בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 20
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 20

נקישה 20
 
המשך עדותו של נוח שטרן — בהן צדק —
 
כשאני רואה באיזו מידה של רצינות וחמירוּת סבר אתם מתבוננים במחברת שלי, פשוט מתחשק לי לפרוץ בצחוק. אלה הם (Jottings) ותו לא. פה ושם יש השתייכות לביוגרפיה שלי, אבל זאת משום שכל ספרות טובה מושתתת, כבוד השופט, על ביוגרפיה, כך ולא אחרת היא מתחברת לחיים. חשוב, כבוד השופט, חשוב שהכתיבה תתחבר לחיים, על זה אני עמֵל. למשל ״לנסוע העירה ולפגוש את יהושע בר־יוסף…״ כל זה אינו שייך לסיפור, אלה רשימות שלי, אישיות. ״להודיע שאני עוזב בהחלט״ — עניין אישי, אישי מאוד, לא הייתם צריכים לחשוף כאן ערוות־אדם. לו רציתם לעיין בחומר מתהווה, היה עליכם לעשות את זה בצִנעה, כיוון שחשפתם את קרביי לעיני כול, הרי שאני כבר גלוי, מנוי, ספור וחתום מבחינתכם, ובעיניכם אני נראה כפי שאני נראה. אַל לא לאדם להביט אל קרביו של חברו בלא הכנה, אחרת ימהר להסיק מסקנות ולחבר את שלא ניתן לחיבור. ״אם ישאלו על האור שדלק אצלי וכו׳…״ — למשל זה, אני חושב, כן שייך לסיפור שניסיתי לכתוב, זה מתקבל על הדעת. אינני זוכר את כל החלקים בדיוק, כבוד השופט, הרי עברה תקופה מאז שכתבתי דברים אלה, אבל אני כמעט בטוח שזה, המשפט הזה, שייך לסיפור שניסיתי לכתוב. ״כשאקום בשלוש לא אשמיד רשימות אלה וכו'…״ — זה היה צריך להיות שייך לסיפור. הגיבור של הסיפור הוא חבר ותיק של הקיבוץ, נכבד, בעל עמדה, ואין לו כל חששות, לכן אינו משמיד את ההאשמות, הוא בטוח במעמדו בקיבוץ ובטוח בברית שכרת עם חברו, ולכן סבור שלא יחשדו בו. הדברים אינם מגובשים, אני יודע, וכשהייתי ניגש לכתיבת הסיפור הייתי משנה את זה עוד עשר פעמים. אלה רק (Jottings), אתם מתייחסים אליהם כהלכה למשה מסינַי.
אה, כבוד השופט, נזכרתי בדבר. יש לי כמות גדולה של חומר לדרמה על הרצל, זה ודאי ישמח את כבודו. אספתי חומר במשך שנים.
השופט: נאה. אולי ינחה הקטיגור את הנאשם בשאלותיו, כדי שלא נִסטה מן העניין עצמו.
האזרחי: מדוע לא התחתנת מעולם, מר שטרן?
לא יודע. נשארתי רווק, לא הגעתי להרמוניה מלאה של קשר עם אשה, לא מצאתי את האשה הסופית, גם מצבי הכלכלי לא היה איתן ביותר במשך כל השנים.
האזרחי: בלשון המעטה…
נו, וגם את שנות הצבא צריך לנכות מן החשבון, אבל אהיה כן איתך מר האזרחי, היו מחשבות נישואין לא פעם. הייתה גם אשה באופק.
האזרחי: נו..
השקפתי היא שלכל דבר צריך להתייחס לפי דיני התורה, גם לערבים. כל דבר ודבר נדון לפי דברי התורה.
האזרחי פורש את ידיו לצדדים בייאוש כיָעֵן גדול.
האזרחי: מדוע רצית להתקבל דווקא בגבעת־שרה?
רציתי להתקבל דווקא שם, מפני שהתכוונתי להישאר באזור ירושלים. יש לי סימפתיה מלאה לקיבוץ, לרעיון הקיבוץ, לכן בחרתי בזה.
האזרחי: בקיבוץ התלוננת על כאבי בטן?
מחושי־קיבה, כן, או רגש בבטן, אִצטומכא עצבנית, כבוד השופט, תזזיתית משהו — שטרן מחייך — נבדקתי על־ידי רופאים שנתנו לי רפואות. הרגשתי הרעלה, כבוד השופט, לאמור, שהכול בפנים מקולקל.
האזרחי: בבטן?
בכל מקום. יכולתי לשאת את הכאב, אך נזקקתי מדי פעם לטיפול רפואי. בגבעת־שרה היו לי התקפות של כאבים, אינני יכול לקבוע כמה, זאת למרות שהאוכל שם היה יותר בריא מאשר במקום אחר, אבל כפי שמר האזרחי יודע, לא הכול זה האוכל.
האזרחי: סַפֵּר מה קרה כתוצאה מהכאבים.
היה לי שם שלשול. לפעמים היה לי צורך לצאת עם נייר טואלט ביד מספר פעמים בלילה. נהגתי ללכת בלילה לבית־השימוש על יד חדר־האוכל. אינני זוכר בדיוק באיזו דרך. אני מניח בַּשביל שהלכנו בו כשבאתם לשחזר את המקרה, אבל אינני בטוח…
האזרחי: כששִׁחזרנו היית בטוח.
הייתי, ועכשיו אינני.
האזרחי: היו עוד בתי־שימוש שביקרת בהם מלבד זה שליד חדר־האוכל…
כן. לפעמים השתמשתי בבית־השימוש על יד הסמינר.
האזרחי: אבל לזה לא ניגשנו בעת הביקור.
תראה, מר האזרחי, כל עניין הפּמליא המסיירת בשירותים הציבוריים בגבעת־שרה, מעין סיור מודרך, נראה מגוחך בעיניי. לא רק בעיניי. כולם צחקו לנו. חברי הקיבוץ עמדו על השבילים וגיחכו, יצאו מחדר־האוכל, מהמכבסה, השד יודע מאיפה, עמדו, לחששו וגיחכו. פּמליא של שני שוטרים, קטיגור וסניגור בחליפות, שופט מורם מעם, ונאשם — פוסעת לה בניחותא מבית־שימוש אחד לאחר בקיבוץ בניסיון לשחזר את מסעותיו של נוח שטרן, פארסה נפלאה, פשוט פארסה.
קלר והאזרחי משפילים עיניהם כל אחד לשולחנו.
בכל אופן, בבניין הסמינר מצויים בית־שימוש ומקלחת נקיים. המקום פתוח ביום ובלילה. נהגתי להתקלח שם. כבר בימים הראשונים חיפשתי לי מקלחת. יש לציין שאיש מחברי הקיבוץ לא הנחה אותי בזה. לא עזרו לי. פעם או פעמיים השתמשתי במקלחת ליד חדרי. יש שם גם בית־שימוש. אחר הביקור של בית־המשפט בבית־השימוש, כלומר אחרי הסיור שלנו בגבעת־שרה, קשה היה לקבל את הרושם הנכון. מישהו ידע שנבוא לבדוק וניקה את השירותים. התרחצתי שם פעם או פעמיים ואף עשיתי את צרכיי, אבל מצאתי שם זוהמה כזו שגועל נפש היה להתרחץ שם. לכן חיפשתי שירותים ומקלחת אחרים, עד שהרשו לי להתקלח בסמינר. קיבלתי רשות ממזכיר הקיבוץ, מר רבינוביץ, להשתמש במקלחת ובבית־השימוש של הסמינר. כך היה מספר פעמים. נא לרשום שהמקום היה נקי מאוד. מזכיר הקיבוץ ביקש ממני לעשות זאת בשעות המאוחרות של הערב, כגנב מתקלח, שהרי לא יִראו בעין יפה כניסה של אנשים שאינם שייכים לסמינר. קרה שנזפו בי לא אחת. יש שם פנימייה של בחורות בסמינר. פעם הסתובבתי שם בשעה מוקדמת, ומישהו התעצבן וזרק עליי אבן.
פעמים, אבל לא בכל לילה, נהגתי לצאת לבית־השימוש על יד חדר־האוכל. באותו לילה יצאתי עם גליל נייר טואלט ופגשתי את רבינוביץ, אותה דמות נלעגת והישגית שהעידה כאן לפניי. אמרתי לו שבית־השימוש ליד חדרי מזוהם, ומהסמינר לא איוושע, כי שם יש הערב מסיבה לבחורות, מוסיקה בוקעת משם ולא נעים להיכנס. יתר־על־כן, מישהו נעל שלא במתכוון את השירותים הסמוכים לחדר־האוכל. שאלתי אם יש איזה בית־שימוש קרוב שאוכל להשתמש בו. רבינוביץ הביט בי והרים את הזרוע, כשהוא מורה באצבעו לכיוון המבנה שבו גרים סוקולוב והורודצקי: שם, אמר, שם יש בית־שימוש בשבילך, ואתה כבר יודע מה לעשות, תסתדר.
קלר: רגע אחד, מה זאת אומרת שם יש בית־שימוש? הרי אלה מבני מגורים, בתיהם של הורודצקי וסוקולוב.
נכון, אולי הוא התכוון שיש שם שירותים, ואם אני צריך, למרות שאסור לי, כי זה שייך לחברים שגרים שם, אם אני כל־כך צריך, שאֶכּנס לשם. בכל אופן, הוא הצביע לכיוון, באומרו ששם יש בית־שימוש עבורי. עמדנו אז בערך באמצע הקיבוץ, כשהוא הרים את היד. טיילתם פעם בלילה בגבעת־שרה? לא? טוב, אז בואו ואספר לכם, יש שם שקט שכזה, שקט טעון, אבל שום דבר לא קורה. הרבי נחמן מברסלב אומר שאדם צריך שיהיה לו סוס. למה סוס?
השופט מחוויר.
סוס כדי שיוכל לברוח ליערות ולהתבודד. רבי נחמן מברסלב אומר, שאדם ללא שעה עם עצמו ביום לשם התייחדות עם בוראו, אינו אדם. כך הייתי מטייל בלילה. מובן שבמקום קטן כמו גבעת־שרה, אין צורך בסוס. רק שקט טעון, משגע, כאילו משהו עומד לקרות. חשבתי על מסתננים. לפני מלחמת השחרור וגם אחר־כך, עד היום: לדברי החברים הופיעו מסתננים מן הכפרים, מירדן. בזמני לא היה שם כל ביקור של מסתננים, אבל איזה שומר מֵת בנסיבות מוזרות. הייתי הולך בלילה במרחב הפתוח והמוגבל ומדמיין עצמי נאבק בארבעה מסתננים ערבים כשידי על העליונה. הכול בכוח האל. אבל שום מסתנן לא הופיע והסכנה לי, לגופי, לא הייתה חזיתית, לא הייתה בבחינת עימות, אלא במחשכּים חתרה לה.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

רמז אור 15

רמז אור 16

נקישה 17

נקישה 18 

נקישה 19

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל