רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 16
שעת ביקור, שיחה של נֹחַ שטרן עם יהושע בר־יוסף בכלא רמלה — 1957 —
״יהושע, כנראה מעבירים אותי.״
״לאן?״
״לבית־חולי־רוח בבת־ים. בכל אופן ככה מדברים מסביב.״
״אבל למה? הסתדרת פה, לא?״
״כן. אני לא שומע נקישות בלילות וגם רמזי־אור אינם פוקדים יותר את תקרת החדר.״
״אז אם אתה חש בטוב למה הם מעבירים אותך לשם?״
״נראה לי שאני נתפס בעיניהם כגורם מתסיס.״
״גורם מתסיס, בעיני מי?״
״זה בגלל ׳הד הכלוא׳ והקריאה שלי לחופש. צריך להודות על האמת, יש תסיסה מסוימת בקרב האסירים, והנהלת בית־הסוהר חשה בכך. הפכתי כאן קצת למנהיג רוחני.״ שטרן מגחך מתוך הזקן הרְבידי. גופו צחוּן.
״נוח, אתה לא מגזים?״
״יהושע, אני אף פעם לא מגזים.״
״טוב, אם להודות על האמת, אני תמיד ראיתי בך מנהיג רוחני בפוטנציה, בכל אופן, המנהיג הרוחני שלי, מנהיג פרטי, אומרים בארמית — צַנָּא דְּמָלֵי סִפְרֵי. כאוטודידקט שיצא ממאה שערים תמיד נאחזתי בהשכלה שלך כדי ללמוד משהו.״ בר־יוסף רזה מאוד. פיקת גרונו עולה ויורדת כאשר הוא מדבר בלחש, ומדי פעם הוא מושך במקטרתו הכבויה במבוכה, ובידו השנייה מחליק על זקנו הדליל. הוא לבוש בגולף שחור ובמכנסי בד דקים וצמודים. יש בו משום האמן הטרזן.
״נוח, בדרך־כלל אני רגיל לראות אותך במצב מרושל משהו, נגיד קצת לא מגולח, אבל עכשיו, מה הזקן הזה שגידלת והשמיכה המשובצת שעוטה אותך, מה זה ?״
״קר לי,״ אומר שטרן, ״אין לי מצב רוח כלל וקר לי. הם יעבירו אותי, יהושע. אני משוכנע בזה.״
״אפשר לעשות משהו בעניין?״
״שום־דבר, רק לשבת ולחכות לסוף.״ אישוני החרוז המבריקים בוקעים מתוך שפע השיער שעל הפנים. בבות מיואשות לגמרי.
״מר שטרן, עניין הזקן מתאים לי, מוריד ומגדל, מגדל ומוריד, אבל אתה, לא תסתפר נוח?״
״עזוב, מר צנוירט, Spare me the comic relief, חבל על הזמן.״
״אתה יודע,״ מנסה בר־יוסף גישה אחרת, כשהוא אוחז בשיניו את המקטרת הכבויה, ״נזדמנתי לתל־אביב לבית־הסופר וישבנו שמה כמה ידידים, היו טביב ואריכא, שפיר וגם ברוידס, סיפרתי להם עליך. אמרתי להם שאני מבקר אצלך לפעמים ושבכלא רמלה מתייחסים אליך יפה, שנתנו לך לעבוד בספרייה, ואתה עורך את עיתון הכלא. לא זכרתי את שמו.״
״לא חשוב,״ אומר שטרן ושיניו נוקשות, ״לא חשוב.״ הוא מהדק את השמיכה אל צווארו הארוך והשעיר.
״אמרתי שכבר יצאו כמה גיליונות,״ בר־יוסף מניח את המקטרת לרגע על שולחן הברזל הכבד. השוטר־השומר מביט בו בחיוך.
״אל תביט בו, הנח להם,״ אומר שטרן וממשש את השמיכה, ״ממילא העניין מנוי וגמור, מְנֵא מְנֵא.״
״אתה שומע?״ בר־יוסף משתדל להתעלם מן המרֵרה והצחנה העולות משטרן, ״אתה שומע אותי, נוח? אמרתי שבכלא יש לך פנאי מרובה ליצירה. סיכמנו אפוא בצחוק: הנה הפתרון לבעיית היצירה הספרותית בארץ־ישראל.״
בר־יוסף מגחך, אך פרצופו השעיר של שטרן נותר חתום. אישוני החרוז שלו מצועפים.
״כן יהושע, זה הכול טוב ויפה על כוס תה של אחרי־הצהריים בבית־הסופר בניחותא עם ברוידס. אבל כל זה נגמר, אתה לא מבין, יהושע, כל זה נגמר. בבית־הכלא יש משטר, יש סדר. כאן אני מאושר. יש לי מטרה חינוכית. סוף־סוף אני יכול להיות מורה באמת כפי שרציתי ולא לייצר אנשים בינוניים לתוך איזה הווי מקומי ונחות. יהושע, זה לא צחוק, מי שמגיע לכאן אינו נֵפֶל, או נאמר, אינו בהכרח נֵפֶל. יש כאן כִּשרונות אמיתיים. הנה קח,״ שטרן מוציא את היד תחת לשמיכה ומגיש כתב־עת שהוא מעין פמפלט עם ציורים לידיו של יהושע בר־יוסף. הדפים שמנוניים ולחים. ״קח יהושע, קח. תראה לבטלנים בבית־הסופר מה עשינו אנו בכלא, לכשתזדמן לתל־אביב, ובכלל, קרא את כתב־העת, יהיה לך עניין בו, כך אני חושב.״ בר־יוסף לוקח את כתב־העת וגולל אותו בכפו. הוא מתקשה להסתיר את ארשת הקבס שנמרחת על פרצופו למגע הדפים השמנוניים.
״תודה נוח, אקרא בזה.״
״רק אם אתה רוצה. אם לא, אתה יכול להשליך את זה עכשיו לפח שליד השומר. אני לא נעלב. זה בסדר.״
״לא. אקרא בזה.״
״לא תקרא. רואים על פניך. גם אתה, ידידי בר־יוסף, הפכת חיה מכוערת כמו כולם. אם לא נעים לך, תשליך את זה בדרך הביתה. ממילא לא יופיעו יותר גיליונות. הסתכסכתי עם סגן העורך חנניה זיידמן, פושע ותיק. מתברר שגם הוא היה שתול מטעמם. משוגע הוא ביקש לקרוא לי.״
״אקרא בזה,״ אומר בר־יוסף ולקולו מתגנב שמץ של חוסר סבלנות.
״מוטב שתלך. אין מה לעשות. הם יעבירו אותי.״
בר־יוסף מתעכב ומעלעל בדפים, גונב זמן. ״זה הגיליון האחרון?״ הוא שואל.
״לא. זה הראשון, אבל מאז יצאו עוד ארבעה,״ ממלמל שטרן.
״יפה,״ אומר בר־יוסף, ומתוך עיניו ניכר כי הוא במצוקה ומחפש מה לומר כדי להאריך בשיחה. הוא מחליק על זקנו הדליל העשוי למשעי, מרים את המקטרת מן השולחן הקר ומותח את צווארון הגולף השחור באצבעותיו.
״מוטב שתלך, יהושע. ממילא עוד מעט הביקור נגמר, ואין לנו כבר מה לומר זה לזה. מוצתה השיחה. ממילא מעבירים אותי. מעבירים אותי. גורם מתסיס, גם כן הגדרה. סוף־סוף מוצאים לי תפקיד ראוי, גם את זה לוקחים, מילא. בוא וראה יהושע, אתה יהודי מבית דתי, מאמין שבמאמינים שפנה לעבר הציונות. יהושע, ארץ־ישראל השביעה אותי מרורים מיומי הראשון כאן. אף־על־פי־כן אני שר עליה באהבה. זה האף־על־פי־כן של שטרן, יהושע,״ שטרן מגחך, ״ומה עושה הארץ הזאת, מה היא עושה? משליכה אותי לבית־חולי־רוח יהושע, בחזקת משוגע אנוכי; אבל פטריוט, יהושע, פטריוט במובן הטוב, וכזה אשאר, לא יעזור להם. מילא, לא חשוב. פעם פגשתי בצבא, כשהייתי מורה, איזה דרוזי שאמר לי, כי אסור לבני האדם לרחם על עצמם. הוא אמר: ׳מי שמרחם על עצמו מזדקן מהר.׳ זאת מימרה יפה. צירפתי אותה לפינת המימרות מן העולם שבחוברת הזאת, שאתה מחזיק בידך. עשיתי מין פינה נאיבית כזאת, נקודתית, מימרות מחוכמת העולם. אז לא נרחם על עצמנו יהושע, אין בזה כל טעם, לא נרחם. ממילא מעבירים אותי. לך לך.״
״נוח שלום, תרגיש טוב. אבוא לבקר.״
״אין צורך.״
״בכל זאת אבוא.״
בר־יוסף קם מעם מושבו ופונה לעבר דלת הברזל. שטרן נותר צנוף בפינתו, שכוב למחצה ועליו השמיכה המשובצת והשמנונית. השוטר מסובב את המנעול וגורר את הדלת הכבדה והישנה, זו המובילה אל חצר המסדרים. אור יום מציף את חדר הבטון הקר. בר־יוסף מפסיע החוצה אל חצר המסדרים, וחִרגי חמה מפזזים על גבּחתו ומשתעשעים בזקנו המטופח והדליל.