רן יגיל סופר ועורך
"הדרך" הוא בקטי, אבל לא עד הסוף
גיבוריו של מקארתי הם גברים, עם קוד חינוך נוקשה, ומתקיימת אצלו חלוקה ברורה בין טוב לרע. הוא אמן הפרטים הקטנים, וחולם על גאולה בעולם אבסורדי. "הדרך" הוא רומן לירי, קרוב לבקט, אבל לא רק מנוכר
"הדרך" של קורמאק מקארתי הוא מן הרומנים היפים שקראתי בימי חיי. הספר מתאר מסע של אבא ובן לאחר שואה גרעינית כנראה – אף כי הדבר אינו נאמר במפורש. השניים צריכים לחצות את ארצות הברית החֲרֵבָה לעֵבֶר החוף כאילו גלומה שם, בסוף המסע, איזו הבטחה ואיזו גאולה. נו באמת, איזו גאולה תיתכן בעולם שהחריב עצמו. אבל כל זה לא חשוב כל כך, כי העיקר הוא הדרך, היש הוא המסע.
הטוב ביותר הוא לשפוט את "הדרך", ובכלל את ספריו של מקארתי, בפרמטרים שקבע הסופר החשוב שלנו יצחק אוורבוך-אורפז במסות שכתב על הצליין החילוני. תמצית העניין אומרת כך: דווקא בספרים חילוניים, ריקים מאלוקים כביכול, מיואשים, דווקא שם תימצא כמיהה לגאולה רוחנית דתית באמצעות הדרך. אורפז מדגים זאת היטב בסיפור של אלבר קאמי "האבן הצומחת". הצליין החילוני הוא העולה לרגל לאֵינְהֵיכָל, לאֵינְמִקְדָּש, כשהעיקר הוא הדרך. זה בדיוק מה שעושה מקארתי ברומנים שלו, חולם על גאולה בעולם אבסורדי ממילא.
אף כי הרומנים של מקארתי הם מורכבים ועמוקים, יש אצלו חלוקה ברורה בין טובים לרעים, ממש כמו במערבון או בקומיקס. זה מאוד מקורי. בזה נבדל מקארתי מסופרים אחרים בני תקופתנו, שבשם איזו אמת-ניואנסים מנסים לטשטש את הגבולות בין רע לטוב, בחזקת הכול יחסי או הכול ראוי להערכה מעיני המתבונן.
דבר נוסף, ואני יודע שיקומו עליי בשל כך, מקארתי הוא סופר גברי-רגיש, אבל גברי בנוסח הישן. רוב גיבוריו הם אנשים, לא נשים. קשוחים למדי, עם קוד חינוך נוקשה. הנשים תמיד רק ברקע. עניין זה מבדיל את מקארתי מחגיגת המגדר הפוקדת את הספרות העולמית זה כמה עשורים לטוב ולרע.
אלוף בתיאור פרטים
"הדרך" הוא ממש אקסטנציה, הרחבה פיוטית של סוף הרומן הקודם של מקארתי. את רצף האירועים האלים קוטעים ברומן הקודם "לא ארץ לזקנים" הרהורים פילוסופיים פיוטיים של שוטר חששן לפני פנסיה, שלא נושא אקדח, כי פעם, לפני שנים, היה כבוד לשוטרים ולא היה צריך נשק בכלל. זה "הצליין החילוני" של יצחק אוורבוך-אורפז. דמות של אדם שלא מאמין רק בסדר החברתי שאבד, אלא גם רצה בכל מאודו להאמין בסדר אלוקי, להאמין באלוקים, ומתקשה לעשות זאת אחרי כל מה שראה ועבר.
בסוף "לא ארץ לזקנים", במונולוג האחרון, הוא מספר לנו חלום שלו על אביו. הנה הוא: "אבל השני (החלום השני, ר"י) היה כאילו שנינו נמצאים בימים עברו ואני על גב סוס רוכב בהרים בלילה. רוכב דרך איזה מעבר בהרים. היה לי קר והיה שלג על הקרקע והוא עבר אותי ברכיבה והמשיך הלאה. לא אמר שום דבר. הוא פשוט רכב הלאה והיה עטוף באיזה שמיכה והחזיק את הראש למטה וכשהוא עבר אותי ראיתי שהוא נושא אש בתוך קרן כמו שהיו עושים פעם וראיתי את הקרן באור שבתוכה. בצבע של הירח בערך. ובחלום ידעתי שהוא ממשיך הלאה קדימה ושהוא מתכוון להדליק מדורה איפשהו בתוך כל החושך הזה והקור הזה וידעתי שמתי שאני לא אגיע לשם הוא יהיה שם. ואז התעוררתי".
זה בדיוק מה שקורה לאורך הרומן "הדרך". לאב ולבן ברית ידידים אמיצה ומרגשת כמו שרק אמריקאי אותנטי יכול לכתוב, כי דם סמיך ממים. הם נושאים את האֵשׁ, זה סוג של אמירה מעודדת בתוך עולם ריק מתוכן ומערכים, הם מודים לאלוקים וזועמים עליו ומתפללים אליו ותוהים עליו ללא הרף. כל כך יפה החלוקה הדיכוטומית בספר הזה, הבנוי קטעים תיאוריים – מקארתי אלוף בתיאור פרטים רלוונטיים בכל הרומנים שלו, כי אלוקים מצוי בפרטים – אלה חלקים פיוטיים מחד גיסא; ומאידך גיסא דיאלוגים קצרים, מפוחדים, אצורי רגש בין בן לאב, מאוד דיבוריים וקצרים, כי כל הזמן הרעים אחריהם. ומי הם הרעים? אוכלי אדם, קניבלים, לא פחות ולא יותר. אנשים שהתקרנפו ואיבדו כל צלם אנוש. אין נורא מן הרעב עלי אדמות, זאת יאמרו לך כל פליטי המלחמות הגדולות.
כך הם נעים לעבר החוף, וכדי למצוא אוכל ולא להיאכל הם כל הזמן בתנועה. הדיאלוגים בין האב לבן כל כך מרגשים. למשל, הם מוצאים פחית אחרונה של קולה עלי אדמות וחולקים אותה. אבל גם הקטעים התיאוריים יפים להלל. למשל סוף הרומן הלירי הזה, שבו אתה נזכר כי למרות שהעולם חָרַב, פעם היה אפשר לראות את דמותו, יבשות וארצות על גב דגי טרוטה בנחלים. באיזה יופי משתלב המיקרו והמַקרו בטבע שאנחנו טרחנו להרוס בגלל כל המלחמות, השנאה והסבל. במקום להודות, אנחנו נושאים כל הזמן את משא העוול הזה של השנאה על גבנו.
הנה סוף "הדרך": "בנחלים בהרים היו פעם טרוטות-פלגים. היה אפשר לראות אותן עומדות בזרם הענברי והשוליים הלבנים של סנפיריהן מתקפללים רַכּוֹת בזרימה. הן הדיפו ריח טחב בַּיד. לטושות ושריריות ופיתוליות. על גוויהן היו דגמים תולעיים שהיו מפות של העולם בהתהוותו. מפות ומבוכים. של דבר שלא ניתן להשיב לאחור. לא ניתן לעשות נכונה שוב. בגֵאיות העמוקים שהן חיו בהם היו כל הדברים ישָׁנים מן האדם, והם המו מסתורין".
אין ספק שמקארתי מושפע כאן מהעולם האפוקליפטי והאבסורדי של סמואל בקט. אבל במה הוא נבדל מבקט? אצל בקט יש רק ניכור, רק יחיד, רק אבסורד קומי עם שברי זיכרונות ששווים כקליפת השום; ואצל מקארתי זה אותו עולם, אבל נפש נוגעת בנפש, אב מסוכך על בנו, מוכן למות למענו. יש כאן גרעין של משפחה חמה בתוך עולם מנוכר, בקטי כמעט עד הסוף, כל כך מרגש שבא לבכות.
"הדרך", קורמאק מקארתי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן, 207 עמודים
מאמר רגיש ויפה מאוד עם אבחנה דקה לפניני הספר גם אני הרגשתי מאוד בקט בספר הזה ואכן מה שעושה אותו שונה זה הדיאלוג החם בין אב לבן .תודה על הרשימה היפה ושבת שלום לך
מסכימה עם כל מילה. רומן כל כך מופתי, שבסופו בכי גדול שלי. מאמר מרתק, רני. תודה. גם האזכור של אורפז נוגע לליבי. מהסופרים האהובים עליי.
אכן, ספר ייחודי ומהפך קרביים. ויפה כתבת, רני ויפים האזכורים שהעלית