רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 14
ד״ר יהושע באור משוחח עם דוד עמית על נוח שטרן —
״הייתי אז סגן מנהל התחנה להיגיינה רוחנית בירושלים מטעם משרד הבריאות וגם סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז ירושלים, סגנו של ד״ר פֶּלִי ז״ל. שימשתי כרופא משנת אלף תשע מאות שלושים וחמש, ועובד במקצוע הפסיכיאטריה משנת אלף תשע מאות שלושים ושבע. עבדתי אחת־עשרה שנה באוסטרליה בתור פסיכיאטר ממשלתי. שם היה לי לא מעט ניסיון במקרים שבהם הועברו אנשים מבתי־סוהר לבתי־חולי־רוח; אבל חולה כשטרן לא ראיתי מעודי. זה היה משהו. חולי נפש נוטים לנטוע בך מתח מסוים הגורם לעייפות מתמדת. אני כבר הייתי מורגל בזה, אבל שטרן פשוט התיש אותי ואת ד״ר פלי ז״ל. פוף, הוא היה חתיכת אישיות חזקה. היו לו עיניים כאלה חודרות ומאשימות, וזאת לא הייתה פוזה כלל, זה היה מבט טבעי על הנעשה, בוז למציאות, אולי מתוך פחד. מה שבטוח, הוא לא סבל אותי ואת ד״ר פלי ז״ל. נראה שפחד מאיתנו כרופאים, אבל יותר מזה דוד, שמך דוד?״
״כן.״
״יותר מזה דוד, אנחנו חששנו ממנו. לא דיברתי על זה עם ד״ר פלי בזמן המשפט, אבל משהו היה בשטרן ששרט אותך לעולמי־עולמים, ראית אותו — נכווית. לא תשכח אותו. בעיקר אם הוא חשש ממך, ירדוף אותך במחשבותיך עד יום מותך. ממש כך.״
ד״ר באור לבוש בחליפה כחולה. הוא איש כבן שמונים וחמש בעל עורף אדום ועבה ואף תפודי גדל־מידה, שממרכזו מפליגות נימי דם פקועות־ורדרדות אל ארובות העיניים. הוא מדבר לאט ובמתינות. מדי פעם הוא לוגם מכוס קוניאק המונחת על השולחן הרבוע והקטן שבקפה "טעמון". לצווארו עניבה, למרות שהקיץ כבר בפתח וחם. כאשר הוא מדבר על שטרן, הוא משחק בידיו הקמוטות והגרמיות, כמי שמתנצל על זיקנתו. העברית שבפיו מדויקת מאוד, מדודה ודרמטית.
״באותה תקופה, כמובן, לא היה לי שום ניסיון, כאן בארץ, עם חולים שהועברו מבית־הסוהר לבתי־חולי־רוח. לא נתקלתי בזמן ההוא במקרים כאלה. אולי גם בשל כך, שטרן עשה עליי רושם בלתי רגיל. היה בו משהו מן המקולל האמיתי. אתה ודאי מכיר את המשוררים המקוללים.״
״כן.״
״זהו, .He was, as they say, doomed אדם בלי גיל. תמיד יישאר צעיר.״
ד״ר באור מביט בכתמי הזיקנה שעל כפותיו הקמוטות. השמש משחקת בינות לאצבעות העקמומיות. ״אם יש דבר כזה צעיר זועם בעולם, הרי זה היה הוא. בפעם הראשונה ראיתי את הזעם היצירתי הזה לנגד עיניי, עד אז קראתי עליו רק בספרים. דווקא כאן בירושלים, יוצר זנוח, אישי הצעיר, בן־בלי־בית. לפי הרשימות הזכורות לי במחברת היה מדובר באדם בעל נטיות פרנואידיות־סכיזופרניות, אבל במשפט הוא התנהג כמו ג׳נטלמן אנגלי, כאילו היה אזרח העולם, כאילו העולם שלו ולא משנה מה יגיד השופט. אפילו אם זה יטיל עליו מאסר עולם, הוא מרכזו של עולם ולא משנה שהגיע לפת־לחם, שנפרשה מעליו רשת־ציד, שהוא כציפור בכלוב: הוא חופשי ולא תוכל להעניש אותו, זהו. הוא נתן לך תחושה מתמדת שהחיים מצויים במקום שבו הוא עומד. קשה להסביר עניינים שכאלה, ואולי זאת התרשמות סובייקטיבית שלי. חשבתי אז לעצמי שאפשר להעמיד אותו על שתי הרגליים בטווח של בין שישה חודשים לשנה, אבל היום אני יודע שאי אפשר היה לעזור לו. הוא בחר למות. משבט המתאבדים היה. רציתי מאוד לעזור לו אז, גם ד"ר פלי, אבל זה היה ניסיון מועד לכישלון. דווקא הקטיגור, אינני זוכר כרגע את שמו.״
״יוסף האזרחי.״
״או, האזרחי, נכון, איש רחרחן מטבעו, קלט את העובדה כי שטרן פוסע קוממיות אל המוות. שטרן סבל מהלוצינציות. אתה יודע, כפי שהיו למקבת. יותר מדי מעברים חדים בתוך מכלול תמציתי של חיים קצרים. הכול מתבלבל. החלטות קיצוניות. יש לדברים מהלכים, אבל גם היום אני טוען שהיה כאן שילוב של גורל ובחירה, אולי בעצם רק גורל, אינני יודע. כאשר קֶלֶר פנה אלינו בשאלות, אל ד״ר פלי ואליי, מחוץ לאולם בית־המשפט, הסברנו לו כי שטרן הוא אישיות המסתירה כל־כך את מה שמתרחש בנפשו, עד שאי אפשר להניח שמשום שלא גילה על התקפי מחלה קודמים בעדותו, לא היו התקפים כאלה: ושעל יסוד ההטבה שכבר הייתה, יש בהחלט יסוד לקוות להטבות נוספות. היום עם כל הניסיון שיש לי, לא הייתי מסתכן ואומר דבר כזה. ניסינו להסביר לו ולהאזרחי שהצטרף לשיחה — משום מה לכל הנוגעים בדבר היה עניין לפצח את אישיותו של שטרן ואת הסוד שהסתיר בנבכי לבו — אם באמת היה כזה, אגב, אני משוכנע שהיה. בכל אופן, ניסינו להסביר לשניים שעל־פי האינפורמציה שיש לנו על תולדות הנאשם, אין לקבוע שום דבר באשר לסיכויי הבראתו. אמרנו דבר נכון, שבדרך כלל חוסר שיתוף פעולה של חולה לא עוזר להבראתו, אבל משפט זה היה בבחינת התחמקות מן העיקר.״
״הוא לא דיבר איתכם כלל?״
״אחרי שסירב להיבדק, לא. פשוט לא פנה אל ד״ר פלי ואליי, כאילו היינו שלוחי שטן ממש, סטרא אחרא. עיניך הרואות, רחוק אני מלהיות סמאל, אבל כנראה בעיני שטרן אני לא הייתי אני וד״ר פלי לא היה ד״ר פלי, אלא שליחים של מישהו, אנשים שמייצגים משהו, והוא בצד השני. הוא העיר משהו על המבט שלנו. כנראה זה היה נכון, שאנחנו לא שופטים אותו לקולה במבטינו, כי אם לחומרה, משהו מעין זה. בכל אופן, כשיצא הספר שלו כחמש שנים לאחר מותו, באמצע שנות השישים כמדומני,״
״שישים ושש.״
״שישים ושש — כדבריך — אני רואה שגם אתה אישי הצעיר לוקה ב׳שטרנומניה׳ — קניתי את הספר וקראתי אותו. חסיד גדול אני של השירה האנגלית הקלאסית, אבל הכרתי גם את השירה המודרנית של פאונד ואליוט. מי יכול היה להבין אותו כאן אז. בכל אופן, הרושם שעשה עליי ספר זה היה בלתי רגיל. עד היום, אודה על האמת, עד היום אני פותח את הספר הזה לפרקים וקורא בו. לא אלתרמן, לא שלונסקי, לא פן. אני מרגיש את היהודי הצעיר שבנוח שטרן, זה המלא באחדות הניגודים: יהודי ואזרח העולם, אוהב את עמו ושונא את בני האדם, חייל אמיתי בכל צבא ולוחם למען השלום, אסיר בבית־הסוהר וחופשי באמת. מי שרואה את החיים למולו ידידי, ראייה נכונה. שטרן שטרן, לא תחמוק ממנו. מה אתה תולה בי עיני עגל שכאלה אישי הצעיר, תשתה משהו? כחבר ב׳כת שטרן׳ הקטנה תן לי להזמין אותך לכוס משקה, קוניאק או כוס תה? לשניהם אותו הצבע כאן.״
חייבת לציין שהדו שיח מעניין במיוחד. טרם עברתי על כל האמור בנקישה, אבל בהחלט אהבתי את הכתיבה.
אביבית, תודה לך על העיון. רני
רני שלום רב!
"ד״ר יהושע באור משוחח עם דוד עמית…" האם האנשים האלו מדומיינים או אמיתיים (בשמם לפחות)? בעצם זה לא משנה בהקשר לסיפור ולספר. הסיפור מרתק, השפה העברית שבו, עשירה, חיה, מדוייקת ומאפיינת את הלכי הרוח של התקופה וגיבורי התרבות בארץ בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת. הקריאה חווייתית ומעשירה. תודה.
רוחה היקרה, תודה על שקראת ושלמי-תודה על המחמאות. הדברים מיוסדים על אמת, אך כפי שכתבת לא בזה העיקר. להשתמע – רני