רן יגיל סופר ועורך
נקישה 15
פסק־הדין —
למרות העמדה הזאת של הנאשם הזמנתי, בהסכמת הסניגור והקטיגור, שני מומחים רפואיים, ד״ר פלי וד״ר באור, שיאזינו לפחות באולם בית־המשפט לעדותו של הנאשם, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לאחר מכן, אם ירצו בכך, לקרוא את שני המומחים כעדי הגנה ולשמוע את חוות דעתם. בהתאם לנוהג המקובל נמנעתי מלקרוא את המומחים האלה כעדים על דעת עצמי, אך נתתי כל הזדמנות לנאשם ולסניגורו לקרוא את המומחים כעדי הגנה. מר נחום קלר, הסניגור הנכבד, שמתחילת המשפט ועד סופו עשה כל מה שביכולתו כדי לשכנע את מרשו להשתמש בחוות־דעת רפואית, הודיע אחרי התייעצות עם שני הרופאים ועם מרשו, שזה האחרון הורה לו, בניגוד מוחלט לעצתו של עורך־הדין קלר, שלא לקרוא את הרופאים כעדים, וכדי להימנע מסכסוך מיותר ומהתפטרות מיותרת, נאלץ עורך־הדין קלר למלא אחר הוראות שולחו, כלומר אחר הוראות מרשו — הנאשם.
ההלכה האנגלית המקובלת — המוסרת בידי הנאשם את הזכות הבלעדית לטעון או שלא לטעון ל״הגנת אי־שפיות־דעתו״, ואף למנוע את בית־המשפט מלברר על דעת עצמו את השאלה לאמיתה — מתכוונת אומנם להגן במידה מקסימלית על זכויות הנאשם במשפט פלילי וגם על כבודו ומעמדו החברתי של הנאשם; אך מצד שני יכולה הלכה זו לגרום להרשעת אדם בפשע והענשתו במאסר, אף כי לאמיתו של דבר היה בשעת המעשה בלתי שפוי בדעתו ובלתי אחראי למעשיו, ומן הדין היה שילך לבית־חולי־רוח.
נאמר, שלכאורה, לפנינו אדם חולה־רוח, אשר מצבו הנפשי הולך ומידרדר בהדרגה על־פי מיטב המומחים. לבית־המשפט אין שום סמכות בקביעת מצב השפיות או אי־השפיות, ולא תהא לבית־המשפט סמכות בשום מתן צו המורה לאותו נאשם להתאשפז על כורחו בבית־חולי־רוח. אותו אדם ילך אפוא לבית־הסוהר לתקופה קצרה יחסית, יחסית לתקופה שיהא על הנאשם לשהות בבית־חולי־רוח. אם טוען הנאשם: אשם אני, או גרוע מזה, אם טוען הנאשם: זכאי אני, למרות שבית־המשפט מצאו אשם; אין בידי בית־המשפט אפשרות לעשות דבר חוץ משליחת נאשם זה אל בית־הסוהר והעברת המלצה לשר המשטרה, באם יוחמר מצבו בעת ריצוי עונשו, להעבירו על־פי חוות דעת מקצועית, פסיכיאטרית, אל בית־חולי־רוח.