בננות - בלוגים / / על הפרוזה של אשר ברש. חלק שלישי
רן יגיל

על הפרוזה של אשר ברש. חלק שלישי

בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי

על הפרוזה של אשר ברש בכלל, ועל הנובלות ההיסטוריות בפרט

חלק שלישי

 

 

עֲרָךְ נשאר בארץ ישראל ויהי מה, אבל ברש וסיפוריו יוצאים לגלות. התחנה הראשונה בדרך חזרה לארץ ישראל על פני הרצף ההיסטורי היא גירוש יהודי ספרד. ברש ראה בנפילה הזו מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא את הנפילה הגדולה הראשונה של היהודים במגעם עם העולם הנוצרי. הוא כותב את הנובלה הלאומית ביותר ברצף סביב האירוע ההיסטורי החשוב הזה.

זוהי נובלה בת חמישה פרקים תמציתיים וטעונים. הלשון ברובה בתרמקראית. אליה מתוֹספים מונחים ומושגים חדשים מן הלשון העברית של ימי הביניים, כגון אנוס, לא במשמעות הכללית המוקדמת מספרות התלמודים והמדרשים העתיקים, כלומר מוכרח, שכפו עליו, אלא כינוי ליהודי שהמיר את דתו מאונס; משכיל, במשמעות הכללית, והיא תואר לאדם חכם ומלומד; כומר, לא במשמעות ימי קדם, דהיינו כוהן אלילים, אלא במשמעות המוכרת לנו, כלומר כוהן בכנסייה הנוצרית, גלח. מתוֹספים מושגים מתוך מדע הלשון, כגון הברה, לא במשמעות הד או השמעת קול, אלא במשמעות המדעית המוכרת, דהיינו עיצור או עיצורים אחדים המבוטאים באמצעות תנועה אחת; חרט, במשמעות הספציפית – אזמל; טור, לא במשמעות הכללית של שורת דברים שונים הערוכים בקו ישר, אלא במשמעות ספציפית, כלומר שורה של כתב. כמו כן מופיעים מושגים הקשורים לאינקוויזיציה כמו איפון, אחד ממיני העינויים שהיו נהוגים באירופה בימי הביניים: מתיחת הנידון על אופן עד שאיבריו נקרעים; או מושג כמו משולח, שבמקורו המוקדם פירושו עזוב, מוזנח ומופקר, ופירושו הימי ביניימי שד"ר, שלוחא דרבּנן, מי שנשלח על ידי מוסד ציבורי לארצות חוץ לאסוף תרומות להחזקת מוסד. ברש, כפי שנראה להלן, משתמש להפליא בשני הפירושים בכפיפה אחת, המוקדם והמאוחר, לצרכיו הפואטיים.

הערה נוספת הכרוכה בלשון הנובלה היא מידת החגיגיות והמליציות שברש מאפשר לעצמו. ברש אינו מחקה את הלשון המשוערבת, לשון התיבּונים למשל; אך הוא מרבה, בדומה לערבית, בביטויים פיוטיים וציוריים ובכינויים חבורים של מושא ושל שייכות, כגון שלחוהו או אדונתה (גבירתה).

"הנשאר בטולידה" הוא סיפורו של המשולח, דון חוסי דילאמיגו. בן למשפחה ענפה בספרד, ערב גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. מקצועו: "מסחר כתבייד עתיקים בכמה לשונות, בפרט בלשון יוון ורומי וערב". את כתבי היד העבריים הוא שומר לעצמו. "אמרו עליו: הוא מכיר את ערכו של כתב יד על פי ריחו". כלומר היהדות הִנה דבר שבספר, דבר שיש לנוצרו בנקודת משבר זו. כאן צץ ועולה רעיון המוחשיות בנובלות של ברש; דהיינו, להוריד את היהדות מן המופשט למוחשי. כתבי היד הם הנקודה המוחשית ביותר של הרעיונות המופשטים המנוסחים בשפה ובחיבורים. כשם שבנובלה "עד היסוד" מבקש ברש להמשיך ולחוש את היהדות בחושיו באמצעות ערך, גיבורו החי במוחש, כך בנובלה "הנשאר בטולידה" מבקש דון חוסי דילאמיגו, הגיבור, לנצור את הדבר המוחשי המייצג את הרעיון והמנהג, הלוא הוא הספר. ערב הגירוש מתואר להפליא על ידי ברש, מחשבותיו של הגיבור, התענית שהוא גוזר על עצמו. כל דמותו של דון חוסי דילאמיגו מצטיירת בעינינו כדון קיחוטה יהודי, אשר ניטל ממנו כל עוקץ החיוך והסאטירה, והוא כולו אבל, עצב וקדרות. "קומתו גבוהה ודקה, פניו אצילים ושליווים, כל הליכותיו בנחת ובנעימות ובנטייה לעצבות…".

היהודים מגורשים בהמוניהם מספרד. דון חוסי דילאמיגו חוזה: "בני ישראל שבספרד הגדולה, שרים ורבנים, רופאים וחכמים, אנשי מסחר וכספים, אנשים, נשים וטף, קהילה גדולה מאוד – כולם מגורשים מבתיהם בידי אנשי צבא נושאים כידונים, מגלבים וצלבים. אנשי הכהונה, שועים ונקלים, צובאים ברחובות, בגזוזטרות ובחלונות, מסתכלים במחזה ומתענגים. אנשי הצבא מצליפים במגלביהם על קהל הגולים, ומן ההמון באים קולות צחוק וקנטור ופגיעות של רוק. בין הגולים יש בוכים בקול ויש בוכים בדמעות חרישיות, אך רוב הקהל שותק שתיקת אלם איומה, הולך באמצע הדרך ושותק, ויש נופלים באין כוח, מורמים בידי הקרובים אליהם והולכים הלאה. וכל התהלוכה הארוכה לאין קֵצֶה יורדת לצד חוף הים, למאות ולאלפים ולרבבות היא זורמת אל הים (נמל מאלאקה הוא, או נמל קארתאגינה, או אולי מקום מעגן קטן באחד מכפרי הדייגים?). והים נראה כשוכן בעמק רחב ידיים, עננים עולים מקצהו, מן האופק, נושאים ממרחק סערה שחורה, ברקים ורעמים בבטנה. רק שלוש אוניות מפרשים לא גדולות ורעועות עומדות בחוף, עודן אסורות בשלשלותיהן, מחכות בתוך המים להמון הגולים הבאים. איך יבואו כולם בשלוש אוניות קטנות ורעועות אלו? איך תצאנה האוניות אל מרחב הים הנורא וחשרת הסערה רצה ועולה לקראתן, ובטרם תינתקנה מן החוף יהיה הים לחרדת אלוהים? ואנה תבואנה האוניות? מי קרא להן? מי יקבל מטענן האומלל, קיא ספרד המשתוללת בגאונה?…".

ובכן אפוא, זרם של אנשים. קשה שלא לחוש כאן את "רחובות הנהר" לאורי צבי גרינברג, ספרו המונומנטלי של המשורר, שכולו זעם ודם על חורבנה של יהדות אירופה. ברש לעומת גרינברג הרחיק עדותו. ברש עצמו, בנובלות ההיסטוריות, לא עסק ישירות בשואת היהודים על אדמת אירופה, כיוון שהנושא היה קרוב אליו, ממש פיזית, בשל אובדן משפחתו, והוא בחר לרחוק ממנו. אמנם בנובלות ההיסטוריות הוא מגיע עד ימי הנאצים, בסיפור קצר שעוד אעסוק בו להלן "במרבורג", סיפור שחותם את רצף הנובלות; אך מעיסוק ישיר במלחמת העולם השנייה, עיסוק מעמיק, אישי ורחב היקף – כפי שהוא עושה בנוגע למלחמת העולם הראשונה בנובלה "עצמות ר' שמשון שפירא" – הוא נמנע. דווקא הריאליזם בנובלה "הנשאר בטולידה" קורא ביתר שאת להדהוד אלגורי.

דון חוסי דילאמיגו, מתוך תחושת גורל באשר לאסון ההולך ומתקרב, משים פיסת קלף קשורה בפתיל פשתים על חזהו, ובה כתוב באותיות עבריות: לא אמות, כי אחיה… הוא מסתפק בשברו של הפסוק מתהלים: "לא אמות, כי אחיה ואספר מעשי יה". אין לו עניין בסיפור מעשי האל בשעה שכזאת, רק הרישא של הפסוק מעניין אותו. הוא יהודי, ולא ימות, כי אם יחיה – לשרוד. דון חוסי דילאמיגו ייהפך לעדוּת החיה: הנה נשאר יהודי אחד בטולידה. המזימה לסלק ולהאביד לחלוטין לא עלתה בידי הכנסייה. דון חוסי דילאמיגו "מחמיץ" את הגירוש, כיוון שנתפס ונלקח למעצר בדרך לביקור חבר שרצה למסור לו כתב יד. הוא נלקח אל האופן, לעינויים, וכאילו אנו הקוראים יחד עם הגיבור מאבדים זמן: "איך נעשה בו העינוי לא זכר. כמו מבעד לצעיף של דמים ראה את חצר הכלא האפלולית, מקום עֱנותוֹ". דון חוסי דילאמיגו זוכר רק את המלמול: לא אמות, לא אמות… "כשהותר מן האופן הייתה עצם צווארו שבורה, הראש שמוט על כתף שמאלו, ובצוואר מצד ימין נעשתה בליטה גדולה".

המראה של דון חוסי הופך מגוחך, הוא עצמו הופך נלעג: אך הנוצרים אינם יכולים לגעת בו כיוון שנשתטה, יצא מדעתו, והגירוש כבר בוצע. המשוגעים אליבא דאמונת הנוצרים הם בניו האבודים של האל, ואל לבני האדם לפגוע בהם. וכך נותר דון חוסי דילאמיגו כישות, משהו שמסתובב בטולידה ומורה על העוול הגדול, משולח נצחי: עזוב, מופקר ושלוחא דרבנן כאחד. כיוון שאסור לגעת בו, הרי נשתגע, נשלח לבית מוכי האלוהים שבאלגודור. "שלוש פעמים שלחוהו שמה, ובכל פעם נמלט משם, חזר ונראה בחוצות טולידה. לסוף נתייאשו ממנו והניחו לו, שיהא מתהלך משולח יחד עם שאר חסרי הדעה השקטים המתהלכים בעיר הבירה" [ההדגשות – ר"י].

דון חוסי דילאמיגו מקפיד לשמור על פיסת הקלף הסמוכה אל לבו. הוא פוסע ברחובות טולידה וממלמל: לא אמות, לא אמות… כי אחיה. יו נו מורירי, מאס ויוירי… יש לו שתי תאוות יצוקות בלבו: האחת, להלך ברחובות העיר ולאסוף פיסות נייר כתובות, דפי ספר קרועים, "היה מרימה ביראת הכבוד, מנקה בכנף בגדו וקורא בה, ואם מְצָאָהּ טובה לחפצו, נתנה בתוך השק שעל כתפו". האחרת, להלך אחר תהלוכות של חג או של אבל, בסוף התהלוכה לפסוע ולמלמל, "לא אמות, לא אמות, כי אחיה…" והוא הולך אחר לוויותיהם של:

 

גיסוֹ, דון קורניל שהתנצר – 1493

תומאס טורקוימאדה – 1498

המלכה איזבילה – 1504

יוהאנה הנסיכה הכלואה – 1509

פרננדו הקתולי – 1516

 

אחר כולם הולך דון חוסי וממלמל: לא אמות, לא אמות, כי אחיה…

יש כאן דגש חזק על הכוח המאגי של המילה; על יכולת ההשפעה של הלחש, של הפסוק. כולם מתים סביב, ודון חוסי ממשיך לחיות בשם המלמול והלמלום, ובשל אותה פיסת קלף נוסכת כוח וצדק המונחת על חזו, כתובה בכתב העברים. כל זאת עד 1540. באביב באותה השנה חג גדול בטולידה. הנער פיליף, שברש מקפיד ברגישות לשונית לקרוא לו "האינפאנט", בהדהוד הצרפתי, אמור לחדש את מוראי האינקוויזיציה. שוב רוצה דון חוסי להלך בסוף התהלוכה, הוא זקן מאוד, כבן תשעים. סוסו של פיליף דורס בטעות את הזקן המטורף. כשהסוס פוגע בו, אומר דון חוסי: לא אמות… אך אינו ממשיך, כי פורחת נשמתו. נדמה כי בטל הכוח המאגי של המילה. הנה כבדרך כל בשר מת גם הזקן המטורף, המוזר, הרזה, העקום והמוזנח, המשולח מטולידה. פיליף חוזר כדי לראות במי פגע. הוא גוחן מעל לגווייה המחייכת, גלימתו של המת נפרמת כולה, ופיסת הקלף המעוכה והכהה נגלית, קשורה בפתיל פשתים. פיליף ואנשיו מנסים לקרוא את הכתוב, אך הם אינם יכולים, כי הכתב כתב העברים הוא. רוח רעה אוחזת בפיליף הצעיר, אשר לא תסור ממנו מכאן ולהלן עד יום מותו; ובמותו היא מורשת לעם ספרד. כלומר, שוב חוזר ברש אל הכוח המאגי שבמילה, שבלחש. ברש מבקש לעמוד על הכוח של האותיות הקדושות, לטפוח על פני הספקן ולהורות איזה כוח יש למילה הכתובה המצטרפת אל האמונה הצרופה.

צצה ועולה בנובלה זו הסוגיה התיאולוגית באשר לקיום היהודים. כל עוד יהיו קיימים עלי אדמות ולא יתנצרו, לא תבוא גאולה לעולם במובן הרחב והשלם של המילה – אחרית הימים. לכן, על היהודים להתנצר. אך כל עוד מסתובב יהודי, ואפילו יהודי שנשתטה, בקרב הנוצרים בספרד הקתולית, אין סיכוי כי תבוא הגאולה, זאת אולי נקמתו של דון חוסי, נקמה פורתא.

מן הראוי לקיים כאן גם אנלוגיה בין דון חוסי לישו הנוצרי. כשם שישו הנוצרי הפך קורבן, כך דון חוסי הופך קורבן של אותם מאמינים אשר עושים את מעשי הזוועה בשמו של ישו. שוטרי האינקוויזיציה עצמם אומרים, כאשר מביאים לפניהם את דון חוסי שנעלם: "כשחזרנו בערב לא מצאנוהו. אמרנו: אולי עלה השמיימה… מפני מהומת הימים שכחנוהו, ולא גורש עם כל האספסוף…" ברש חושף כאן בפנינו לראשונה את דרכו האמביוולנטית בתיאור המגע שבין הסביבה הנוצרית ליהודים היושבים בתוכה.

הנצרות הקתולית בנובלה "הנשאר בטולידה" מוצגת באור שחור משחור בעימות שלה עם היהדות. אשר ברש מציין במפורש לקראת סוף הנובלה את "לווייתו השחורה של תומס טורקוימאדה, מפלצת כל התקופות". אך ברש, בדרכו הדיאלקטית והמורכבת, מראה מיד את הפנים האחרות של הנצרות במגעה עם היהדות. אם להשתמש בצבע נאמר, הפנים הלבנות שלה, העמוקות, הלמדניות, המגשרות; זאת הוא עושה בנובלה הבאה ברצף, "בפונדק אחד". הנובלה מתרחשת בשנת 1529, בשלוחת היער השחור, בדרך לפרייבורג של ברייסגאו, גרמניה. הימים ימים חמים מאוד. צייד, איש תמים וחם מזג, ועוזרו הנאמן, תופסים שני יהודים בדרכם לעיר שטראסבורג. היהודים לבושים כסוחרי עִטְרָן המצוי בכדים, ועמהם פרד הנושא את הכדים; אך בעצם כל זאת אמתלה להעברת כתבי קודש, כתבי יד, מעיר לעיר. היהודים הניצודים מספרים בלית ברירה לצייד על המצוי בתחתית חביות העטרן, דהיינו הכתבים, וזה חושד שהם מעבירים כתבי מִינוּת כנגד ישו הנוצרי – דברים אסורים – אך הוא חושש לפגוע בהם סתם כך ומגיע לידי מסקנה שעליו להיוועץ בחכמים נוצרים המצויים בסמוך, על אם הדרך, בפונדק הקרוי "צום אבר" – אל חזיר היער. הוא מאלץ את היהודים ללכת אל החכם הנוצרי הנודע המחכה לרישיון מעבר מעיר אחת לאחרת, והוא, החכם, כך טוען הצייד, יידע מה לעשות בשניים.

החכם הנוצרי הוא לא אחר מאשר דזידריוס אראזמוס מרוטרדם, מגדולי אנשי הרוח בעולם הנוצרי בכל הזמנים, מי שכתב את "בשבחי הסכלות", וברש מתרגם "תהילת הכסילות". הימים ימי השסע הגדול בכנסייה הנוצרית, ימי מרטין לותר, הפילוג הגדול מן העולם הקתולי. אראזמוס מתואר כרב חוכמה המצוי בתווך, בין לבין, ואינו רוצה להכריע בין הקתוליות העתיקה לנצרות בפניה החדשות, הלותרניות. ברש מתאר את אראזמוס כך: "פנים חמורים ועל הפה הרחב מרחף חיוך עצוב, עצמות הלסתות בולטות על הלחיים הנפולות, החוטם חזק ומחודד והסנטר קטום וגומה קטנה בו, המוסיפה לו רוך, העיניים קטנות ופיקחות ומביטות למרחוק, כמו מעבר לדובר בו…" ידו של אראזמוס רועדת, ולכן כבר אינו כותב; רק השוליה שלו, אוגוסטוס בריויס, רושם את דבריו. למרות החום, הוא עטוי היטב, הוא ממעט לאכול, ובאשר למחלוקת בין הקתולים לחסידי לותר הוא אומר כי "לבי קתולי אבל קיבתי לותרנית". הוא יושב בפונדק עם חבר שבא לבקרו. ויליבאלד פירקהיימר, ההומאניסטן האציל מנירנברג, מעריצו של אראזמוס, שבא לקבל ממנו עצה טובה ועידוד בעת קשה זו; אך את העצה הטובה והעידוד מקבלים דווקא היהודים הבאים להישפט.

אראזמוס מבדיל בין רוח החוכמה העתיקה המפעמת ביהודים – ספיריטוס, לבין היותם – לימוריס – רוחות תועים בעולם. הוא מצטט את קהלת באומרו את הפסוק החביב עליו במקור העברי ובמבטא ההולנדי הזר והרחוק: "יקר מחוכמה מכבוד סכלות מעט". הוא מבקש מן היהודים לחזור ולהיות אומה כאחת האומות, וכך יבוא לידי ביטוי כוחם הרוחני. תלמידי החכמים, המתחזים לסוחרי עטרן, מתקשים לעכל את הרעיון, שהרי יהודי צריך לחכות לביאת המשיח כדי לגאול את עצמו מן הגלות. אראזמוס מעלה בעצם רעיון של מרכז לאומירוחני ליהודים, דבר שבתקופה ההיא נחשב בעיני היהודים לכפירה. הוא טוען שהרבנים הגדולים הטעו והתעו אותם, ומתפלמס עם הכתוב אצל מיימונידס, הלוא הוא הרמב"ם. אראזמוס אינו מסכים להנחה כי "שׁלמוּת הקניין" היא מן הפחותות שבשלמויות הנמצאות לאדם. אראזמוס טוען כי הרמב"ם מוציא בכך לא רק את הכוחות הגופניים, שהם אלוהיים לא פחות מן הרוחניים, אלא גם את הזולת, את תחושת השיתוף.

ואף שרעיונותיו של החכם הנוצרי נדחים על ידי שני תלמידי החכמים, הם בכל זאת מפעפעים אל תוך אחד הלבבות. למלין, אחד מהשניים, בעל מקרא, דווקא התמים והלא מתוחכם, זה שבקי במקרא ויודע רובו על פה מבלי להתפלפל ולהתפלסף, מביט במבט חולם בסוף הסיפור וממלמל פסוק מספר "במדבר": "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' מישראל והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".

"מה אתה ממלמל, בעלמקרא שלי?" (שואל אותו אנזיל, היהודי השני, חד הלשון, בעל המענה).

"לאכלום. פסוק מפסוקי 'במדבר'", ענה למלין, ועיניו תלויות ביער כחוזות דבר חלום רחוק.

הרעיון של מרכז רוחנילאומי בנוסח אחד העם, לא מש מלבו של ברש, ואין זה מפתיע שהוא משים אותו בפיו של אראזמוס מרוטרדם, החכם הנוצרי הגדול. ברש מבקש בכך מעט כסילות, הורדת הרוח הגבוהה אל החומר, אל היומיום. היהדות פונה אפוא אל מרכז אירופה במפגש הטוב, אד הוק, עם העולם הנוצרי. ברש לא האמין מעולם במדינה לאומנית דתית חשוכה, ואף לא בפיזור היהודים על פני אומות העולם. מבחינתו הציונות הייתה פתרון הולם, אך הוא לא אהב את הפנים הלאומניים, הקרתניים והריקים מתרבות ומעומק, שקיבלה המדינה בשנותיה הראשונות. יעיד על כך אחד מן הסיפורים שכתב בשנת 1951, שנה לפני מותו, ושלוש שנים לאחר קום המדינה. "סיפורו של זקן" הוא מן הסיפורים היפים שקראתי בספרות העברית, וכולו בנוי כמונולוג דרמתי רצוף, המסופר בידי אדם אחד למספר. האדם הזקן הוא מר ציטרון, יהודי כבן שמונים וארבע, ציוני של גלות אשר נדד על פני ארצות וימים ולבסוף, בערוב ימיו, הגיע לארץ ישראל. המדינה הצעירה מקבלת אותו בניצול ישראלי אופייני ובשחצנות צברית מוכרת. בתוך כל המעשה הציוני הגדול הוא נדחק אלי פינה והופך אדם מיותר, סרח העודף. למרות זאת, אין הוא מאבד את תקוותו באשר לציונות. סיפור זה מקפל בתוכו יחס ביקורתי חריף על המדינה הציונית הצעירה המתהווה ומבטא את ייאושו הגדול של ברש מן החברה הישראלית, ועוד אחזור לעסוק בו.

בחזרה אל הנובלות ההיסטוריות. קשה שלא להתרשם מהריאליזם הצרוף של אשר ברש בנובלה "בפונדק אחד". היער מתואר לעילא ולעילא, הבגדים, כלי הנשק, כלי הציד: ברש מצליח להחיות בשפתו התמציתית והמדויקת תקופה זרה ורחוקה כל כך. כמה הכנה וטרחה נדרשו בכתיבת הנובלה הזו: כניסה עמוקה לעולם הנוצרי, להיסטוריה של הנצרות. היער, בימים החמים, עלול להתלקח בגלל שאריות העטרן המצויות בחביונות; זה החשש הגדול של היהודים בלכתם בין הצמחים והעצים המאווששים. ניתן לראות את ההתלקחות גם ברובד האלגורי, שהרי לותר ותלמידיו ירצו לנקום ביהודים וברבניהם, ברגע שאלה יסרבו לקבל על עצמם את הנצרות במחלצותיה החדשות. ברש שומר על המידה ומתאר את היער החם והיבש באמצעים מצלוליים, מבלי להגדיש את הסאה. גם בנובלה זו, כבשאר הנובלות, שומר ברש על אוצר לשוני עשיר מאין כמותו, בעיקר מן הלשון הבתרמקראית, מילים שאבדו לנו כדוברים, והן מופיעות להן נאה בתוך ההקשר הזר והרחוק: שָׁלוּל, במשמעות של קשור; היג, שיח בר קוצני ממשפחת הקטניות; שַׁרְקוּקִית, משרוקית של רועים; אַלָּם, תקיף, בעל אגרוף, המשתמש להשגת מבוקשו בכוח ובכפייה; דיו עֲפָצִים, דיו מעץ אלון, אשר נוצר מן העפצים שנגרמו על ידי עקיצת צִרעה; כִּנְעָה, שמשמעותה סחורה ורכוש, אבל גם כניעה ושפלות. כמה נכון להצמיד מילה זו להקשר הגלותי של היהדות. ברש הנו אלוף בבחירת אוצר מילים לסיפור. כעורך מיומן הוא בוחר את המילים מדוד מדוד, אחת אחת. כך למשל כאשר מנפצים הצייד ועוזרו את חביונות העטרן הריקות, הוא כותב על אותו יהודי, למלין – זה שניעורה בו הכרה בסוף הסיפור כתוצאה מדבריו של אראזמוס בהביטו ביער החם והרוחש: "איך נישא את אוצר הכתבים והחביונות אינן? – שאל למלין בארשת פנים אומללה, בהביטו אל שברי הלימוּדים המתגוללים על הארץ, מקצתם שחורים ומקצתם לבנים". יש כאן דו משמעות נפלאה. לימוד הוא בן שתי משמעויות, ושתיהן מן הלשון הבתרמקראית.

 

1. לימוּד – המשמעות המוכרת: קניית ידיעות, עיון, חקירה.

2. לימוּד – נסר, לוח צר, קרש לדופנות חבית.

 

ברש, להבדיל מהקורא העברי של היום, מודע לשתי המשמעויות ועושה בהן שימוש. הצייד ועוזרו מנתצים את הלימודים – לוחות העץ של החבית; וחושפים את הלימודים – אותם ספרים בכתב יד שעליהם סב הסיפור. גם כאן, שוב, הלימוד אינו מופשט, כי אם מוחש. לא רק רעיונות בחלל, עיון, חקירה, קניית ידיעות, אלא שימת דגש דווקא על שימור הכתבים – על החומר הנושא את הרעיון. ברש מעניק הדהוד נוסף של מוחשיות ללימוד באמצעות הפירוש השני, הנדיר, של המילה לימוד: נסר, לוח צר, קרש לדופנות חבית; בהכרח יהפוך המופשט לקונקרטי.

מעבר לבניית הריאליה בדרכים חסכניות של תיאור ובכישרון רב, דהיינו תיאור של צמחים, בגדים וכלֵי נשק מן התקופה, ניכרת בנובלה זו, שבה רוחש כל היער, הטבע, בשל החום, השפעה של הפרוזה המצלולית הצרופה. אחד הכישרונות שנתגלו על ידי אשר ברש הוא המשוררת אסתר ראב. ברש ויעקב רבינוביץ הוציאו את ספר שיריה הראשון, "כמשונים" (הדים, 1930). השפעת המצלול באשר לתיאור טבע רוחש לקוחה בעיקר מהשירה של ראב, ונשארה ייחודית ודחוסה. ברש, כמספר מיומן, לא מתיימר אפילו לתאר את הטבע בארץ בדרכים הנפתלות הללו המלאות דקויות שאין ביכולתו להגיע אליהן, אבל הוא עושה זאת לנוף של אירופה, נוף מוכר לו יותר. בעוד שאת הוד הקדומים הרחוק בנובלה "עד היסוד" הוא תיאר באמצעות צבעים, או הנגדה בין צבעים, כאן בנובלה "בפונדק אחד", הוא מנסה לגייס את המצלול לטובת תיאור הטבע. הדבר צולח בידו בעיקר בשל חוש המידה המפותח שלו. זה אינו השדה שלו, וזו אינה דרך הכתיבה שלו, ולכן אינו מכביר בה, רק משתמש בה; אך אין ספק שלשירת ראב יד חזקה באשר לדרכי התיאור בנובלה זו.

המשך יבוא

 

21 תגובות

  1. בתענית אסתר, י"ג באדר, מלאו מאה עשרים שנה להולדת אשר ברש הסופר האהוב עליי. התחלתי לפרסם כאן מסה בת כמה חלקים על יצירתו. בעבר פורסמה המסה ב"עמדה – אופציה פואטית", שלושה מאמרים. שני המאמרים האחרים שפורסמו באותה חוברת, "עמדה" 15, היו אריק א. על אצ"ג ועמוס אדלהייט על אסתר ראב. החלק הראשון פורסם ב-9 במרץ ומצוי בארכיון הבלוג. החלק השני פורסם ב-12 במרץ.
    הערה לגיורא פישר היקר. החלק הזה פותח בנובלה "הנשאר בטולידה" אותה יצירה שאתה זוכר שלמדת בימי ילדותך או נערותך בחוברות. לאחר שחקרתי, חיפשתי, יגעתי ומצאתי – האיורים המקוריים הם לא של אריה נבון אלא של נחום גוטמן. הם מקסימים והופיעו בספרון הכיס הקסום הזה ב-1943. מקווה שתיהנה, ובכלל שתיהנו מהמסה על אשר ברש. יום הולדת שמח לעורך ולסופר הנפלא הזה. רני.

    • לרני
      אלף תודות על הזכרונות ועל המאמץ למצא את המאייר של הסיפור.
      אני חייב לגשת לספריה ולחפש ולקרא את הספורים פעם נוספת אחרי יותר מארבעים שנים.
      שלך גיורא פישר

      • שמח כל כך שראית את ההערה. אגב, באתר "בוקספר" מציאים למכירה את הספרון הזה ב-80 שקל. חשבתי לקנות בעצמי כי אין לי הספר. נאמר שם שהוא במצב טוב. כנראה אעשה את זה. מצד אחד זה לא סכום מבוטל בשביל אדם כמוני, אבל מצד אחר כמעט כל רומן מתח או רב מכר עולה כך. רני.

        • מאמר יסודי, מעמיק ומקיף בצורתה ובתכניה של יצירת ברש . יפים מאוד ניתוחי הנובלות ובעיקר הנובלה ההיסטורית מכמירת הלב על האביר בעל דמות היגון הברשי, הלוא הוא דון חוסי( אהבתי את ההשוואה לדון קיחוט) יפה ניתחת גם את היחס האמביוולנטי לנצרות ביצירותיו של ברש. לסיכום ,רני, מאוד נתרמתי. מפעלך חשוב מאוד. מחכה להמשך.

          • חנה, אני חייב לציין שקוראים רבים נכנסים כדי לקרוא את חלקי המסה על אשר ברש וזה קצת מפתיע אותי ומאוד משמח אותי; אבל גם אם מונה הכניסות היה עומד על אפס, רק בשביל קוראת כמוך שתקרא את המסה הזאת, הייתי מפרסם אותה. אשרינו ואושרנו שאת כאן בבלוג שלנו. רני.

          • אני כל הזמן נתרמת מהדברים המתפרסמים כאן ונכנסת להגיב רק באכסניות שאני אוהבת כדי לגמול עם הגומלים לי, ככה זה- דומה מושך דומה. ואתה ,רני היקר, המשך לכתוב ולתרום לנו מאמרים יפים ומעמיקים על הספרות , זה מה שחשוב ואת זה ניקח איתנו!

          • רות בלומרט

            תמיד אהבתי את אשר ברש. תודה על החייאתו המרתקת.אולי היה ניתן לערוך יום עיון עליו ועל יצירתו? בטוחני שרבים ימצאו בכך עניין רב.

          • רות, אני שמח שאת אוהבת את אשר ברש. יום עיון זה רעיון מצוין. לא פשוט לביצוע, אבל מצוין. אנסה לגלגל אותו. בעבר יצא ספר מאמרים על ברש, אני מציין אותו בתחילת המסה. אני זוכר משם לטובה מאמר של המשוררת והמתרגמת חמוטל בר-יוסף על "איש וביתו נמחו". הדוקטורט של נפתלי טוקר "חזיון חולות וירכּתי עולם" על אשר ברש, למרות שהוא מקומם אותי בנקודת מסוימות, הוא בהחלט עבודה מרשימה על יצירתו שהופיעה בספר בהוצאת "מסדה". ביתו הספרותי של אשר ברש, שם גם היה עורך ספרות עד מותו ב-1952. כאמור רעיון יפה, אנסה לבצע אותו באינזמן שיש לי. רני.

          • אני התרשמתי שחנה קוראת על, את, עם, תחת, אחרי, לפני ושאר מילות יחס. היא פשוט קוראת רגישה וקשובה. אבל אני מזהיר מראש, הפוסט הזה הוא… על אשר ברש. אין זה פוסט על רן יגיל או על חנה היקרה, ולכן אני ממשיך בביוגרפיה של ברש במקום ממנה הפסקתי.

            משנת תרפ"ב הוציא וערך את דו-הירחון לספרות וביקורת "הדים", ביחד עם חברו הסופר יעקב רבינוביץ. שימש כעורך "קופת הספר", הוצאה לספרות ילדים ונוער; משנת תרפ"ז שימש שנים אחדות כעורך המחלקה "ספרי פרוזה" של הוצאת "מצפה".

  2. גם חלק זה כתוב קולח ומרתק, וזה לא מעט כשמדובר בסקירת יצירות. מחכה להמשך.

  3. משה יצחקי

    רני, יישר כוח על התמדתך ועל מפעל התחייה הזה מן הגנזים אל התודעה. מאיר עיניים. גם פרק א' כמובן שלצערי בגלל עומסים איני מספיק להגיב ולהתייחס כפי שהייתי רוצה.

    • משה, שלום. תודה רבה לך על התגובה. ציפיתי לתגובתך, הרי שוחחנו בין השאר גם בנושא זה. לצערי, אין לנו זמן לקרוא הכול ולהתנסח ולפעמים הראש לא פנוי. הסקרנות והגירוי עולים על היכולת להכיל, אבל תודה על העידוד והקריאה. בהצלחה עם ספר השירה. האמת, לאור מה שקראתי משלך בבלוג וגם מה שהראית לי במחשב בפגישתנו המשולשת עם איריס – שווה לחכות. רני.

  4. חשוב מאוד.
    נדמה לי שאחרי הדיון באשר ברש כדאי להרהר בהחייאתו של חיים הזז, גם הוא סופר אבוד, שאובדנו הוא הפסד לכולנו.

    • "היושבת בגנים" – להזז רומאן נפלא וחד פעמי בתולדות הספרות העברית!

    • גיורא, אני מסכים לגמרי. רק היום ביקשתי ממיקי לוי הצעיר, אינני יודע אם הבחנת בכתיבתו הביקורתית והמסאית, אבל האיש פרסם כמה דברים מעניינים ב"קשת החדשה" ומפרסם ביקורות ב"מעריב" באופן קבוע, שיכתוב משהו על סיפוריו הקצרים של חיים הזז לכבוד פסח, כיוון שכמו כולנו הוא מאוד אוהב את "הדרשה" ו"רחמים" ו"שלולית גנוזה". אני מקווה שיעשה זאת כמבקר צעיר. אני גם מתכוון לכתוב כאן בעתיד על הזז. תודה על ההצאה. רצוי שיתפתח דיון סביב יצירתו של הפרוזאיקון החשוב הזה.

השאר תגובה ל אין ספק! ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל