בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 16
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 16

נקישה 16
 
גזר־הדין — את גזר הדין הזה יש לקרוא יחד עם פסק־הדין, המרשיע את הנאשם בניסיון לרצוח בניגוד לסעיף 222(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936; ואין בדעתי לחזור כאן על מה שנאמר שם בנוגע לנסיבות הפשע, לאישיותו ההפכפכה והעיקשת של הנאשם, והשפעת מחלת־רוחו על ביצוע הפשע. אילו הוכח מעל כל צל של ספק שהנאשם מפאת מחלת־רוחו לא היה אחראי למעשהו, היה על בית־המשפט לצוות שהנאשם יועבר לבית־חולי־רוח עד שיבריא. מאחר שחוסר־אחריותו הפלילית של הנאשם לא הוכח, אין בסמכותי לתת הצו הנ״ל, ועליי בלית ברירה להטיל עליו עונש בהתאם לחוק. עם כל זאת ברור ומחוור לי היטב, כי הנאשם הוא חולה־רוח המהווה סכנה לציבור, ושכל זמן שמחלתו נמשכת — זמן שאי אפשר לקובעו מראש — קיימת סכנה של הישנות ההתקפות הרצחניות מהסוג הנדון.
לפי דעתי, התקנה הנכונה למצב זה תהיה הפעלת הסעיף 63 לפקודת בתי־הסוהר 1946, המעניק סמכות לשר המשטרה —    על יסוד תעודת רופא ממשלתי המאשרת כי אסיר הנמצא בבית־סוהר אינו שפוי בדעתו — לצוות כי אותו אסיר יועבר מייד למקום הראוי להחזקתם של בלתי־שפויים ולטיפול בהם. יש לציין שסמכותו של שר המשטרה חלה על כל אסיר שאינו שפוי בדעתו בזמן הימצאו בבית־הסוהר, ואינה מוגבלת לאחריותו הפלילית של העבריין בשעת ביצוע הפשע. כמו־כן יש להטעים, שצו שר המשטרה לפי סעיף 62 אינו מוגבל כלל לאותה תקופת מאסר שנקבעת בגזר־הדין, שבתוקפו הושם האסיר בבית־הסוהר. שם נקבע: ״כל אדם שיועבר כנ"ל יישאר באותו מקום עד שיאשר רופא ממשלתי שאותו אסיר נשתפה בדעתו, ואז יוחזר על־ידי צו שר המשטרה אל בית־הסוהר, אם עודנו חייב להיכלא בו, ואם אינו חייב בכך — ישוחרר.״
הנני ממליץ אפוא, כי שלטונות בית־הסוהר ישתמשו בהוראת הסעיף 62 בנוגע לנאשם הזה, ושאם, אחרי בדיקת הנאשם בבית־הסוהר על־ידי רופא ממשלתי כחוק, תובא לפני שר המשטרה המלצה רפואית, ישתמש השר בסמכותו ויצווה על העברת הנאשם לבית־חולי־רוח מתאים. על אף שתקופת המאסר שתיקבע בגזר־הדין הזה לא תהיה קובעת במקרה ששר המשטרה ייתן צו העברה, חובה עליי לקבוע עונש, שיתחשב עד כמה שאפשר באישיותו של הנאשם וחוסר הרשעתו הקודמת מצד אחד, ובסכנה הנשקפת לציבור ממנו מן הצד האחר.
בשים לב לכל האמור לעיל הנני דן את הנאשם לחמש שנות מאסר החל מיום המעצר, דהיינו 20.6.1953. הודע בפני הנאשם ובא כוחו מר קלר ובא כוח היועץ המשפטי מר האזרחי, היום:
כ״ז אייר תשי״ד — 30.5.1954.
 
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל