בננות - בלוגים / / על הפרוזה של אשר ברש. חלק שני
רן יגיל

על הפרוזה של אשר ברש. חלק שני

בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי

על הפרוזה של אשר ברש בכלל, ועל הנובלות ההיסטוריות בפרט

חלק שני

 

 

הנובלות הללו כתובות בעברית נפלאה, וכל נובלה מקבלת את הרובד הלשוני המתאים לה, כדי ליצור ריאליזם חזק. עבודה מפרכת זו גררה את אשר ברש כמספר אל רבדים שונים של העברית. ב"שיח העיתים" שש נובלות וסיפור קצר אחד החותם את הרצף.

ב"שאול והאתונות" ברש מספר את סיפורו של המלך שאול. הוא בוחר במשפטים קצרים וחסכניים כדרך המקרא ומבצע חזרות על מבעים מהותיים על דרך התקבולת:

 

"ושלומות נשקה לבנה והעניקה לו ברכתה: יקרה אלוהים לפניך את הראוי לך, בני".

 

(זאת אפשר לפרש כרמז לבוא המלוכה, לחטא הגאווה שיפגע בשאול. ניצן שלפנינו דמות טראגית).

 

"וקיש נשק לבנו על כתפו ואמר: ישיבך אלוהים שלם בכול".

 

(זאת אפשר לראות כניצן של אזהרה מפני המלוכה ומפני חטא הגאווה). [ההדגשות – ר"י]

אוצר המילים הוא מקראי ברובו: עֲפֹלים (טחורים), אף (כעס, קצף), מְיֻזָּן (מפוטם), מָעוֹג (עוגה), בְּעִיר (בהמות בית), שֵׁת (עכוז, ישבן), יֵחַת (יישבר, ייהרס), יָסַף (הוסיף), שיתו (שימו), לשכה (חדר), נטישה (ענף ארוך ומסועף הנטוי כלפי מטה) – נטישה במשמעות עזיבה, הפקרה, היא לשון מאוחרת, לשון ימי הביניים – קדמה (מזרחה), ימה (מערבה), מַצּוּת (ריב, תגרה), קַשְׂוָה (כוס), מַתְלָאָה (צרה), מכונה (בסיס, כן), עד (שלל, ביזה), שׁוֹעַ (אציל, עשיר), אָלָה (שבועה חמורה, או קללה) – אלה הן רק דוגמאות מקריות למילים בודדות המופיעות ברצף. כך באמצעות הלשון מקרב אותנו ברש אל התקופה. הוא משתמש הרבה בווי"ו החיבור ובווי"ו ההיפוך בתחילת פסקאות, כפי שהפרשיות מתחילות במקרא "והיה", "ויאמר", "וילך", או ספר "ויקרא" למשל. זוהי הווי"ו הסיפורית המפורסמת המקדמת את העלילה. כמעט אין פסקה בנובלה שלא נפתחת בווי"ו.

מעבר לכל אלה הוא משתמש באופן עקבי בצורות דקדוקיות ותחביריות מן המקרא, צורות מובהקות: א. ערך ההפלגה וההדגשה – "עדי עדיים", "והִכָּם מכה רבה", "ועורמים ערמות". ב. סמיכות בשם המספר – "שמונת ימים". ג. שימוש בצורות מקראיות של שם הפועל "לאמור" במקום "לומר". ד. מקור בנטייה בתחילית בי"ת במקום פסוקית זמן – בשומעו", במקום "כשהוא שמע"; "ביבוש", במקום "כשהוא התייבש". ה. המקור ללא אות בכל"ם תחילית "ייטיב עשה". ו. שימוש במילת הזיקה "אשר", במקום בֿ"ש" הפחות מובהקת מבחינה מקראית. ז. שימוש בעתיד מקוצר – "יִרֶף", במקום "ירפה"; "ילא", במקום "ילאה". ח. שימוש בצורה הקפואה המורה על כיוון – "בואך", או "בואכה". ט. שימוש בה"א הכיוון או בה"א המגמה במקום במילית היחס ל/אל – "הלשכתה" במקום "ללשכה". י. שימוש ברצף של פעלים להורות על דחיפות ונחיצות – "ואשר ראה או שמע והגיד ונמצא כי כן דיבר", "ייקח שכרו וגם יקיים…". יא. שימוש בביטויים קבועים בעלי קונוטציה מקראית – "בעל בעמיו", "אל ייחר לכם", "סלח אדוני לדבר עבדך", "וחיית ידם" (מצאו את מחייתם, את פרנסתם), ועוד.

ברש הוא קפדן כל כך בחקותו את הסגנון המקראי, שהוא מקפיד לכתוב את המילה סכִּין בשי"ן שמאלית, כפי שהיא מופיעה במקרא, דהיינו: "שכין", שהרי רק בספרות הבתרמקראית מצינו סכין בסמ"ך. הוא מבדיל את לשון שבטי העברים היושבים בצפון משבטי העברים היושבים דרומה. בצפון אומרים "נשכה", דרומה יותר בארץ אומרים "לשכה". הנה חילוף העיצורים הקוליים למנ"ר. הוא ממציא מילים על המשקלים המקראיים: "מנום" במשמעות מקום ספציפי מאוד: קן על עץ, מעין ביתן קטן שבו ישנים האנשים העוברים בדרך. על כל עץ מנום. לשון תנומה, לנום. מקום זה חשוב, מפני שעל המנום הפתוח שעל העץ תחת כיפת השמים רואה שאול, תוך קרבה לשמים, את כתר הכוכבים מעליו בליל, ומשם מתחילות מחשבותיו רוחפות בכיוון המלוכה. כלומר ברגע זה הוא מפסיק לחפש את האתונות ובוחר לחפש את המלוכה. מציאת המלוכה היא פנימית מאוד אצל ברש, שלא כמו במקרא. היא נובעת מן ההיפעמות שבכתרגרמיהשמים. וממעמקי "האני", ובאה בחלום, שהרי כבר ציינתי שהפסיכולוגיה השפיעה מאוד על ברש, ובכתיבתו הוא נע בין המתח המיסטי לפסיכולוגי. בדיעבד התברר שהחלום הטעה והתעה. יש חלומות מכחדים, ויש חלומות המובילים לאמת. לו היה זה צו אלוהי, אמת אלוהית צרופה, הרי לאלמנט הבחירה הפוגש את הצו האלוהי בחצי הדרך לא היה כאן מקום; אבל אצל ברש, כפי שנאמר אצל חז"ל, הכול צפוי והרשות נתונה. "חצי הלילה שכב שאול במרומי העץ, בקן המרופד עלים יבשים, ועיניו תרות אחרי הכוכבים המהלכים ברקיע. וכאשר נפלה עליו השינה חלם חלום, כי נקרא לעשות מלוכה בישראל, והחלום בא ברוב עניין ולא הרפה ממנו עד אשר זרחה עליו השמש והֵקיץ והיה כאיש אחר, כי האמין בחלומו" [ההדגשה במקור].

במקרא מתואר שאול כמי שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. ברש משנה את הדבר. הוא מראה את חטא הגאווה של שאול כדבר פנימי, החלטה ובחירה ברובד האישי. ברש ניסה ליצור משאול דמות טראגית ממשית, ולא מסכן שנכפתה עליו באופן פתטי המלוכה בשל הנסיבות, או בשל בחירה חיצונית, אלוהית. ברש עושה כאן כאוות נפשו בחומר המקראי, מתוך יֶדַע ובחירה. הבחירה של שאול ברצון לתקן את המעוות בממלכת העברים, להיות להם למלך, היא הבשלה פנימית. עמוק בתוך התודעה מבשילה ההחלטה שתוליך לחיים שגויים מאל"ף ועד ת"ו. כאן גלומה הטרגדיה. כאן גלום רגע דרמתי חזק. ברש לא מוותר על הצד המיסטי לטובת הצד הפסיכולוגי. אין הוא מבצע רציונליזציה של הבחירה האלוהית, אלא מכניס את העומקים הפסיכולוגיים החותרים במחשכים אל תוך הסיפור המקראי, ומעבה אותו, ובעצם עושה בו מעשה אנכרוניסטי מורכב ועדין. הוא שומר על הצו האלוהי: שאול הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, מחד גיסא; אך מדגיש מאוד את הצד של הבחירה הפנימית, זאת שבתוך הנפש פנימה, עליה איש אינו יודע דבר, מאידך גיסא. אפילו שמואל הנביא, הרואה, מוכן תודעתית לקלוט את שאול כמלך. כלומר, אין זה מכורח צו אלוהים בלבד, אלא מתוך שיקולים פנימיים וחיבוטי מחשבות עם עצמו. במילים אחרות, ברש הופך את גיבורי המקרא לדמויות בשר ודם.

הנובלה בנויה כך: ט"ז פרקים עוסקים במסע של שאול ואַחיוֹ – משרת מבני השפחות – בניסיון שלהם למצוא את האתונות של קיש, אבישאול. המסע הזה הוא עיקר חייו של שאול. זהו המסע האמיתי. ברגע שהוא נפסק, אליבא דברש, מתחיל מסע שהוא סטייה מן המסלול, מסע שכולו טעות, וחטא גאווה ביסודו, מסע המלוכה. ברש רואה את החיפוש אחר האתונות כשלב בראשיתיהכרחי, שלב היולי. אלה הם הרגעים בהם האדם הוא אדם חופשי לבחור. צעירותו של שאול מעניינת אותו, ולא מכלול חייו; הרי זו קרובה להתחלה, לילדות, לנערות; ושם לדידו גלומות ההחלטות האמיתיות שעושה האדם, שם קבורה "האתון". לברש יש רצף של שלושה קטעים הזויים הנקראים "לפני היות הילדות", טקסט שהוא חציפסיכולוגי, וזה בדיוק מה שהוא מנסה להשיג בנובלה "שאול והאתונות"; ט"ז הפרקים הראשונים של הנובלה הם הצד הפסיכולוגי של סיפור המעשה.

אחר כך בפרק י"ח מספר לנו ברש בקצרה על דרך המקרא, בפרק אחד, תמציתי, את מעשיו של שאול אחרי שהפך למלך. הוא עושה זאת בקצב מסחרר, עובדה רודפת עובדה, פרט עוקב אחר פרט, מקרה אחר מקרה, ממש ככרוניקה יבשה. זהו פרק ביניים שעיקרו העובדות ההיסטוריות. הוא נע בקצב מהיר קדימה, מפני שהוא אינו מייצג את מה שברש חושב כאמת של שאול, ייעודו. הקורא אינו מבין זאת. בתחילה נראה כאילו למספר נמאס מן הסיפור לאחר ט"ז פרקים, וכעת הוא מתחיל לדהור. אתה תוהה מה עושה כאן ברש כמספר. מסע של שבועות ספורים הוא פורש על פני ט"ז פרקים, וחיים שלמים של מלך ראשון בישראל, שנים על גבי שנים, להם מוקדש רק פרק אחד, שכולו דוהר בקצב הבריחה של האתונות מהמכלאה של קיש. מה כאן העניין?

התשובה ניתנת בפרק האחרון, פרק י"ט, שהוא מהיפים ביותר שקראתי בספרות העברית. הפרק מתרחש בתחתית הר הגלבוע, הקרב המפורסם נגד הפלשתים, שבו שאול נפל. הצבא מובס, שאול מאבד שניים מבניו, ומתערב בהמון הנסוג. אט אט הוא מאבד צורת מלך, פנימיותו האמיתית נחשפת, לא עוד קליפה: את חליצתו הוא משליך בנוסו, כובע הנחושת לא עוד בראשו, החרב נופלת מידו. כשהוא נופל, הוא רואה את גדוֹר, הנער, נושא כליו, נופל על פניו ארצה. מה שחשוב הוא, שהוא רואה רק אותו. כל הצבא נעלם, והוא רואה
רק את נושא כליו. הוא רואה אותו ומדמה אותו לאותו אַחיוֹ – משרת מבני השפחות – שעזר לו אז בחיפוש אחר האתונות; אז, לפני שנים, לפני שהכול החל. תרדמה נופלת עליו. נדמה ששוב יצוץ כאן הצד הפסיכולוגי, כי הנה יחלום חלום; אך לא, הדבר קורה בהקיץ, או לכל הפחות בתחום הדמדומים שבין חלום למציאות, התחום המיסטי.

כך שוכב לו שאול למרגלות הגלבוע, פצע עמוק בירכו השותתת דם. ומי מופיעות מעליו במבט תמים ונוגה, מרכינות צוואר משני העברים? שתי האתונות הצחורות, התאומות, אלה אשר חיפש כל הימים; הן באו, הגיעו. נראה כי כל מסע החיים היה טעות אחת גדולה. הן מרכינות ראש, ונשמת אף הבהמה נושפת על פניו, כמה יגע וכמה תעה, והנה מצאן. עכשיו צֵא וחשוב כמה מקוריות מבע יש אצל ברש בהצגת הסיפור המקראי בדרך מודרנית שכזו. הצד הפסיכולוגי, הכרוניקה ההיסטורית, ולבסוף, הצד המיסטי – כמו תמיד אצל
ברש – הסוגר מעגל עם הצד הפסיכולוגי.

בנובלה השנייה, "עד היסוד", עוסק ברש בנקודת מפנה עיקרית בהיסטוריה של העם היהודי – חורבן בית שני. שוב הוא עושה זאת בדרכו היסודית והמקורית שתוצג להלן. ראשית חכמה, משחרר ברש את הלשון מן הכבל המקראי. הסגנון הופך חופשי יותר, קרוב יותר לשפתנו אנו ומתובל באוצר מילים מלשון המשנה. עם זאת, ברש נזהר ללכת שבי אחר לשון שמןזיתז זו, המאפיינת כל כך את כתיבת בן דורו שמואל יוסף עגנון ומזוהה עמו. הוא מנסה להימנע כמה שיותר מלשון שקלא וטריא גלותית הבאה כסרח העודף ללשון המשנה. משתדל להיות ישיר וברור ולא נפתל, תוך שמירה על הלשון הבתרמקראית.

ברש משתמש בבניין "נתפעל" להוראות הדדיות וסבילות "כמו גילו איש את אחיו ונתדבקו"; זה הבניין השנוא כל כך על סופרים ועורכים ישראלים משנות השישים. אלה עיקרו אותו מתוך הספרים, כיוון שהיה נמלץ מדי בעיניהם; ואכן עמוס עוז מדלל לשונית את "ארצוֹת התן", קובץ הסיפורים הראשון שלו, בעבור עשר שנים להופעתו. כך נולדת לה לשון מהוגנת, יצור כלאיים המאפיין קרייני חדשות. משנות השישים ואילך הרברובדיות הלשונית הולכת ונעלמת. ברש משתמש בביטוי "שאור שבעיסה" במשמעותו התלמודית המקורית: כינוי ליצר הרע שמחמיץ ומקלקל את מחשבות הלב, כלומר משמעות שלילית, ולא המשמעות שהעברית החדשה הקנתה למושג זה. דהיינו: החלק העיקרי, החלק התוסס שבדבר. קיימות אצלו מילים בתרמקראיות מובהקות המתקשרות אל השדה הסמנטי ההיסטורי של תקופה זו ולקוחות מן הארמית, היוונית והלטינית: כרוזות (לשון הכרזה, כרוזא, מן הארמית), פולמוס (מלחמה, מן היוונית), קנוניות (שותפויות והסכמים להרע, מן היוונית), קולר (במשמעות קצת שונה מן המוכר לנו, שרשרת של ברזל בצוואר האסיר, מן היוונית ומן הלטינית), דילטור (מלשין, מן הלטינית). המילה מוראה הנקבית מחליפה את המורא הזכרי, המקראי. היהודים הנחבאים במערות ובבורות שבמקרא, נחבאים כעת מפני הרומאים גם בחורבות, במרתפים, ובביבין. אל הכדים והצפחות המקראיים מיתוספים הלגינים. יוחנן מגוש חלב נושא מרה כדי לקבור את הגוויות הצבות בירושלים, ולא את או מעדר, או כל כלי חפירה אחר. המילה גוף מופיעה לראשונה, וכן גופו במשמעות הוא עצמו ולא אחר. המילה גאולה אינה מופיעה במשמעות תשלום מחירו של חפץ ששועבד לאחרים, כדי לקבלו בחזרה, המשמעות המקראית, המוחשית, שאינה מוכרת לנו בעברית החדשה; אלא במשמעות המופשטת שאפיינה את תקופת המשנה, משמעות של פדות והצלה.

הנובלה בנויה כך: חמישה פרקים ארוכים. שונה היא לחלוטין מן הנובלה על שאול והאתונות, הבנויה פרקונים קצרים. הפרקים הארוכים מורים על כניסה לשדה הפרוזה ויציאה מתחום הכרוניקה המאפיינת כל כך את הכתיבה המקראית, קצר ולעניין. לפנינו חמישה פרקים המתארים את יוחנן בן לוי הגלילי, יוחנן מגוש חלב, הקנאי הגדול, שותפו של שמעון ברגיורא למרד שנכשל. הוא משתוקק לראות את אהובתו בפעם האחרונה, אם זו בכלל שרדה אחרי חורבן העיר. הוא עֲזָבָהּ ערב המרד לטובת מעשיו המרדניים והפוליטיים, ומאז לא ראה אותה. ברש שותל בשלב מוקדם את הצד החזק שברגש האנושי הקשור לאהבה. יוחנן אינו יכול להתאפק, לנסות ולהתחמק לערבה עם המורדים ששרדו; הוא בוחר לסכן את חייו כדי לראות את האחת שאהב, ולו בפעם האחרונה.

יוחנן מתחפש לזקן ומתערב בדלתהעם, כביכול כדי לקבור את המתים הצבים, ובעצם כדי לחפש את מלכה, אהובתו. הגורל מזמן לו שתי פגישות, שהן לב לבו של הסיפור: האחת עם מלכה שסבלה עינויים, רעב ואונס. דעתה של מלכה נטרפה, ובעצם היא כולה הפכה להיות סמל לחורבן, מעין נציבה של ירושלים החרבה. ברש לא מסתיר את הסמליות. להפך, כמספר, הוא מגדיל אותה וגא בה. הוא אינו מנסה להחביא את הסמל, אלא חושף אותו לעיני כול. ירושלים הַחֲרֵבָה = מלכה המטורפת. יוחנן, כמובן, אינו יכול לתקשר עם מלכה, שאיבדה את שפיותה. הוא, במו ידיו, הפך אותה מאדם לסמל, מאישה לירושלים הַחֲרֵבָה; זאת עשה כשנטש אותה והנהיג את הקנאים אל האבדון. התיאור של מלכה עטוית המכבנות והמסרקות הקולעת ופורמת את שְׂעָרָהּ מוכנית, תוך שהיא שרה שיר שמחת חתן וכלה משיר השירים, הוא מן התיאורים היפים שקראתי בספרות העברית.

הפגישה השנייה של יוחנן מגוש חלב, הקנאי המחופש, היא עם עֲרָךְ, אחד מזקני הסנהדרין של רבי שמעון בן גמליאל שבטלה, הנושא בידיו דברערךיקרהמציאות בשעות אלו: כלי חרס קטן מלא חלב למען יולדת המצויה בביתו. ערך ממהר כדי שלא יחמיץ החלב. הם מנהלים ביניהם דיאלוג על חייהמעשה; על ההכרעה הגורלית בין השימוש בדין, ככוח, דין יוחנן מבקש; או השימוש ברחמים, ככוח, אותם מבקש ערך כל חייו. ואולם קיים בשיח האישי בין השניים דבר נוסף; יוחנן מגוש חלב היה חברבנו של ערך, אלעזר, בנו שבחר להיכנע ולהצטרף לרבי יוחנן בןזכאי ולתלמידיו, אשר ביקשו להציל את היהדות ובאו בבקשה לקבל את יבנה וחכמיה תחת ירושלים הבוערת – וידועה האגדה כיצד יצא בארון מתים רבי יוחנן בןזכאי את חומות ירושלים. כשם שהמילה "גאולה" הופכת מופשטת, כך גם כל היהדות הופכת מופשטת בתקופה זו, מבחינת ברש, יהדות שברוח, הניתקת לאטלאט מן המקום, תחילה ליבנה ואחר כך אל אלפיים שנות גולה. ייתכן שהראייה הזאת מעוותתמשהו מבחינה היסטורית, אך ברש אינו היסטוריון של בית שני. הוא מספר המשתמש בעובדות כיד הדמיון הטובה עליו. ובכן אפוא, היהדות הופכת מופשטת, יהדות שבמילים, בתיאוריה, בספר, במשנה, בתלמוד, וזה אינו נושא חן בעיניו. המפנה הזה אינו מקובל על ברש. כסופר הוא מבקש להמשיך לחוש את יהדותו בחושים: מקום, נוף, צבע, ריח, טעם, למשש. אחד הדברים שברש כל כך אהב אצל אורי צבי גרינברג הוא מידת המוחשיות בשירתו. איש חולם בתל אביב או בערי אירופה הגדולות על ירושלים המנותחת בדמיונו, וזו קמה ועולה מתוכו: צבע, ריח וטעם, שלמות מראה וצורה.

זאת הסיבה שברש אינו מפגיש את הקנאי המפורסם, הקורא לחופש, המוגדר על ידי יוסף בן מתתיהו, אליבא דברש: מעוף דמיון ואהבת חירות בלי גבול, כערוד במליחה, לא יחיה אם לא יהיה בןחורין – עם רבי יוחנן בןזכאי שכולו רוח. הקנאי הזה, החי במוחש, חייב לפגוש מישהו הקרוב לתפישותיו של בןזכאי, אבל ידיו ורגליו בתוך החומר: בלחם שחסר, בחלב שאינו, כדי שיוכל לדון ולשוחח עמו – יהדות שתשמור על קשר עם האדמה. ערך הזקן מן הסנהדרין הוא כזה. הוא שומר על צד של עבריות בתוך ההקשר הבתרמקראי.

לאורך כל הנובלה משתמש ברש בצבע כדי להמחיש עד כמה חשוב להציל לא רק את רעיון היהדות, אלא גם את הקשר למקום: המראה: "צהיבות הרקיע הפכה עד מהרה תכלת זכה וגבוהה, תכלת שמיה של ירושלים…", או "רק גוני שַׁיִשׁ לבן וורוד שיחקו זה אל זה בזוהר היום להכאות עין ולב…", או "מַלְבְּנוֹת גנים ועצים, ערוגות ירק ושדי אילן, ורצועה דקה של מי השילוח הזהירה כלשון של כסף, כמו לא עליהם היה הקצף…" או "כמימים ימימה רבצו במרחק, עטופים צעיף כחלחלורדרד, הרי מואב אשר מעולם…" או "ברק המתכת של ים המלח בנוע גליו הכבדים, או קַלְעֵי סירה לבנים כפויים עליו כציפורים שירדו לתוכו". הריח: "ריח פרי העץ, ריח שדה קצור, ריח גורנות דגן…" הטעם: "הוא לעס אותם בשיניו החזקות על הקליפה והחרצנים וחש שכוח חדש הוצק בו. אילו נמצא לו עוד נטף מים לשתות! נטף מים קרים!" ירושלים מוחשית, ארץ ישראל מוחשית, החושים יורידו את הדבר עד היסוד.

ארץ ישראל וירושלים של הקנאי מוחשיות, אך גם של ערך איש הרחמים שבחר לשבת במקומו למרות החורבן ולהישאר בארץ ולא לצאת לגלות ולהתגעגע, גם היהדות שלו היא מוחשית. כשהוא בא לקנות את החלב מן הרועה הוא מבחין "שריסי עיניו [של הרועה – ר"י] היו רועדים מאז ראה ראשונה את הבית בוער באש". המוחשיות הזו היא זו שיוצרת את הדיאלוג עם יוחנן מגוש חלב. לדידו של ערך שלא ייצא לגלות, ירושלים וארץ ישראל מתגלמות בנוף, בחי ובצומח שיעלה ויקום מחדש: "באותו רגע ירד עליהם משק כנפיים רבות. היונים הלבנות והשחורות התלהלהו ופרפרו מעל לראשיהם. ערך נשא ידו, הראה על השמים הזכים, על בעלי הכנף הטהורים המשחקים בהם, אחר כך נטה ידו על נחל קדרון ועל הרי מואב הרחוקים, ואמר בקול נרגש: – יופי זה – כלי טמא הוא? יוכל הוא להתקיים לעולמי עד, אם לא יחסר דבר אחד – את מידת הרחמים".

וכאשר ערך מסיים את השיחה עם יוחנן מגוש חלב שנקרה בדרכו, הוא שוב מתואר כמי שנוגע בדברים במוחש: "ערך לחץ אל לבו את כלי החלב ושלח רגלו לילך. אבל לפני שפסע פסיעה נשא את עיניו אל הר הבית וראה את חורבותיו העשנות עדיין. נמלאו עיניו דמעות ולחש לנפשו המתרגשת עליו:

– בית פלטין שלי, בית יקר שלי, בית מלכות שלי…

וכשהוא חוזר ודובר מילים אלה ועיניו זולגות דמעות, ירד בזהירות בשביל המוליך אל המקום שהיה ביתו" [הדגשה – ר"י].

המשך יבוא

 

 

42 תגובות

  1. בתענית אסתר, י"ג באדר, מלאו מאה עשרים שנה להולדת אשר ברש הסופר האהוב עליי. התחלתי לפרסם כאן מסה בת כמה חלקים על יצירתו. בעבר פורסמה המסה ב"עמדה – אופציה פואטית", שלושה מאמרים. שני המאמרים האחרים שפורסמו באותה חוברת, "עמדה" 15, היו אריק א. על אצ"ג ועמוס אדלהייט על אסתר ראב. החלק הראשון פורסם ב-9 במרץ ומצוי בארכיון הבלוג. מקווה שתיהנו מהמסה על אשר ברש. יום הולדת שמח לעורך ולסופר הנפלא הזה. רני.

  2. אינך נותן תנומה לעפעפיך?לא ינום ולא יישן עורך בישראל?
    נו,בשירת משי גבעול והאדון תפוזי ננוחם,חרגיל.
    (ק. הגלידה)

    • מה, אתה ער? אני המום! חזרתי ממשמרת דסק ב"מעריב". בשעה כזאת לפי אשר ביילין, ברנר בלונדון היה נושך שולחנות. רני.

      • ביקורת במיטבה, רני, עשויה מאהבה, מאירה ומחכימה . אתה בודק ביסודיות את הרובד הלשוני ביצירותיו של אשר ברש ומלווה דבריך בדוגמאות ממחישות . מאוד אהבתי גם את הניתוחים הרעיוניים תכניים של שתי היצירות על שאול ועל החורבן. יפה הארת את תפיסתו הפואטית של שאול המלך כדמות טראגית ולא כדמות פאתטית שהמלוכה נכפתה עליה, גם שאול טשרניחובסקי בבלדות שלו חושף את העולם הפנימי פסיכולוגי של שאול, אך הוא אינו מוצג כמו בנובלה של ברש כמי שבחר במלוכה מתוך היבריס, אלא כמלך קורבני שהמלוכה נכפתה עליו "למה מאחר הצאן לקחתני? הוא שואל את רוחו של שמואל " יפה יסודי ורגיש גם הניתוח של "עד היסוד". אהבתי מאוד את איזכור החלום של שאול בקרב על הרי הגלבוע בסוף הנובלה. הצלחת להעביר אלי כקוראת את יופיה היחודי של פיסקה זו, כששאול הוזה את האתונות האבודות. תודה ,רני, המשך לכתוב באהבה ובמקצועיות. מאוד נתרמתי. רק באהבה, רני

        • חנה, תודה רבה לך על התגובה החמה. כמובן, שאול טשרניחובסקי היה משורר שברש העריץ. הבלדות "בעין דור", "המלך", "על הרי גלבוע" המפורסמות שלו. אלה שני שאולים שונים, זה של ברש וזה של טשרניחובסקי ועמדת על זה יפה כל כך, אם כי יש בהם גם משום הדמיון. בשביל הדיאלוג המתפתח כאן על ספרות בכלל ועל ספרות עברית בפרט, היה שווה לפרסם את המסה הזו. את צודקת, רק באהבה, זה אולי נשמע דביק, אבל זה מאוד נכון, ובעיקר עושה רק טוב לכולנו. רני.

          • אהבה היא דבק טוב! ומבקר היוצר דיאלוג חי עם היצירה יוצא שהוא מפרה ולא מסרס ,שהרי מאחורי ביקורת טובה תמיד תהיה כוונה טובה וטהורה .לזאת אני קוראת אהבה!

  3. חן קלינמן

    רני, נהניתי להתבשם מן התיאורים שהבאת כאן של ברש והתרשמתי מן הניתוח הלשוני והתימטי שערכת כאן.
    אין מה לומר, רואים שברש ניסה ליצוק יהדות שהיא גם קיום של אלפי שנים וגם הווה בו זמנית. וזה מתבטא – א. בשפה הרובדית ועם זאת היצירתית, העדכנית ומתעדכנת, ב. ומתבטא, ג"כ כפי שציינת, בחיבור למקום, לחושים, ג. ומצבטא בעירוי הפסיכולוגי באמוני, האני במיסטי.
    וכך מתקבלת תמונה מאוד עשירה, והטקסט מצליח לקפל בתוכו כרונולוגיה על ציר מרחבי, כמו טלסקופ מקופל.
    אגב, מתי אני רואה אותך, הערב אתה פנוי במקרה? – עוגה על חשבוני לכבוד יום ההולדת. כל טוב, חן.

    • חן, מזל טוב. ממש טלסקופ מקופל. הייתי משתמש בהגדרה הזאת בעצמי. אתה קורא מיומן כל כך. בוא ניפגש הערב בשמחה. אני קופץ בערך בשמונה וחצי לאבי אליאס, איש יקר ומשורר טוב, לתת לו חוברת "עמדה" 19 שבה הוא משתתף. הצטרף אליי ואחרי זה נשתה קפה ועוגה. רוצה לבוא ל"מעריב"? רני.

      • חן קלינמן

        רני, נשמע לי מעולה. יש לך כבר טלפון סלולרי? אם לא – תן לי בבקשה מספר אחר שאוכל לתפוס אותך בו. שמונה וחצי במעריב? אוכל גם להגיע ישר למקום המפגש, רק תן לי כתובת שאדע איפה להשכין את האוטו. כל טוב, חן.

  4. סקירה יפה ומאירה, רני, שניכרת בה לא רק אהבתך לברש, אלא גם לשפה. ושפת המקרא במיוחד היא בשבילי שפה מאגית, עמוקה ומפתה. רק בגללה אני מוכן לקרוא גם היום מחדש את "ויגרש את האדם" או את "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". האמת, אפילו כתבתי בה 'בגנבה' מתחת מסכות תרגום ובדיון(בתרגום הבשורה על פי תומס, ובקירוב גם ב'שיר טאהירה') שהרי אם לא כך ללעג ולקלס נהיה… 🙂
    ובכלל, יפה אתה עושה בעצם הזכירך נשכחים שאין לשכוח, מעין המשך ל"סופרי מופת עבריים".

    • אמיר, תודה על התגובה. כן, אני מכיר את "שיר טאהירה", קראתי את הספר הניסיוני הזה בשעתו ואהבתי אותו. יצרת שם מיתולוגיה קוסמופוליטית משלך עם הרבה דמיון. זה מאוד נכון: השפה המקראית נפלאה ומעוררת השראה והיצירות של אברהם מאפו, יש בהן יופי גם כיום, ועוד יותר מדויק לומר שהמסה הזאת היא המשך ישיר לסדרת סופרי המופת עבריים שהוצאנו ונשכחו מלב, לצערי: יעקב פיכמן (הלירי), אשר ברש עצמו, ישראל זרחי (אביה של נורית), יעקב שלום קצנלנבוגן (הברנרי), אליהו מידניק (השופנהאוארי), נח שטרן (המודרניסט) כמובן. ובקרוב נוציא גם את שירת ב. מרדכי (אביו של אורציון). אנא המשך את "מי בא לבקר?", זה דיון חשוב בעיניי. רני.

      • ערב טוב,רני יגיל

        לא בעניין הסופר החשוב ברש,אלא בעניין מדכא אחר,שיש לך בו חלק ונחלה.מדובר בסופר ירון אביטוב-
        ספר על הומלסים ש א ת ה היית אחד מהמוציאים לפועל לדפוס שלו.בבלוג שלו כתב לו הומלס לשעבר ביקורת – לא ביקורת ספרות,אלא ביקורת מתוך נסיונו האישי כהומלס.הדיון היה פעם אחת לפני כמה חודשים,ובו נהג אביטוב בהגינות.אתמול התחדש הדיון,והפעם הגיב ירון באלימות ובעלבונות שאין הנייר סובל אותם,ואפילו המסך כמעט מקיא.הוא ניבל את הפה כלפי ההומלס,העליבו בלי הרף,אבל ההומלס עמד על דעתו שהספר מזוייף,ואמר זאת באורח סביר ומנומס יחסית,בלא לקלל ובלא לנבל את הפה כמו הסופר הדגול שלנו,ולבסוף מחק שורה ארוכה של תגובות מנומסות שצידדו בהומלס וגם את דברי ההומלס עצמו.
        אם זה יחסה של הסםרות כלפי מושאי כתיבתה,אז עדיף לזרוק את הספרת ישר לפח הזבל,ובספרו של ירון (שקראתי בתיעוב) ראוי לעשות שימוש סאניטארי באותו מובן שכתב קורצוויל במכתב לסופר:
        אני יושב בחדר הקטן בבית ומחזיק את ספרך מלפני.עוד מעט הוא יהיה מאחורי…
        ואני באמת מייעץ לך לא לקלקל את שם הסדרה המשובחת שלך,כרמל עמדה,ולבדוק טוב טוב,את מי בדיוק אתה מוציא לאור.
        ואני לא מדבר על ה'פרסונה הספרותית'
        אלא קודם כל על ערך הספרים שהם כותבים.הספר של ירון הוא מלאכת זיוף
        ,חטיבת גראפומאניה.

        • צודק הכותב האנונימי.האירוע הזה היה מדהים ופוגע.ירון אביטוב הוא- לפחות לפי תגובותיו – זבל של בן אדם,ולפי מה
          שקראתי מספרו – זבל של סופר!
          אני מתייצב בכל לב מאחורי הכותב,והתגובות של ירון היו אחד הדברים המדכאים ביותר שפגשתי פה בבלוג

        • אבל הספר של ירון הוא ספר ראוי. אני בהחלט אוהב אותו. באשר לניבולי הפה, אין לי שליטה על מה שכותב ירון כלפי המגיבים בבלוגו. ומי קבע שההומלוס אכן הומלס? אולי ההומלוס רק מעמיד פני הומלס והוא בעצם טרול מתחזה? בכל מקרה, אני נגד ניבולי פה באשר הם. אבל צריך להבין דבר אחד. מי שממהר לפגוע, צריך לזכור תמיד שעליו להיות קישח ולא נוח להיפגע. אולי ההומלס קרא לירון גרפומן חרוף ועלב בו? אולי קרא לספרו סמרטוט? רני

          • מתחזה או לא,לא נדע זאת ואין זה רלונטי – מגיב אחד היה בטוח,כשקרא את
            הקללות של ירון אביטוב,שמישהו מתחזה
            אליו – עד כדי כך!ואולי הסופר עצמו –
            ירון אביטוב – סופר מתחזה! (זה הרבה יותר ודאי כשקוראים את הספר שלו)
            ולא כדאי לזלזל גם באבחנות של ההומלס,שהיה להן משקל.לא רק סופרים יודעים לקרוא,אבל קרוב לוודאי,שקרב היום שבו גם הם לא ידעו לקרוא,הם ידעו רק לכתוב (קללות ועלבונות בבלוג).לא תטהר את השרץ – האירוע הזה הוא אות קלון לספרות.מה שקצת מרגיע הוא העובדה,שירון לא באמת סופר.אבל הוא לא היחיד – כתבנים גרועים וחצופים ממלאים פה את הבלוג.

          • אני מסכים עם דברי המגיב (הקודם)
            עקבתי אחרי חילופי הדברים בין ההומלס לבין הסופר,ואני נוטה לשים במרכאות כפולות את התואר סופר יותר מאת התואר הומלס.
            זה היה הדיון המרתק ביותר שקראתי כאן.(אני לא עוקב לעיתים קרובות –
            רוב הסופרים והמשוררים כאן משעממים וגרועים ותופעת הליקוק ההדדי ממש מגאילה),ואם ירון מחק אז הוא איש קטן
            ו"כלומניק" ו "אפס" – ואני משתמש פה במילים שהוא כתב נגד ההומלס.

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            כשהגיע לעיירה שֵׁמַע הציונות נתפס לה מיד ברוב התלהבות. הוא וכמה מחבריו יסדו מעין אגודה והיו מחליפים מכתבים עם גדולי התנועה הלאומית. הטוב שבחבריו אף כי גדול ממנו בכמה שנים, היה חנוך ילון, הבלשן העברי הנודע, אשר ישב בירושלים.

          • עדי מילשטיין

            לא הבנתי על מה מתרגזים פה,אבל את הספר של אביטוב קראתי וזה לא ספר טוב.
            הסופר נותן סימן שיוויון בין המצב הבורגני לבין המצב הומלסי.
            הגיבור לא מגיע לשום הארה או מודעות עצמית או הכרה בעומק השבר בחייו.

            זה מצחיק וקצת פיקרסקי,אבל לא משקל כבד.
            לא צריך לצפות מי יודע מה מסופר כזה.
            קצת בידור יש בספר,וגם משקל נוצה זה משהו.
            אם מישהו היה הומלס וקרא את הספר והתרגז – אין על מה ,אין על מי.
            בסך הכול ניסיון של סופר חלש לכתוב על נושא כואב ואקטואלי.ואם מישהו היה הומלס,יצא מזה וקרא את הספר והתרגז – זה רק מקרה ביש,כמו שאומרים.(אם זה המצב- לא מצאתי את ההומלס ודבריו בפוסט של אביטוב – הוא מחק אותו.ועל זה היו אומרים בשיכון בקרית חיים,פחדןשפן.)

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            למד "בחדרים", בבית-המדרש ובבית ולפני היותו לבר-מצווה גמר את בית הספר הממשלתי, ששימש בשלוש לשונות: פולנית, גרמנית ורותינית. המנהלת הפולנית של בית הספר קירבה אותו ביותר ועוררה בו עניין בספרות הפולנית, ובהיותו בן י"ד היו כבר תחת ידו, "קובצים" של "כתבים" מועתקים יפה בפנקסים קטנים מכורכים בעצם ידו.

          • ירון,תתבייש!

            מה שגרוע,שירון זהבי=אביטוב דרך על הראש של הדמויות שלו- מחוץ לספרות,בחיים!
            זה המשמעות של העניין!

          • לעניין ההומלס

            רני,בוא נהיה ישרים.הביקורת של ההומלס היתה אמינה והיה בה הרבה אמת.
            ירון,סופר חלש,מתחבא מאחורי האמנות
            כביכול ומאחורי הסוריאליזם.
            אילו הייתי סוריאליזם,היתי מת מבושה.
            אישרת לדפוס ספר עלוב!
            ואני לא נגד סויאליזם,אבל כשאין התבוננות אמיתית של הספרות בריאליה (אותה תיאר ההומלס בלי להתיימר להיות סופר,וזה מרתק פי מיליון מהפטפוטים של אביטוב בספר),על מה אפשר לבסס סוריאליזם?
            הספר של ירון הוא בדיחה עלובה.את הספר שקניתי זרקתי לפח בגועל!

          • עכשיו זרקתי את הספר של ירון לפח.הוא לא ראוי אפילו לחנות יד שניה – שלא להכשיל!
            עידן יגורי,חיפה

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            ג. שופמן הדפיס במאסף "שלכת" (תר"ע) משל ברש ארבעה שירים ליריים ואת הנובלה הגדולה בנוסח המנדלאי "מן המגרש". מאותה שנה, תר"ע, מונה היה ברש את ראשית עבודתו הספרותית.

            צר לי שהשלכת את ספרו היפה של ירון אביטוב "הומלס". אינני שותף לדעתך ולמעשיך. אבל אמיר אור כתב כאן שלא די בדברים ויש לעשות מעשים. נעשה ונשמע אפוא. אני מוכן לשלוח לך לביתך את "הולמס" חינם אין כסף על חשבון עותקיי הפרטיים לעיון חוזר. יתרה מזאת, אצרף לספר זה ספר נוסף שהוצאתי קצת לפני "הומלס" – "מקראות ישראל" של אמנון נבות, גם הוא מתוך עותקיי האישיים. אם תרצה, תוכל להשליך גם ספר זה אחר גווך. אבל השתדל מאוד לא להשליך לא את זה ולא את זה. רק שלח לי את כתובתך באימייל אישי דרך אתר "בננות".

            כדאי שלא נשכח: הפוסט הזה הוא על אשר ברש.

          • תשובה היא בצער לא!
            אני רוכש ספרים כי אני מכבד סופרים!
            את נבות לא מצאתי בחנויות- וארכוש בכספי באתר ךמכירת ספרים בדואר.
            לא רוצה מתנות! רוצה ספרות וסופרים אמיצים שמתנהגים ביושר וביושרה!
            שעומדים באומץ מול ביקורת בלי קללות ויריקות!(שהביקורת מנומסת)
            הומלס הוא לא שטינקר,ולא נודניק,ולא כלומניק,ולא מגיע לו פרס הזבל,ולא דשולחים אותו מטעם הספרות לפסיכיאטר!
            אם הומלסים מגאילים את ירון – שלא יכתוב עליהם ספרים ואחר כך יעליב ויקלל,וימחק תגובות של הומלסים ושל אחרים,שמבינים בספרות לא פחות ממנו!
            קצת רגישיות!
            כל אחד עלול למצוא את עצמו במצב הזה
            מחר בבוקר!
            מעולם לא היה לי מפח נפש כמו זה שגרם לי ירון אביטוב בספרו ובתגובותיו- ותאמינו לי,לא עשו אותי באצבע – ולמרות זה!

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            ברש היה מעורב בסביבה הספרותית בלבוב של כותבי יידיש ועברית, אך ביחסים קרובים היה בייחוד עם שני סופרים משני קצות הקשת: המלומד א"מ ליפשיץ והסופר ג. שופמן.

            כדי שחלילה לא אשמע כמי שאטום לדברי העולבים והנעלבים, אני מזכיר כאן שוב: הפוסט הזה הוא על אשר ברש. אם מישהו רוצה לפנות אליי בעניין אחר, הוא בהחלט מוזמן לעשות זאת במייל אישי דרך אתר "בננות". מבטיח לענות על כל אימייל.

          • לאותו עניין

            לשעה כזאת לא יתלוצץ יהודי – וזה
            נכון.הסיפור עם אביטוב וההומלס בכלל לא מצחיק.הוא מעמיד את הספרות באור עלוב!

          • שלום רני יגיל

            הרצון הזה להגן בכל מחיר על חבר סופר
            רק בגלל שהוא סופר (עם או בלי מרכאות) נראה עלוב!
            כאדם ישר היה עליך לגנות את העמית
            שלך בכל פה!

          • תפוז יזוז

            ואתה עוד מפקפק ביושר וביושרה ובהתנהגות של מי שקראת לו תפוז רקוב!
            קשוט עצמך!

          • לא יגיל,לא

            לא זה הדרך! הפוסט הוא על אשר ברש,
            וכותבים כאן על פרשת יוגב וירון אביטוב משום שירון,בבלוג שלו,מוחק לא רק את דברי ההומלס (שיש בהם יותר אמת ועוצמה ספרותית מאלף ירונים),אלא גם דברי מגיבים אחרים,המעירים בנימוס וחטאם היחיד הוא שהם מצדדים בהומלס ומאמינים לזעקתו האוטנתית.ההתעלמות המלגלגת
            מצדך והאחיזה בקרנות המזבח של ברש
            – מאחר ואתה אחד מעורכי הספר,והתנהגותו של ירון – לא חשוב,
            כותבים כאן בבלוג שלך מחמת מצוקה ,וכיוון שהדברים נמחקים מבלוגו של ירון באופו שיטתי.אם אין לך מה להעיר על התנהגותו של ירון,אתה יכול להתכנס בשתיקה,אבל לא להעמיד מנגד את סיפור חייו של אשר ברש,שהיה סופר רגיש ועורך בישראל.הוא,לצעקה של אחד כמו יוגב לא היה מתכחש.

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            בהיותו בן ט"ז הוציאתו שאיפתו לעמוד ברשות עצמו מבית הוריו ומעיירתו ולא חזר עוד שמה אלא כאורח בלבד. במשך תשע שנים נדד בכל רחבי גאליציה, בערים, בעיירות ובכפרים לשם לימוד ולשם פרנסה, אך רוב אותו הזמן עשה בלבוב ושם רכש לו השכלה עברית וכללית רחבה.

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            בתחילה פרסם כמה שירים וסיפורים (הומוריסטיים בעיקר) ביידיש (בעיתון היומי "טאגבלאט". בשבועון "דער יידישער ארבייטער" ובמאספים ספרותיים שונים). בחורף תרס"ח לקח ממנו י"ח ברנר – אני מניח שהמגיב שמע דבר-מה על סופר זה – שבא אז אחרי הפסקת "המעורר", מלונדון ללבוב, כמה שירים בפרוזה קטנים וקלי ערך ושלחם לדוד פרישמן בשביל המאסף השני של "ספרותי" שיצא בעריכתו בווארשה. השירים נדפסו שם. סיפורו הראשון בשם "תנאים", על חתן שבא לידי מסקנה כי עליו לנוס מחופתו, נדפס ב"השִׁלוח" בשנת תרס"ט.

      • לא ידעתי שברש יצא בסידרה. לצערי יש בידי רק את פיכמן.
        זהו מפעל חשוב בעיניי, וגם הייתי בין מי שדאגו לאפשרו (במסגרת המדור לספרות).
        אפרופו חשבונאות וספרות, בדיוק בעת ההיא האשמת אותי ב'מעריב' בביקורת קצרצרה על ספרי "יום" בדבר המגוחך ביותר בעיניי – "אמנות לשם אמנות", והיו כמה נפשות טובות ממתנגדי התמיכה ב"סופרי מופת עבריים" במדור, שתהו באוזני על קנקני המוזר ללא צל של בושה.

        • אמיר, אשמח לתת לך את הספר של אשר ברש. אני בהחלט זוכר שתמכת בסדרה ספרי מופת עבריים והוועדה אישרה זאת. אני מודה לך על כך ולכל חברי הוועדה שתמכו דאז. אכן חשוב שמשוררים וסופרים אלה יישארו במחזור הדם של הספרות העברית וקוראיה עד כמה שאפשר. עוד היו בוועדה: אורי ברנשטיין כמדומני, פרופ' נורית גוברין ואולי גם מירון ח. איזקסון.

          לעניין הביקורת שכתבתי עליך, זאת הייתה פשוט טעות. לא צריך לכתוב על יוצר כפי שאני כתבתי עליך, אם להמשיך את "מי בא לבקר" שלך. יתרה מזאת, לאחרונה התארחתי ברשת אל"ף אצל רותי קרן (התוכנית עוד לא שודרה). זה היה מעין שיח של עורכי כתבי עת. היה דורי מנור, עלית קארפ (מסמרים) ועבדך הנאמן, וציינתי בפירוש את הביקורת ההיא עליך כמה ששינה את תפישת הביקורת אצלי מן הקצה אל הקצה. יכולה להיות מחלוקת. זה לגיטימי. אבל להשתלח אחד באחר, הרבה פעמים זה מתחיל מצחיק ונגמר מאוד עצוב. הנגטיביות באה עד אליך, דופקת בדלת, נכנסת, מתיישבת על כורסתך בסלון ומתבייתת. "ביקורת תהיה" כמו שנאמר במקורות (זה גם ספרו של ברונובסקי המנוח) אבל לא זו הדרך. רני.

          • אשמח לקבל, רני. ושמח על חרטתך בעניין ההוא. די מפתה לכולנו לקחת חלק באליפות הקונטרות, אבל מי שהשנים מוסיפות לו רוחב מבט ושיקול דעת, מתבגר למקום חכם ומאושר יותר 🙂
            אדם יכול לתקן אפילו את העבר.
            טוב לנו גם על מה שהדיאלוגיות של הבלוגיה הזו מאפשרת.

          • רני אם אתה כעורך מוכן שאת החוברת שעורך עמוס האפס יכנו כאנוגרד אז אתה לא אפס אתה מתחת לאפס אף אדם רציני לא יעביר לך חומר יותר וסופך שתערוך חוברות ששני חבריך העורכים אריק ועמוס הועידו לך זבל

          • רני אל תחשוב שתוכל להתחמק מתשובה תשובה מחכה הן לבלוג והן לכל חבריך

          • ועכשיו כל הבלוגייה היחד – הפוסט הזה הוא על אשר ברש:

            מראשית תרע"ה עסק בהוראת הלשון העברית וספרותה (בשנות מלחמת-העולם הראשונה הורה גם את הלשון והספרות הגרמנית) בגימנסיה "הרצליה" ובבית הספר הריאלי בחיפה, בבית המדרש למורות ובבית הספר התיכוני מסחר בתל-אביב.

            הפוסט הזה הוא לא על יואב עזרא ולא על עודד כרמלי – הפוסט הזה הוא על אשר ברש.

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש:
            באביב תרע"ד (1914) עלה ברש דרך בוקובינה לארץ-ישראל (הראשון מבני לופאטין שעלו לארץ). לאחר שעבר את הארץ לאורכה ולרוחבה התיישב בתל-אביב ובה נשא לאישה את אולגה לבית ליפובסקי.

            עמוס אדלהייט הוא עורך נפלא ומשורר מעולה. למדתי ממנו המון במהלך עבודתנו המשותפת; אריק א. – משורר נפלא. אבל הפוסט הזה הוא לא על אריק א. ולא על עמוס אדלהייט ולא על רן יגיל ואפילו לא על יואב עזרא או עודד כרמלי רחמנא ליצן. הפוסט הזה הוא על אשר ברש. ולכן:

            מראשית בואו של ברש לארץ השתתף בקביעות בשבועון "הפועל הצעיר", שהיה אז הבמה הספרותית העיקרית בארץ, בירחון "מולדת" (אף ערך כמה מחוברותיה), ובימים שברנר ערך את המדור הספרותי ב"האחדות", פרסם גם שם כמה דברים.

          • אך במלים בלבד לא די, כמובן (בכלל ולא רק במקרה זה). מעשים מתקנים מעשים.

          • הפוסט הזה הוא על אשר ברש: אחרי מלחמת העולם הראשונה, נסתעפה ונתחזקה פעולתו הספרותית, שהבשילה יצירות רבות בסיפור, בשיר ובמסה, בתרגום ובעריכה.

            אמיר יקירי, שלום. אינני מבין בדיוק למה את מכוון במשפט זה, אבל אני מבטיחך נאמנה שאשלח לך את הספר שהוצאנו של אשר ברש – שתי נובלות היסטוריות מתוך הרצף (הנשאר בטולדה ועצמות ר' שמשון שפירא). ניסיתי לאחרונה לפנות לגורמים ממסדיים שיתמכו בהוצאת סיפורי ארץ-ישראל של ברש – בכל זאת מאה שנה לתל אביב וזו כל כך נוכחת אצלו בסיפורים הללו – אך נעניתי בסירוב. מה חבל. באשר לקביעה שלך על המעשים והמילים, יש בה המון יופי, אך לפעמים למילים השפעה חזקה – הרסנית ובונה. כבר נאמר חיים ומוות ביד לשון.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל