשונו הרטורית הנפלאה של גרינברג – על אותו יהודי אחר, אשר אמר לשׁוחֵט הגוי לפני השחיטה, ביער, בגשם, שלא יעשה את המעשה, כי בועות המים בשלולית הן כעיניים לעדות ויעידו ויוכיחו את הגוי על הרצח, בכל פעם שיירד גשם. וכך היה. הגוי הרגו והפך רדוף; עד שהחל לדבר אל הבועות המבעבעות בשלולית כעיניים דברי וידוי, ובכך הסגיר עצמו לידי השלטונות על מעשה רצח. אני נפתה לצטט את הרטוריקה, את הקצב של גרינברג: "'רחמנה, בועות! אל תגדנה עדות/ כי רצחתי ביער במו אולרי/ את רוכל הסדקית היהודי-עירום-חי/ בלכתו לאולסק לביתו לשבת…'/ תפשו הסרדיוט וכבלו בכבלים/ והובא לאולסק ועמד למשפט/ ונידון לתלייה… הבועות, אדם טוב!/ תנני לילך עירום-חי פה ביער!".

את הסיפור הזה מספר היהודי הדובר, העומד להישחט על ידי איון בן סטפן גוספודר. מובן שהמעשה אינו מושיע את היהודי, ואיון בן סטפן רוצח אותו. מכאן הופך איון בן סטפן רדוף על ידי היהודי בלא שום צורך בבועות גשם בשלולית לשם עדות. היהודי בא בחלום, מענה את נפשו של הגוי, זה מוכר? זה מזכיר את סיפורי ברש? "עצמות ר' שמשון שפירא", "מול שער השמים", ואפילו "הנשאר בטולידה", המוטיב הזה ידוע ומוכר בנובלות של ברש. היהודי שהוא כספחת, כנגע בעור, ייקח את הגוי עמו עד הסוף המר, הסימביוזה, אי היכולת להפריד בין השניים.

בפרק הרביעי, שהוא הפרק האחרון של הפואמה הדרמתית, מביא גרינברג את הפתרון הלאומני שלו לייסוריו של הגוי. שם השיר הרביעי הוא "גואל הדם בא למקום", ובו מתואר בנו של הנרצח, פרטיזן גואל דם, הבא למקום לנקום את רצח אביו; יעשה הפרטיזן באולר מעשה כשם שעשה הגוי לאביו, אך לפני זה הוא אומר "קדיש יתום", והשיר מסתיים באמירת אמן.

מובן שפתרונות פואטיים שכאלה אינם אמונים על אשר ברש ההומניסטן, השם דגש על הצד האוניברסלי לא פחות מאשר על הצד הלאומי. ובכל זאת מדהים לגלות את הזיקה בין שתי היצירות, את הקשר בין הפואמה הדרמתית של אצ"ג לנובלה ההיסטורית של ברש. אפילו בדבר כל כך טריוויאלי כשמות הגיבורים: איון, הבן הנוצרי, המוזכר בנובלה, סטפן, האב הנוצרי, המתייסר בשל רצח ר' שמשון שפירא; למול איון בן סטפן גוספודר של אצ"ג, שרצח את היהודי ונפשו מתענה וכולו רדוף. גם המצב, הישיבה ליד הקבר של היהודי, הוא תיאור מצמרר ודומה: אצל ברש קריר יותר, פחות דרמתי, יותר קולנועי: "אחר כך עמדנו, אני ונאסטיה (זו הבת – ר"י), דבוקות בכותנותינו, ליד החלון והבטנו החוצה. הירח לא היה, אך העננים התפזרו והיו הרבה כוכבים גדולים בשמים שהאירו מעט את החשיכה. ראינו איך נשא סטיפן את גופו הגדול של הנרצח מוטל על כתפו אל גן. על כתפו השנייה נשא חבילת בגדים. הכלב הלך אחריו מורד ראש וזנב. בקצה הגן, בינות לעצים, ראינו תלולית עפר גדולה. מאחורי התלולית היה הקבר כרוי [ההדגשה של ברש]. הוא הטיל את הגווייה ואת החבילה על התלולית, משם דחפן ברגל אל הקבר. אחר מילא במעדר את הבור עפר, יישרו, דרך עליו ברגליו. אחר התרחק, ישב על גזע, הוציא את כיס הטבק וגלל לו פאפירוסה והציתה. כחצי שעה ישב ועישן פאפירוסה אחר פאפירוסה [ההדגשה שלי – ר"י]. אחר קם, כיתף את המעדר ושב הביתה. הבריח את הדלת, העמיד את המעדר במקומו במסדרון. נכנס עוד פעם לחדר ההוא [ההדגשה של ברש], שהה שם איזה זמן, אחר יצא החוצה, רחץ ליד השוקת את הגרזן ואת הידיים. אני התכווצתי במיטה ונלחצתי בכל כוחי אל הקיר. הוא הטיל את הפרווה, התפשט, ניגב את רגליו בשק, ונכנס אל המיטה. כנציב קרח נכנס אל המיטה, רעדתי שמא ייגע בי גופו. חשתי שלבי ניתק בי… ידיו שפכו דם נקי. והוא כל גופו טבול בדם הזה…". סדרת פעולות מצמררת מתוארת על ידי ברש.

ואצל גרינברג בשיר השלישי של הפואמה הדרמתית המשורר כותב באותיות קטנות מעין הוראות בימוי: "יושב שתוי, בפישוק רגליים, על מקום הקבר. מוצץ את פי/ הבקבוק-הריק בתאוות גור-חיה. זורק לפתע את הבקבוק בפני/ מי-שהוא-נעלם שעומד לפניו מנגד… מתייפח מחמת עודף/ יי"ש… ומתחיל להסיח את לבו בפני אלוהוניו שלו:// יזוניו הטוב, הנחמד בשופטים!/ לפניך אפשר לספר את הסוד:/ שרצחתי ז'ידון… נו ואינך משים/ עניבת התלייה לצוואר של איון…/ אבל הז'ידון חי-ובא-בחלום…/ ולא טוב לְאִיוָן, אלוהוניו שלי!/ יזוניו שלי!/ זה היה זה היה…/ זה היה יהודי עירום-חי וביער./ זה מושך כאישה, זה מושך כמו יי"ש,/ אל זה המקום… ואם איני הולך/ ואומר: לא אלך! במקומי אשאר!/ – זה זועק בקולו, זה בכי-ואומר:/ 'חונני ותנני לילך… אדם טוב!/ ירא אל ורחם!'".

הטקסטים מדברים מעצמם, זה למול זה. מלבד הניואנסים הרי נראה בעליל כי המצב, מוצא המצב דומה. זה ממש אותו מוטיב. גם האמצעים האמנותיים דומים – דרכי המבע. אצל גרינברג יש קצב ורטוריקה הבנויה על חזרות של מבעים מקוריים המאפיינים את הפואטיקה שלו: "זה מושך כאישה, זה מושך כמו יי"ש" או, "יהודי-עירום-חי" או אל הרטוריקה של החזרה מִתוספת אובססיית הניכוס של איון הרוצח, שהרי עכשיו, משכבשו הגרמנים את פולין, הכול שלו. הוא חוזר כל הזמן כאחוז טירוף על כך: "אתה ז'יד, בא ה'שווב' (הכוונה לגרמנים, ר"י) ואני השליט/ איון בן סטפן דמן חילצ'יץ' הכפר/ וסמוך לאולסק… גם אולסק היא שלי,/ גם היער שלי וייזוניו שלי!/… ובארץ ה'שווב' ושלי והכול,/… (זה שלי הנהר פה סמוך לבוא יער!)/… כי אני/ איון בן סטפן מכפר חילצ'יץ' הזה/ הסמוך לאולסק (ואולסק היא שלי,/ גם היער שלי וייזוניו שלי!)/ … בא ה'שווב', אתה ז'יד, ואלוהים הוא שלי/ והכול, גם אתה, זה הגוף-עירום-חי/ חוחוחו, חוחוחו…//"

גם אצל ברש המתח חי באמצעות תבנית החזרה, באמצעות מילה שיש בה מן העוצמה הריטואלית, דומי, אשר משמעותה: שִׁתקי. "'שמעי, קטלה, כשארד מן המיטה – אל תזוזי. את שומעת? אם גם הבית ייהפך – אל תזוזי. אם תזוזי – והרגתיך…' אחר ניגש אליי, החזיק למול פניי את שני אגרופיו ומבין שיניו סינן: 'דומי, אישה!' אחר הלך אצל נאסטיה ובאגרופיו איים עליה: 'דומי, בת!'… ופתאום כבשה נאסטיה את פניה בכר והתחילה מייבבת בחשאי. קפצתי מן המיטה ורצתי בחדר כמטורפת, פרשתי ידיי ולנאסטיה צעקתי כמו בקולו של סטיפן: 'דומי, בת! דומי, דומי!'… סטיפן היה מאז בבית כמו רוח רעה, כמו שטן. הוא התעלל בכולנו. 'דום דום!' את המלים האלה שמענו מפיו יומם ולילה".

הנגדה טוטאלית עומדת בין פתרון הרצח הנתעב בפואמה הדרמתית של גרינברג, "הקבר ביער", לבין פתרון הרצח בנובלה "עצמות ר' שמשון שפירא", לאשר ברש. אצל גרינברג הפתרון הוא לאומני גרידא: גואל הדם בדמות פרטיזן יהודי, ציוני, בא למקום, דהיינו לקבר, ושוחט, אף שהדבר אינו נאמר במפורש, את הגוי על קבר אביו היהודי. מה שעשה הגוי לאביו היהודי, עושה גואל הדם, הפרטיזן, הניצול, הגיבור, לגוי, באותו אופן, באותו כלי – האולר. קולו של האב אף הוא לוקח חלק בדרמה. לפני השחיטה אומר הפרטיזן "קדיש יתום" ומסיים ברצון להיפגש בירושלים ובאמירת אמן. לגרינברג הפתרונים. אצל ברש, הפתרון הוא שאין פתרון. להפך, ככל שהנכד, זיגמונד הרופא, יודע יותר פרטים על פרשת הרצח, הוא מבין פחות ופחות את החיים; אלה הופכים יותר ויותר חידתיים מבחינתו. "הרופא הכניס את העצמות אחת אחת לתוך השק. הוא ירד לתוך הבור. חיפש, בלש באצבעותיו, הפך בעפר ומצא עוד אילו צרורות. לבסוף עלה כולו רחוץ בזיעה, הרים את השק כשוקלו בידו ואמר בחיוך נבוך: – – – 'זה הכול, אדוני. זה היה סבי: סוחר עשיר, חבר המועצה העירונית בברודי, איש מכובד על השלטונות של הוד הקיסר והמלך, היה לו גם אות כבוד…" [ההדגשה במקור – ר"י]. ככל שהנכד, זיגמונד הרופא, יודע יותר פרטים על הרצח, הוא מבין פחות ופחות את חייו, חייו שלו. מנין צצה תחושת השליחות לגרור שק עצמות ישנות בלב מלחמה עולמית, ועוד על ידי אדם רציונלי כל כך ומשכיל? מנין צץ האטביזם הזה? "(המלחמה ועצמות סבו לימדוהו לשער גם השערות מטאפיזיות, מסתוריות)…".

בצר לו, בלי תשובה, פונה זיגמונד אל הכתיבה כתהליך משחרר. הוא מטייט במחברתו מיני רשימות קצרות, דחפים ופרצים מילוליים העולים על הדף. כאן מתחבר, כדרכו של ברש בקודש, הרובד המטאפיזי לרובד הפסיכולוגי. זיגמונד מנהל מעין יומן, רישום של מחשבות טרופות, כאילו שבתיעוד זה של כתיבה אוטומטית יש איזשהו מזור. למשל הוא כותב:

"ארצות וערים ויישובים צצים ופורחים, למען יהיו לאחרונה לחורבן ולמפולת, כן היה וכן יהיה לעולמים".

"אב היצרים, שנטע הטבע בתוך האדם להיות בורא החיים, הוא גם מחייב החיים. כן היה וכן יהיה לעולמים" [ההדגשות של ברש].

"אין יתרון לאדם, אשר הוציא כל ימיו וימת על יצועו וגם קבורה הייתה לו, על האדם אשר חייו קופדו ביד אכזר בלא עת. כן היה וכן יהיה לעולמים".

"האנשים אשר יתהלכו תחת השמש, למי הם עגונים יותר – לחיים או למתים? לא ידענו ולא נדע לעולמים".

השימוש של ברש כאן במילה עגונים הוא נכון כל כך בהקשרו, והוא מעיד על רגישות לשונית נדירה של פרוזאיקן. לעגון/עגונה שלוש משמעויות: האחת הלכתית, מי שבן זוגו או בת זוגו עזב/ה בלא נטילת גט ונעלמ/ה, ולפיכך אינו רשאי/ת להתחתן כל עוד לא סודר עניין הגט. משמעות זו קשורה לסיפור, הרי גיטלי היא בחזקת עגונה. ניתן לגזור את המילה עגון כבינוני פעול של השורש עג"ן, לשון עוגן; ובכן אפוא, למי כבולים האנשים החיים, למתים או לחיים? למי כבול הגיבור זיגמונד? לכל אינסוף הבריות שפגש במסעותיו, או לאותו שק-עצמות-חרֵרות שמצא? ומשמעות שלישית – קיומית גרידא: עגון בעברית פירושו גם עצוב, קודר, אָבֵל. אף למשמעות זו מכוון ברש באומרו עגונים, למשמע עמוק זה של העצב הקיומי, חידת החיים הזורמים.

זיגמונד כותב: "שלוות הנפש וצחוק האושר לאדם החי יציצו מתוך עצמות מתים עתיקים, ברעש מלחמות ודמי רצח יאיר אורם, ורק מעטים יראו ויידעו. כן היה וכן יהיה לעולמים".

ברש, שלא כמו בפואמה של גרינברג, מביא את גיבורו זיגמונד למצב של אין פתרון. ממש כך. תהייה מתמדת על הקיום הקל והבלתי נסבל. התייאשות מעצם המעשה בתוך החיים הזורמים והמשך הליכה הלאה. התייאשות – הליכה הלאה; התייאשות – הליכה הלאה. הרובד המטאפיזי והרובד הפסיכולוגי מתחברים וסיום הנובלה הוא ממש קיומי, הייתי מסתכן ואומר אקזיסטנציאליסטי. ואף שכאשר ברש כותב את הנובלה בשנת 1928, הסטודנט הצעיר ז'אן פול סארטר הוא רק בן עשרים ושלוש, עדיין איש ללא ספר בעולם, הרי הרעיונות הללו, שסארטר יצק אותם אל תוך תבניות ספרותיות, נהגו על ידי גדולי הפילוסופים על סף המאה התשע עשרה ואל תוך המאה העשרים: ניטשה וקירקגור, יאספרס, הוסרל והיידיגר. משהו מן הדברים האלה ודאי הגיע עדי אשר ברש שהיה קורא כפייתי, עכבר ספרים, וידע את הלשון הגרמנית.

הזקנה, גיטלי, שחיכתה לבואו של הנכד, שכביכול ידעה שהוא עומד להביא אליה את העצמות, ציפתה לזה; הזיקה, אפילו הדמיון, בין אשת הרוצח לאשת הנרצח; הרס החיים בשני הבתים, בית הרוצח ובית הנרצח; הלהט האישי לשאת את העצמות – כל אלה מעלים תהיות קיומיות עזות. ברש מסיים את הנובלה כך: "ברכבת היוצאת בשלוש אחר הצהריים נסע ד"ר זיגמונד שפירא לשוב לוינא, אל אמו האהובה ואל חייו שאינם אהובים, מפני שאינם מובנים לו…". [ההדגשה שלי – ר"י]. היש יותר אקזיסטנציאליסטי מזה? ברש עונה ממש על ניסוחיו של הסופר הישראלי יצחק אוורבוך-אורפז, שהושפע מן האקזיסטנציאליסטים הצרפתים, והדבר ניכר בכתיבתו הבלטריסטית, וכן בתיאוריה שחילץ מתוך עשרות שנות כתיבה אישית חזקה, מסה הקרויה: "הצליין החילוני"; האדם המודרני כעולה-רגל-לשום-מקום, לאין-מקדש, המשוטט-בלא-יעד. כזהו זיגמונד של ברש, אף שברש נפטר כשלושים שנה לפני צאת "הצליין החילוני" לאור; אך אין מוקדם ומאוחר בספרות, והקשר בין השניים מובן מן האמור לעיל.

וכמו כדי לנעול את הרעיון האקזיסטנציאליסטי סופית, וכדי לענות על התיאוריה של אורפז כדבעי, דהיינו עולה הרגל בלא-מקום-הקדושה לעלות אליו, בן-בלי-בית, בלי כתובת; מסיים ברש את הנובלה במותה של גיטלי, בחזרתו של זיגמונד הביתה כנודד בעולם, ובתהייה על קיומו של האל. "ובו בלילה, ליל שבת, נפרדה נשמתה של האישה גיטלי מגופה הקטן, הצומק והאפור, כי החוט האחרון, הדק מן הדק, אשר עוד קשרה אל העולם המוזר הזה, נחתך בחשאי ביד חוֹתך: החיים המסתתר".

 

 

 

23 תגובות

  1. בתענית אסתר, י"ג באדר, מלאו מאה עשרים שנה להולדת אשר ברש הסופר האהוב עליי. התחלתי לפרסם כאן מסה בת כמה חלקים על יצירתו. בעבר פורסמה המסה ב"עמדה – אופציה פואטית", שלושה מאמרים. שני המאמרים האחרים שפורסמו באותה חוברת, "עמדה" 15, היו אריק א. על אצ"ג ועמוס אדלהייט על אסתר ראב. החלק הראשון פורסם ב-9 במרץ, החלק השני פורסם ב-12 במרץ. החלק השלישי פורסם ב-15 במרץ, וכעת אני מפרסם את החלק הרביעי הנוגע גם בשירת אצ"ג. מקווה שתיהנו מהמסה על אשר ברש. יום הולדת שמח לעורך ולסופר הנפלא הזה. רני.

    • חנה טואג

      יפה מאוד מאמרך, רני, כתוב מאהבה. אתה מתבונן מתוך ואל תוך יצירותיו של ברש קשוב לניואנסים הדקים ביותר בהן, קושר חוטים בינו לבין יוצרים אחרים: ביאליק , אורי צבי גרינברג, יצחק אורפז והצלינות החילונית שלו שלושים שנה מאוחר. מרתק לקרוא אותך! אתה מוצא גם את המכנים המשותפים במערכות היחסים הנרקמים בין הדמויות בעיקר בין יהודים לגויים ויודע להצביע ולהבחין ביחסים הסמביוטים בין רוצח לנרצח מענה ומעונה, כה דומים הם זה לזה וכה עוינים הם זה לזה. אתה מצליח לחבב את ברש על הקורא ולהצביע על הפסיכולוגיה המורכבת של דמויותיו ועל מורשת האבות הכאובה שהם נואים איתן, ועל החמלה שבה הוא משרטט אותן- והכל מנומק ומובהר בלווית ציטטות יפות ונבחרות המאירות את העיקר, את הליבה . אהבתי את הציטטה של הנכד המתארת את האנשים המתהלכים על הארץ כעגונים כעגונים ספק לחיים ספק למתים(פאראפראזה שלי). ציטטה רגישה המזכירה לי את עגנון רק עם טאצ' יותר אקסיסטנציאליסטי. תקצר היריעה, רני.אני מודה לך שוב על המאמרים היפים שאתה מפרסם על ברש. לך בכוחך זה ופרסם עוד! ביקורת ספרות במיטבה !

      • חנה טואג

        צ"ל "שהם נושאים אתן" תיקון טעות מלמעלה

        • חנה, תודה לך על התגובה המפורטת והיפה הזו. היא משמחת אותי כל כך. אני מרגיש כל הזמן שיש מי המאזין מן העבר השני. הדברים האלה מעודדים אותי להמשיך ולכתוב מסות אישיות על יוצרים שאני אוהב. שבת שלום. רני.

          • דברי טעם וחכמה נופלים תמיד על אזניים קשובות, רני. שבת מלכה לך!

    • רני, כהרגלך מפרסם דברים חשובים, חשובים באמת, אלא שהפרסום במדבר…
      שמע, יש לי שיחה שחובה אליך, אנא צור איתי קשר בשבוע הבא (אטלפן אליך לעבודה) או שתוכל לתפוס אותי בוורשה, ביום ראשון או בשני בבוקר
      8262694 22 48+ (טלפון בוורשה לשלושת הימים הקרובים). מכל מקום, אני חוזר ביום שני מאוחר בערב לקרקוב, ואצלצל אליך כדי שתשיב לי שיחה. זה חשוב ביותר!

      בברכה חמה מעיר הבירה המלכותית של פולין, שלך, בוריס

      • בוריס, אני מתגעגע אליך ואל רומן מאוד. תודה על החיזוק. שים לב לתגובות. הפוסטים על ברש נופלים על אוזניים קשובות שאוהבות לקרוא ולא חלילה על אוזניים ערלות. אצלצל אליך או שתצלצל אליי ביום ראשון או שני ונדבר. הגיע הזמן. ד"ש לרומן ונשיקות. רני.

  2. תַּלְמָה פרויד

    רן, תבורך על מפעל אשר ברש שלך. שופך אור, מעמיק, כתוב באהבה, ממוקד. אוהבת מאוד את התייחסותך ללשונו (במאמר קודם) ואת תרגום הביטויים המובאים בזה.
    יש לא מעט סופרים ומשוררים נפלאים מזמנים אחרים שהזמן כיסה אותם. כל חשיפה היא תחייה מחדש שלהם. תמיד אזכור שבזכות נתן זך הגעתי אל דוד פוגל הנפלא. ועכשיו אתה עם ברש. עושה חשק לקרוא.

    • תלמה, תודה רבה לך על התגובה החמה הזאת. אכן, חשוב לחשוף יוצרים עברים גדולים מן העבר ואמשיך לעשות זאת בבלוג. זך אכן עשה זאת עם פוגל וכמובן גם עם אסתר ראב. אפילו על נח שטרן כתב בעבר רשימה קצרה אישית ומעניינת. אבל מי שעשה רבות למען פוגל בחייו והעריך מאוד את יצירתו הן בשירה והן בפרוזה היה לא אחר מאשר אשר ברש עצמו. מי הוציא את "חיי נישואים" לראשונה כאן בארץ ב"מצפה", אם לא הוא.

      • תַּלְמָה פרויד

        מה אתה אומר, רן. יו, כמה מרגש שברש הוציא לראשונה את 'חיי נישואין' של פוגל – אחד הרומנים הטובים בספרות העברית לדורותיה!!!!!! חידשת לי. תודה. ואיך נפגשו לי כאן זך וברש. וכמובן שפוגל היה גם משורר מופלא.

        • תלמה, אכן כך. אשר ברש היה מגדולי העורכים בספרות העברית. יעיד הרפרטואר שלו בהוצאת "מצפה" בתחילת שנות ה-30.
          למענך תלמה, אני מעתיק אותו.

          זלמן אנכי, ר' אבא
          ארי אבן-זהב, ימי דוד
          יהודה בורלא, אשתו השנואה
          יהודה בורלא, נפתולי אדם
          יהודה בורלא, סיפורים
          משא בהרים, אשר ברש עצמו
          תמונות מבית מבשל השכר, אשר ברש עצמו
          אביגדור המאירי, השיגעון הגדול
          יוסף ליכטנביום, בצל השעות
          דוד פוגל, בבית המרפא
          דוד פוגל, חיי נישואים
          א.א. קבק, אהבה
          דב קמחי, אמש
          דב קמחי, נמושות
          יצחק שמי, נקמת אבות

          ואיפה סיפורי פולין של ש"י עגנון שהוציא עוד ב"הדים" ואיפה "אימה גדולה וירח" (ספרו הראשון בעברית) ו"כלב בית" לאצ"ג שהוציא מכספו הפרטי ב"הדים" וכמובן "דוי" ספרו הראשון של אברהם שלונסקי, ומי פרסם ראשון את יצחק למדן עוד לפני שהיה לו כתב העת "גליונות" ושמעון הלקין ואסתר ראב ועוד ועוד. נו שוין – עורך ענק.

          • תַּלְמָה פרויד

            אכן, רשימה מפוארת – גזור ושמור. ותודה, תודה. יש סופר גדול שאבק הזמן כיסה גם אותו. וכשלמדתי אותו מאוד אהבתי: יעקוב שטיינברג. מישהו מטפל/טיפל או יטפל בו? ידוע לך?

          • תלמה, מעניין שאת מזכירה אותו. כאן בבלוג פרסמתי רשימה מקיפה על סיפוריו הקצרים של יעקב שטיינברג, שמה: "שקט בשדה לבן". היא פורסמה ב-5 ב-11, 2008. אשמח מאוד אם תקראי אותה ותאמרי לי את דעתך עליה. רני.

          • תַּלְמָה פרויד

            יוו, רני, הפתעות על הפתעות. אקרא גם אקרא, ואגיב (גם אם לא 'במיידי').
            תודה ושבוע טוב.

  3. תודה לך, רני, על חיבוריך המעניינים. עוררת בי את החשק לקרוא שוב בברש, התחלתי עם איש וביתו נמחו והנאתי רבה. מצפה להמשך מאמריך היפים, רותי.

    • רותי, תודה רבה לך על התגובה החמה. זה כל כך משמח אותי שאת חוזרת וקוראת באשר ברש. "איש וביתו נמחו" זו אולי הנובלה האהובה עליי בספרות העברית. אני מתכוון לפרסם עליה פוסט קצר לעתיד לבוא.

      • רותי רום

        אעקוב, אני מסוקרנת. גמרתי לקרוא את הנובלה והופתעתי מהרעננות שלה גם היום. מצאתי את עצמי עדיין מצומררת עד כאב מתיאור דמותה של גינה והתהליך שעובר קלדם ובמיוחד הסוף נשארו מרתקים אחרי זמן כה רב שחלף וזה באמת הישג עצום.

        • שימחת אותי מאוד בתגובה זו. בוריס קלדם שהוא גם קל-דם מכמה מבחינות – הוא דמות מרתקת. ותיאור הצרצרים בתחילת הסיפור, איזו פתיחה מדהימה וקולנועית, אה? תודה לך, רותי.

          • בעניין שאול והאתונות: מסעו של שאול עם אחיוֹ, נושא כליו, מזכיר מאד את מסעם של דון קישוט וסנשו פנשה. ובמיוחד בגלל הדברים שנושא אחיוֹ מעת לעת, ומפציר באדונו לוותר ולשוב הביתה: "האנשים הנשאלים אך יהתלו בנו…" הוא אומר לו.
            ובכלל, חלומו של שאול להיות למלך נראה הזוי ולא סביר לפחות כמראות המדומיינים של דון קישוט, לולא הסוף הידוע שכפה המקרא על ברש.
            "אלי, אלי, מה עוללת לי?" מהדהדת קריאתו של שאול את קריאתו של ישו "אלי, אלי, למה עזבתני?"
            בנוסף, מהדהד הסיפור אגדה שקראתי בילדותי ונקראה "המלך של נהר הזהב" (ג'ון ראסקין). שלושה אחים עוברים, כל אחד בתורו, תחנות במסעם אל ראש ההר שממנו נובע נהר שמזהיב בשמש. זה אשר תצלח משימתו וישפוך למקורותיו מים טהורים יזכה שבשבילו בלבד ייהפך הנהר לזהב אמיתי. בדרך הם נתקלים בילד צמא, נוטה למות, בזקן שרוע על האדמה שמבקש שישקוהו ובכלב שמתחנן למעט מים. רק האח הצעיר, טוב הלב, משקה את הצמאים מן המים הטהורים עד שהם אוזלים כליל ואז צץ למולו המלך של נהר הזהב שמשבח את טוב לבו לעומת חמדנותם של אחיו שאותם הוא העניש (הפכם לסלעים שחורים). הפרס שזוכה בו הילד הוא שהנהר חפר דרכו ופילס לו נתיב אל העמק שבו גר הצעיר והרווה והשקה את אדמתו.
            כך גם שאול פוגש בתחנותיו את הנער הקטן והאישה הענייה ונותן להם משקליו הבודדים. כמו הילד של נהר הזהב הוא יצא לחפש דבר אחד ומצא דבר אחר.
            אף על פי שמצאה חן בעיני מאד הבחירה של ברש לכתוב על המסע של שאול – לא אהבתי את הבחירה שלו בשפת המקרא. היא יוצרת ריחוק, מעמידה את הדמויות על כָּן לא נגיש וממילא הישגו יהיה נחות מההישג המקראי. טשרניחובסקי הצליח לעשות את זה אצל הומרוס – אבל זו שירה. השפה המקראית לא עושה טוב לפרוזה בת ימינו.
            אני שוב מודה לך, רני, על הניתוחים המעניינים ועל שגרמת לי לחזור ולקרוא בברש. איש וביתו נמחו – זו באמת נובלה יפהפייה, אני מזדהה עם התלהבותך.

          • רותי, איזו תגובה מחממת לב ואיזו אגדה נפלאה סיפרת לנו כאן. יצאנו נשכרים מאוד. ברש עצמו היה חסיד עצום של איסוף אגדות וסיפורן מחדש, למשל, "מנורת הזהב", ספרו המוכר. אני בהחלט מסכים איתך בעניין דון קישוט. ברש, כמו רבים אחרים, הושפע מיצירה זו גם ביצירת דמותו של דון חוסי בנובלה "הנשאר בטולידה", אבל יותר מזה. ברש הושפע מסרוואנטס באמצעות התיווך של מנדלי. מנדלי מוכר ספרים (סבא) היה סופר נערץ בימים ההם, והנובלה הראשונה של ברש "מן המגרש" מאוד מושפעת מן הנוסח שלו ומדרכי הכתיבה שלו. כולנו יודעים כי מנדלי ב"מסעות בנימין השלישי" שלו עושה מעין מיני-סרוואנטס, רדוקציה של האביר ועוזרו המוכרים, עם בנימין וסנדריל האשה (אגב, כל הנובלה מצויה באינטרנט חינם בפרויקט בן-יהודה). אין ספק שזה השפיע על ברש גם בכתיבת דבר רחוק כמו "שאול והאתונות". תודה רבה לך על התגובה, רני.

          • (-:

  4. חן קלינמן

    רני, יופי של מסה. עם המעברים מן היהודי, אל הפסיכולוגי והמטפיסי ואל הסיום האקזיסטנציאליסטי – הבנתי טוב מתמיד מדוע אתה חבור כל כך ליצירתו של אשר ברש.
    לאור הציטוטים והסקירות ששיבצת כאן – באמת תמוה איך אפשר לראות בברש סופר מאופק, שליו וכדומה. ההפך הוא הנכון, הקרע הבלתי אפשרי, החיפוש ומצבים מסוייטים מפורשים ובלתי מתפשרים.
    מאוד מרשימה ההתמודדות הרב רובדית ורב כיוונית עם היהודי, הומני, אוניברסלי, מופשט, קונקרטי, לשוני, היסטורי, פסיכולוגי, קולקטיבי, פסיכולוגי, מטפיסי ועוד ועוד. מאוד מרשים החיפוש, מרשימים הניסיון רחב המימדים והכישרון יוצא הדופן. חן

    • חן, תודה לך על התמיכה והמחמאות. אני באמת חושב שהמסה הזאת מבהירה לא רק את דרכו של ברש בספרות – זה כמובן העיקר – אלא גם את תפיסת העולם הקרובה אל לבי כיהודי ואיך התחברתי כל כך אל אשר ברש המלווה אותי כבר שנים כסופר וכעורך. היא מנהירה כמובן גם את השיחות שלנו בכל מיני בתי קפה נידחים ומרכזיים. רני.

השאר תגובה ל רותי רום ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל