בננות - בלוגים / / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 15
רן יגיל

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 15

 

 

רמז אור 15

דבר המערכת על דרכו של הד הכּלוא/ עיתון בית־הסוהר המרכזי ברמלה, עורך: נוח שטרן, סגן עורך: ח. זיידמן / גיליון 1 / ספטמבר 1954 —
 
ברצוני להביע כאן בפני הקוראים משהו ביחס לדרכו ומעמדו של העיתון. אנו נשאף לשפר את העיתון מגיליון לגיליון, להרחיב את יריעתו ולהעלות את רמתו. המטרה היא לעשות את ׳הד הכּלוא׳ לעיתון שיבטא את האסירים במלוא המידה: עיתון שבו ישתקפו רגשותיהם, חוויותיהם, ומאווייהם של האסירים, ושיבואו בו לידי גילוי כושר־הביטוי: ניצוצות ורמזי יכולות ספרותיות ועיתונאיות, הגנוזות בקרב מאות האנשים בעלי הרוח החופשית הנמצאים כאן, בין חומות הבית הזה. השאיפה היא לעיתון שיענה לכל המתרחש במוסד זה, המיוחד במינו, שזרם החיים בו תוסס וער יותר, אולי, מאשר בפינות אחרות בעלות היקף דומה בחיים ה״נורמליים״ של אזרחי הארץ.
בניסוח תמציתי: המגמה היא להתפתח מעלון לבמה ומבמה אל החופש, או אל המודעות לחירות: וכדי להגיע למטרה זו, או להתקרב אליה, דרושים שני דברים. מצד אחד: חישוף כל רמזי־הכִּשרון שבקהל האסירים, ושיתוף קהל זה, שיתוף ער ורב צדדי בעיתוננו: אולם מן הצד השני, חשוב לא פחות שיתוף הפעולה מצד שלטונות בית־הסוהר, ובעיקר ההנהלה. חובה על זו להגיש קודם כל את מלוא העזרה למען שיפור העיתון, הרחבתו, והגדלת תפוצתו. אולם בזה לא די. על השלטונות גם לאפשר את פיתוח העיתון וקירובו ללב האסיר על־ידי מתן אפשרות של חופש מוחלט בכתיבה תוך קבלת ביקורת כנה, גלוית־לב ואמיצה, מצד האסירים עצמם על הנעשה בבית־הסוהר, סדריו וסידוריו, על היחסים שבין ההנהלה לבין האסירים, ועל הפירות שמצמיח המוסד הזה, המשטר המיוחד הזה, ששמו חיי־בית־סוהר. ביקורת זו תכלול את השינויים המתגלים באסירים, באופיים ובחייהם, כתוצאה מאותה הפעולה שעליה מחליטים ואותה מבצעים שלטונות המדינה לשם תיקון פגמי החברה והפרעת סדר החיים ה״נורמלי״.
יש לקבוע באופן שלא ישתמע לשתי פנים, אך ורק מתוך הקשבה כנה לרחשי־לִבם של האסירים, שכל הגבלה קלה כחמורה, או אפילו הקפדת יתר כלשהי מצד שלטונות בית־הסוהר לגבי הביטוי החופשי של דעת האסירים, גורמת להקפאה ביחס ההדדי החם בין הבמה לבין קוראיה, ויוצרת יחס של ספקנות, או גם אדישות, מצד האסיר לבמתו. אסורה אפוא צנזורה אם רוצים לשמור על האסיר כבן־אדם ולא להופכו לאימום, או בובת חייטים.
לסיכום: אם שני אלה יתקיימו: השתתפות ערה ומלאה מצד האסירים וגישה רחבת־לב ורבת־הבנה, בנוסף לעזרה החומרית המתבקשת מצד שלטונות בית־הסוהר — שהרי ״אם אין קמח אין תורה״ — כי אז יש יסוד לתקווה שמטרתנו המשותפת תושג: הפיכת ׳הד הכּלוא׳ לבמה שערכה בה לכל הנוגעים בדבר — ערך אנושי מעודד ומרחיב, מחנך אל חירות ולחופש. על פני שלוש יבשות נדדתי, ובארצות רבות הייתי, עד הגיעי לכאן, לכלא רמלה. מפה ומשם ליקטתי מיני אמרות. כמה מהן נטמעו בי והפכו לחלק מישותי; אחדות מהן מוצאן נשתכח ממני, ואילו אחרות מקורן נחקק בי. נפלאות הן דרכי־הזיכרון. נפש עמים בראי פתגמים משתקפת, אבל גם נפש היחיד. האִמרה היא מקום מִפגש: מחשבת־הכלל פוגעת במחשבת־הפרט. אסיים אפוא בכמה אֲמָרוֹת שהן מעין עשרת הדיברות שלי:
א. כל אדם חלש, יש לו עריץ משלו. (איטליה)
ב. בבית זר, ממהר הילד לגדול. (אינני זוכר)
ג. נקלעת לבין עיוורים — עצום את עיניך. (תורכיה)
יד. אם מתפתלת הדרך — לא תוכל להיישיר לכת. (רוסיה)
ה. תהפוכות הנפש מוזרות יותר מתהפוכות הגורל. (אינני זוכר)
ו. קשת דרוכה מדי — סופה מתרפה. (קוריאה)
ז. הרגש הוא גחלת שצריך לצננה, אחרת תעלה את הלב באש. (אנגליה, שייקספיר)
ח. לעולם לא יאמר — סוס שלי אינו בועט. (תורכיה)
ט. חוכמת החיים להימנע מן הטפל. (אינני זוכר)
י. מי שמרחם על עצמו מזדקן מהר. (דרוזית)
נ"ש
 
 
 

 

 

3 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רני היקר שלום רב!
    מכיוון שלא קראתי את כל הספר השלם שלך, אני עוקבת בעניין אחרי הרמזים והנקישות.
    הרמז אור הזה השאיר אותי חסרה. אומנם סופר בנקישה האחרונה על המשפט ושנוח עתיד להשלח למאסר או לבי"ח לחולי נפש, אבל אין חיבור בין מה שקרה אחרי פסק- הדין לשהייתו של נוח בבית הסוהר.
    וגם שאלה לי: האם נוח "הצליח" להיות אסיר "נורמלי"?
    ועוד שאלה והערה: האם הקטע הנ"ל [ר"א 15], מתבסס באמת על עיתון בית הסוהר רמלה ושאר הפרטים הכתובים?
    נראה לי ששם העיתון "הד הכלוא" – מאד מדכא וגם ילדותי. האם אתה המצאת אותו? משום מה נדמה לי שנוח היה מעדיף לקרוא לו בשם יותר ספרותי כמו "בין הסורגים" או אולי אפילו "הד החופש הנכסף"…
    כאמור אלו לא ממש הצעות לסדר, אלא הרהורי לילה אביבי. שבוע טוב! ~ רוחה

    • רוחה היקרה, נח שטרן אכן ערך בבית הכלא ביטאון בשם "הד הכלוא". הקטע שמובא כאן למעלה מקורו באותו עיתון בשינויים קלים. אני אוהב את השם ששטרן בחר, אבל זכותך לבקר אותו. מה שמטריד הוא הצעת השמות שלך הגובלת בקיטש ספרותי. עד מתי אוסיף ואומר לך שפואטיזציה וליטרריות של המציאות אינן ספרות טובה. הן מולידות בנאליה ספרותית ויצירות מימיות. באשר לקפיצה בנרטיב, לפנינו מילוי פערים פשוט שאת עשית בעצמך בתגובתך. מילוי פערים של הקורא הוא מושג אלמנטרי בתורת הספרות. שטרן בחר ללכת לכלא, זה ברור מן הפרגמנט הקודם, וכעת הוא עורך את "הד הכלוא" משם. צריך להאכיל את הקוראת בכפית גדולה יותר? בכף? במצקת? הרשי לי להגן על יכולת הקריאה שלך ולכתוב לך כאן שזה מיותר. רני.

      • רוחה שפירא

        רן היקר!
        "עד מתי אוסיף ואומר לך שפואטיזציה וליטרריות של המציאות אינן ספרות טובה." – לא זוכרת מתי אמרת לי דברים כאלו אלא בהקשר אחר שהתייחס לתגובותיי בבלוג שלך כאן, וב"מעריב". גם אז עניתי לך שהחיבור שלך בין תגובותיי הביקורתיות לבין כתיבתי הפואטית, אינן לעניין ובוודאי לא במקום לפרסמן בדרך שבחרת לעשות זאת.
        איני זקוקה להגנתך על יכולת הקריאה שלי, ואם נפגעת מתגובתי אני מצטערת.
        גם ההטפה שלך – " צריך להאכיל את הקוראת בכפית גדולה יותר? בכף? במצקת?" פשוט מיותרת.
        ואם תבחר לא לפרסם את תגובתי זאת, לא איכפת לי, כי אני את שלי אמרתי במיוחד לך. כל טוב ~ רוחה

השאר תגובה ל רוחה שפירא ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל