בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 15
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 15

נקישה 15
 
פסק־הדין —
 
למרות העמדה הזאת של הנאשם הזמנתי, בהסכמת הסניגור והקטיגור, שני מומחים רפואיים, ד״ר פלי וד״ר באור, שיאזינו לפחות באולם בית־המשפט לעדותו של הנאשם, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לאחר מכן, אם ירצו בכך, לקרוא את שני המומחים כעדי הגנה ולשמוע את חוות דעתם. בהתאם לנוהג המקובל נמנעתי מלקרוא את המומחים האלה כעדים על דעת עצמי, אך נתתי כל הזדמנות לנאשם ולסניגורו לקרוא את המומחים כעדי הגנה. מר נחום קלר, הסניגור הנכבד, שמתחילת המשפט ועד סופו עשה כל מה שביכולתו כדי לשכנע את מרשו להשתמש בחוות־דעת רפואית, הודיע אחרי התייעצות עם שני הרופאים ועם מרשו, שזה האחרון הורה לו, בניגוד מוחלט לעצתו של עורך־הדין קלר, שלא לקרוא את הרופאים כעדים, וכדי להימנע מסכסוך מיותר ומהתפטרות מיותרת, נאלץ עורך־הדין קלר למלא אחר הוראות שולחו, כלומר אחר הוראות מרשו — הנאשם.
ההלכה האנגלית המקובלת — המוסרת בידי הנאשם את הזכות הבלעדית לטעון או שלא לטעון ל״הגנת אי־שפיות־דעתו״, ואף למנוע את בית־המשפט מלברר על דעת עצמו את השאלה לאמיתה —     מתכוונת אומנם להגן במידה מקסימלית על זכויות הנאשם במשפט פלילי וגם על כבודו ומעמדו החברתי של הנאשם; אך מצד שני יכולה הלכה זו לגרום להרשעת אדם בפשע והענשתו במאסר, אף כי לאמיתו של דבר היה בשעת המעשה בלתי שפוי בדעתו ובלתי אחראי למעשיו, ומן הדין היה שילך לבית־חולי־רוח.
נאמר, שלכאורה, לפנינו אדם חולה־רוח, אשר מצבו הנפשי הולך ומידרדר בהדרגה על־פי מיטב המומחים. לבית־המשפט אין שום סמכות בקביעת מצב השפיות או אי־השפיות, ולא תהא לבית־המשפט סמכות בשום מתן צו המורה לאותו נאשם להתאשפז על כורחו בבית־חולי־רוח. אותו אדם ילך אפוא לבית־הסוהר לתקופה קצרה יחסית, יחסית לתקופה שיהא על הנאשם לשהות בבית־חולי־רוח. אם טוען הנאשם: אשם אני, או גרוע מזה, אם טוען הנאשם: זכאי אני, למרות שבית־המשפט מצאו אשם; אין בידי בית־המשפט אפשרות לעשות דבר חוץ משליחת נאשם זה אל בית־הסוהר והעברת המלצה לשר המשטרה, באם יוחמר מצבו בעת ריצוי עונשו, להעבירו על־פי חוות דעת מקצועית, פסיכיאטרית, אל בית־חולי־רוח.

רמז אור 13

נקישה 12

נקישה 13

נקישה 14 

רמז אור 14

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל