בננות - בלוגים / / על הפרוזה של אשר ברש. חלק ראשון
רן יגיל

על הפרוזה של אשר ברש. חלק ראשון

בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי

על הפרוזה של אשר ברש בכלל, ועל הנובלות ההיסטוריות בפרט

חלק ראשון

כל דיון באשר ברש צריך למחוק בראש ובראשונה את הרושם הראשוני שדבק בסופר זה, רושם שבני דורו והבאים אחריהם טרחו לטפח, רושם מוטעה. ההנחה הראשונה של מלומדי הספרות העברית היא שאשר ברש הוא קודם כול עורך חשוב ורק אחר כך סופר ראוי. בדיוק כאן צריכה להידלק הנורה האדומה המורה על תשובה שגויה. אשר ברש הוא קודם כול סופר גדול ורק אחר כך עורך חשוב. ובאשר לדעה האומרת שהוא היה מעין עסקן ספרותי או פעיל תרבותי, אינני מוכן להתייחס אליה כלל. אני בז להגדרה שכזו באשר לאשר ברש. אבל לפני שאומרים כמה מילים על הפואטיקה של ברש, יש לבחון מה אמרה על יצירתו הביקורת לאורך הדורות. לחלק מן האמירות השגויות הללו אתייחס כאן.

שמעון הלקין קובע, כי אצל ברש קיים מתח בין האידילי לבין המאיים. זה נכון, ואף יוכח ברשימה זו כי ניסוח זה מעיד על הבנה של יצירות ברש; אבל לדעתי זהו ניסוח קלוש המגמד את הפרוזה של ברש למול הפרוזה של חיים הזז ושל ש"י עגנון, ואין ספק כי להלקין היו מחשבות שכאלה. ניסוח זה מחמיץ את הצד המטאפיזי בסיפורי ברש, עושה עוול לצד הפסיכולוגי וממזער את הלשון של ברש. דב סדן, לעומת זאת, מנסח אמירה שכזו: "אשר ברש הוא בעיקר סופרן של שתי פרובינציות". כוונתו כנראה לגליציה וארץ ישראל. שוב פטיטיזאציה. אבל האם זהו העיקר ביצירתו של ברש? מה זה חשוב מניין אתה בא כאשר מדובר בספרות? חשוב מה אתה עושה עם המקום ממנו אתה בא.

שני אלה הם עוד מדייקי המדייקים באשר ליצירתו של אשר ברש. אבל את הדעה הרווחת והמוטעית על הפרוזה של ברש מביא ברורות המבקר א' קריב, עם פטירתו של ברש: "איש ההאצלה היפה על כולנו […] אדם מושלם […] הגושפנקא שלו הייתה: תבונה, ניקיון, שלמות, […] איש חן ושכל טוב. במחיצתו נשבה תמיד רוח טובה […] כסמל המתינות ויישוב הדעת התהלך בינינו". מודע אני לביטוי: "אחרי מות קדושים אמור", הרי כולנו אוהבים מאוד את המתים; עם זאת, קשה לי לחשוב על תיאור כל כך לא מדויק באשר לאדם העולה מן הטקסטים של ברש, מלבר ומלגו. זהו ברש המלנכולי? הדפרסיבי? הרוחש כולו כרימה מבפנים? ומי עונה למבקרים המעטים שעסקו בברש וגרסו גרסת קריב? ברש עצמו, במכתב לֿא"א קבק – האפיקון הגדול – הוא כותב: "אף אני, נדמה לי הגנבתי פה ושם פרובלימות לתוך כתביי השקטים! מעט מן הגניבה כבר נמצא, ואני מאמין שיימצא עוד". יימצא גם יימצא. ובכן אפוא, תפישתי קרובה יותר לתפישתו של שמעון הלקין הרואה בברש סופר של רחשי לב הרוחש במחשכים.

במבוא יפה שכתבה נורית תמיר סמילנסקי, הקרוי "יצירתו של ברש בעיני הביקורת", היא מסכמת את התפישות הפואטיות ודרכי הניתוח ליצירתו של ברש. היא עושה זאת, בדרך כלל, בדיוק ובתואם. היא מצביעה על כך שהביקורת לא ידעה להעריך את ברש כראוי לסופר ברמתו, ורק אחרי עשר שנים לפרסום היצירות: "תמונות מבית מבשל השכר" ו"פרקים מחיי יעקב רודורפר", התעוררו המבקרים הנכבדים מנמנומם, ושוב לא מסיבות ענייניות הקשורות דווקא בטקסט. ההתעוררות קרתה בשל חגיגות היובל לברש. היא מוסיפה: "רוב המבקרים ראו את סיפורי ברש כמשקפים הווי חיים, אם זה 'אלבום' של מציאות שנתעלמה, 'רפרודוקציה' של חיי היהודים בעיירה, ואם זה תיאור נאמן של החיים הנבנים והולכים בארץֿישראל". ייאמר בריש גלי, כי כל זה שולי ביצירת ברש, אשר בה העיקר הוא "האני" העומד במרכז ומתמודד עם חוויות הילדות בגלגוליהן השונים: מן האינדיבידואל אל הכלל, ומן הפרט לאומה – חוויות קמאיות וקשות. זהו מרכז הכובד בסיפורי ברש.

טועה הגברת סמילנסקי בשתי קביעות שלה. האחת: "לא הייתה בהם (בסיפורים) חריגה, לא בתכנים ולא במבנים, ממה שהיה מקובל בספרות העברית". זו טעות, ועל הטעות הזו עומדים המבקרים המאוחרים שכתבו לפניי. חמוטל בר-יוסף במאמרה היפה על "איש וביתו נמחו" – אחת הנובלות הגדולות בספרות העברית – קובעת, ובצדק קובעת, כי גיבור הנובלה, בוריס קלדם, אינו דמות טיפוסית לספרות העברית כלל וכלל. רחוק מזה, הוא חריג טוטאלי. שייך הוא לזן שאני כקורא לא נתקלתי בו כלל בספרות זו; איש מעולי אודסה, שידע יפה להסתדר עם השלטון התורכי על כל נכלוליו, אבל עם הבריטים האדישים לתכסיסי החברה הלבנטינית כבר לא. אין בו משום "התלוש" הקלאסי בספרות העברית. הבעיות שלו הן לא בעיות קליטה ש"בין מים למים" בנוסח י"ח ברנר. קביעתה השנייה: "ברש הוא סופר שראוי לקרוא לו סופר של תרבות". ישמרנו האל מהגדרות שכאלה. הרי בידוע הוא, מי שמתחיל לדבר על תרבות בקווים כלליים וכולי, כבר לא קורא ספרות. קביעה שכזאת משימה את סיפורי ברש בארון העץ סמוך לכדורי הנפטלין. מוטב יהא להתנסח כך: ברש הוא סופר שראוי לקרוא בו גם היום, סופר שעומד מעל צו האופנות.

ובכן אפוא, בעוד עגנון מעמיק חקור אל נבכיה הספרותיים של היהדות ומלבישהּ במחלצות הספרות המודרנית, והזז מסתגר בד' אמותיה של השכונה התימנית כמספר מתבונן, עומד אשר ברש עם הפנים אל העולם, בעיקר אל הרומנטיקה המורבידית הגרמנית, גיתה כמובן, ואף רומנטיקנים מאוחרים כגון יוזף פון אייכנדרוף, ואל המסורת הצרפתית והרוסית של כותבי רומנים חברתיים שהכיר: בלזק, זולא, טולסטוי. לפנינו יהדות שמציגה פן כיתתי פחות ואוניברסלי יותר, כוונתי לסיפורים כגון: "יהודי מצרה נחלץ", "רקמה", "מחיי ברוך וילדר" ו"אקמק".

ב"אקמק" מציג ברש חייל תורכי נסוג, בניגוד מוחלט לתפישה שקיימת אצלנו בספרות הכתובה. אנו רגילים לתפוש את התורכים כעם רשע ואכזר. ברש כותב: "וזה שעמד לפניו עכשיו היה גבר לא צעיר, תלוי שפם ממראה הטבק, וקדקודו הגזוז מבהיק מתחת ל'אנווריה' (כובע צבא שהנהיג אנוורפחה – ר"י), הקטנה והקרועה; רגליו הצבות יחפות ומעילו האפור וגס החוטים תלוי לו על רזון גופו בלי חגורה. עיניו הקטנות והאפורות הציצו ביגון מתוך הפנים החיוורים. כשראה את שדמי השתחווה קצת ורמז בחיוך נבוך אל התינוקת הלופתת את רגל אביה בחוזקה. אחרכך ניסה לפשוט יד וללטוף את ראשה, אך נמלך והשיבה אל לבו ובראשו נענע מחייך, לאמור: גם לי כזאת!"

ברש הוא אחד הסופרים הבורחים כמו מאש מן הסטריאוטיפ, והוא עושה זאת בהצלחה רבה ברוב סיפוריו. הוא אחד הסופרים הראשונים המבחין כי גם בצד השני כואב כשרעבים, כשמופסדים, כשרכוש נבזז, כשבן נופל. מבחינתו, חייל הוא אדם. הוא תופס בשתי ידיו את רגע עזיבת התורכים את הארץ, את הנסיגה הגדולה. מי שהיו עד אתמול אדוני הארץ והתאנו ליהודים, כעת רדופים על ידי האנגלים והחיילים ההודיים. תקצר היריעה מלתאר את התיאור החי והפלסטי של נסיגת יחידים זו אצל ברש, התפוררות של מאות שנות שלטון ושחיתות. ברש כותב "עדר כבשים! תארי לך חיילים אירופיים במצבם! לא היו מניחים בית שלם". כלומר, הוא מגדיל לעשות ומהפך את היוצרות. בני אירופה, מי שחתומים על "חופש, אחווה ושוויון" בשם המהפכה הצרפתית, מי שהם הסמן של רוח הקדמה, מושווים לברברים, ואילו התורכים הנסוגים – עדר כבשים.

מקובל לחשוב כי ברש הוא אמן הסיפור הקצר, וכי ברומן לא צלחה דרכּו. ואכן הרומנים של אשר ברש, ואין רבים כאלה, לוקים הם. ב"גננים" ההתחלה משעממת. אחר כך שוב ירידה מיותרת במתח, ולבסוף כמה מצבים חזקים של אובדן. דא עקא, הרומן הקצר אינו אחיד ברמתו וגולש לעתים לרומנטיות נפסדת, אולי בגלל דמות הגיבורה. ב"אהבה זרה", רומן שזיכה את ברש בפרס ביאליק, ההתחלה נפלאה: פרץ, דמות ארצית של איש המעשה, שב מעבודת הצבא. השיבה של פרץ מתוארת פרט אחר פרט, אך איש בעצם אינו מחכה לו. הוא חוזר אל המשפחה הקיימת, אל העיירה, בני משפחתו אמנם שמחים לראותו; אבל הוא גוי גמור, הוא זר. "וכשעמדה העגלה לפני בית סגל, לא יצא איש לקבל את פני הבא". בפרק השני: "מקרה לא נעים", נזנח פרץ על ידי בני משפחתו החוזרים לעיסוקיהם, והוא מנסה בכוחותיו להעסיק את עצמו, לחשוב, לעסוק בתהליך שלו כבעל תשובה, כיהודי השב לסביבה יהודית ורוצה להשתלב, אך תחת לזאת הוא נמשך אל עולם הגויים. הוא אינו יכול להישאר בבית; יוצא, מציץ, פוגע ונפגע.

בפרק זה קיים תיאור מוחשי של עמל כפיים – פרץ עמל בתוך האסם, מעמיס ערמות של חציר החוסמות את הדלת, מזיע. התיאורים של ברש הם מן המוחשיים ביותר בספרות העברית. פרץ מתעמת עם חזרזיר של השכנים הגויים, ולבסוף מתפרץ ומשפדו על קלשון, אשר עליו עד לפני רגע אסף את החציר. מפעולה חיובית הוא עובר להרס מוחלט, כאותה פרה הנותנת חלב ולבסוף בועטת בדלי. כל דמותו של פרץ נבנית כך. לא כאן המקום לעשות זאת, אך מעניין היה להשוות בין שני "פרצים". גיבור הרומן של דוד שיץ, "עד עולם אחכה" רומן טוב, אך ארוך מדי, קרוי אף הוא פרץ, ואף הוא דמות של אדם עצור ואצור מאוד, הפועל על פי דחפים רגעיים.

כללו של עניין, הרומן של ברש "אהבה זרה" אינו מתרומם לכלל יצירה שיש בה משום השלמות, וחבל. מלבד שני הפרקים, הולך הרומן ונבנה כאן כּמעֵין הרחבה לסיפור הקצר "מאחורי הגדר" לביאליק, סיפור שהוא מלאכת מחשבת, סיפור אהבת היהודי המתפרץ לגויה. כיוון שמוטיב זה טופל על ידי ביאליק לעילא ולעילא, גולש הרומן של ברש אל המוכר ואל הידוע מראש, ומלבד
תיאור ריאליסטי מדהים של שחיטה בבית מטבחים – פרק שקשה לשכוח אותו כקורא – הרומן נותר חיוור. בכלל, לברש סיפורי זוועה בעלי יסודות פסיכולוגיים ומטאפיזיים, המותירים אותך סמור-שיער. כזה הוא הסיפור הקצר "אכזריות", המתאר התעללות של עגלון בסייח לעיני האם, הסוסה; סיפור שלא תוכל לקרוא בו פעמיים מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא תוכל לשכוח אותו, יפקוד אותך אפילו בחלומותיך.

ובכן אפוא, אם ברש אינו כותב רומנים, היכן גדולתו? היכולת של ברש, על פי מיטב המסורת של הכתיבה העברית, היא בסיפור הקצר. את סיפוריו הקצרים יש למקם לצד סיפוריהם הקצרים של עגנון, הזז ושופמן; אך בזה לא אמרנו דבר על ייחודו של ברש כמספר, שהרי המסורת של כתיבת הסיפור הקצר מפותחת היא, ובדומה לאחרים הוא רב מג בתחום זה. ברש, משהבין כי כוחו אינו ברומן, כוחו אינו ברצפים ארוכים, לא פנה עורף לניסיונות הכתיבה הללו; אלא מצא מוצא בכתיבת תמונות קצרות, מתומצתות, תיאוריות, העומדות בתוך מחזוריות כיצירה מגובשת, בלא נפתולי התודעה השונים הנכתבים כמו מעצמם ברומן. הוא הבין שהזרימה הזו לא קיימת אצלו בכתיבה. כך נולדה היצירה הייחודית "תמונות מבית מבשל השכר", המתארת את מרת אברדאם ומשפחתה. סופו של מעשה נעוץ בתחילתו. תחילתו של המעשה ב"מיטה בוערת" וסופו ב"מיטה בוערת", כלומר, קיים כאן אלמנט של מחזוריות מיסטית; עם זאת, הפרקים עומדים כשהם לעצמם, עמידה עצמאית, מעבר מתמונה לתמונה, כמו במחזה, ואין פיתוח או אלתור על נושא; יש ריאליזם חזק, אמירה תמציתית, נקודתית וחדה, וְהוֹפְּס לפרק הבא – נגיעות.

אך ברש כמספר לא רצה לוותר על ההתפתחות הרצופה ביצירה: פיתוח של דמות, תהליך פסיכולוגי שהיא עוברת, תיאורי סביבה תוך השתנות, וכאן גילה את הנובלה "איש וביתו נמחו", ואת הסיפור הכתוב כמונולוג רצוף, המסופר בידי אדם אחר למספר – הדיווח, "סיפורו של זקן". אלה השניים, ובעיקר הנובלה, אפשרו לברש את ההתפתחות הרצופה אליה שאף כמו כל יוצר. כאן שיא יצירתו בעיניי. שיאו אינו אותו ז'אנר חריג של תמונות קצרות, כפי שחוקרים רבים סבורים – אגב גם מ"י ברדיצ'בסקי כתב תמונות קצרות, כנראה מאותן סיבות, כי כרטיס הטווחים שלו ברומן, היה למרחק קצר – שיאו של ברש דווקא בנובלה, בפיתוח הנובלה הפסיכולוגית ששיאה "איש וביתו נמחו". אם אצל גנסין בדור קודם נכתבו נובלות מקוריות, נובלות "הכיוונים והזמנים", כגון "אצל", "בטרם", "הצידה", "בינתיים", הנתפשות בעיני מבקר כאמנון נבות כ"חטיבה סיפורית אחת, הפועלת בממדים של עומק ולא של אורך קווי…" תוך זרימה תודעתית פנימית; הרי שברש סוחט כאמן גדול את תורת הפסיכולוגיה עד הסוף ככלי ספרותי. לפנינו שני כותבי פרוזה גדולים, ששיאיהם הנובלות, אך לפנינו יצירות רחוקות ודרכי מבע שונות לחלוטין.

ב"איש וביתו נמחו" מתאר ברש את תהליך ההתפוררות של בוריס קלדם באמצעים פסיכולוגיים, ממצב של שליטה בעניינים, מתהפך העולם. התורכים עוזבים את הארץ, ובמקומם באים האנגלים. קלדם בן-לילה הופך זר. הניסיונות שלו למצוא בת זוג מתאימה עולים בתוהו. שלוש נשים לבוריס קלדם. אם היה נדמה לו שבראשונה שלט ללא מצרים, הרי באחרונה מתברר לו עד כמה נשלט על ידי אחרים. תהליך הדיכאון, הדפרסיה ההדרגתית הפוקדת את קלדם ופושה בכל הבא אתו במגע, מתואר בעומק פסיכולוגי עד הסוף הבלתי נמנע – ההתאבדות. "החיים הנפצעים הלמו בלב קלדם כפרסות סוס משתולל, אך הוא נלחץ אל דופן הכורסה, חשק את שיניו הנוקשות ובנשימה סוערת נהם: 'לא נורא… לא נורא…', ונהמו נפסק רק כאשר נדמו הפרסות, והחיים עזבו בגלים מקוטעים את הבשר הנרגע והולך".

אך ברש לא הסתפק בקידוח עומק באמצעים של ריאליזם פסיכולוגי אל לב "האני". הוא רצה יותר. הוא היה איש פוליטי, איש חברתי, איש מעורב; והעירוב הזה פלש אל יצירתו, אל מיטבה, אל העידית האמיתית של יצירת ברש.

רבים טוענים נגד הטון הדידקטי ביצירה הספרותית. כל מה שמריח מאידיאולוגיה בספרות נפסל מיד בשם האינדיבידואליזם. היוצר הוא מעין אלוהים קטן, והיצירה קיימת כשלעצמה, מבלי לשרת רעיוניות חיצוניים. בספרות הצרפתית, יש כאלה השופטים את לואי ארגון לחומרה בשל כך, "הקומוניסטים" – רומן נהר בן שישה כרכים, או את ז'אן פול סארטר, "דרכי החירות" – טרילוגיה. בספרות שלנו סובלים מקיפוח רומנטי זה סופרים אידיאולוגיים חזקים בעלי תיאורים ריאליסטיים לעילא ולעילא כמו ישראל זרחי והרומנים הציוניים שלו, "הנפט זורם לים התיכון", "ארץ לא זרועה", או משה שמיר והרומנים ההיסטוריים שלו, "מלך בשר ודם", "כבשת הרש". ברש מבקש לכתוב ספרות דידקטית בעלת ערך בלטריסטי, והיומרה שלו גבוהה. הוא יוצר בהדרגה רצף הדוק של נובלות היסטוריות העוסקות בעברי, ביהודי וביהדות. פניו אל העולם הגדול, והוא אינו נאחז בהכרח בחכמת היידישקייט כדי לתאר את הגניוס היהודי. הוא בוחר לעמוד איתן על פני רצף ההיסטוריה בנקודות שונות, בדומה לסטפן צווייג ב"שעות הרות גורל"; אבל בעוד שספרו של צווייג סובל מאיזה פיזור אוניברסלי הגורר אותו לשטחיות אנקדוטית, רצף הנובלות ההיסטורית של ברש הקרוי "שיח העיתים", כתוב מעמדה ברורה של יהודי, שלא רק נולד יהודי, אלא בחר בזה, במקום, בזמן ובלשון.

 

המשך יבוא

 

30 תגובות

  1. מחר, תענית אסתר, י"ג באדר, ימלאו מאה עשרים שנה להולדת אשר ברש הסופר האהוב עליי. אני מתחיל לפרסם כאן מסה בת כמה חלקים על יצירתו. בעבר פורסמה המסה ב"עמדה – אופציה פואטית", שלושה מאמרים. שני המאמרים האחרים שפורסמו באותה חוברת, "עמדה" 15, היו אריק א. על אצ"ג ועמוס אדלהייט על אסתר ראב. מקווה שתיהנו מהמסה על אשר ברש. יום הולדת שמח לעורך ולסופר הנפלא הזה. רני.

  2. תראו מה מצאתי על חברתנו לבלוגיה

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,33807,.aspx

    יודית שחר
    הדור הצעיר מעסיק גם את המשוררת יודית שחר. "ארבעים ותשע, / בוררת עדשים / להשביע את בטן הילדים. / רעב אחר אינני יודעת להשקיט". זה אחד הבתים בשיר "ארבעים ותשע", המופיע ב"זו אני מדברת", ספר הביכורים של שחר, אם חד הורית לשניים המתגוררת בפתח תקוה. במשך שנים עבדה לפרנסתה בשכר מינימום, כיום היא עוסקת בחינוך מיוחד וכותבת שירה פוליטית-חברתית. קול אמיץ, צלול ונדיר בעולם שבו בני אדם, עובדים ועובדות, נהפכו לחלקי חילוף זולים במיוחד.

    • יודית שחר עובדת קשה להיות האלטרנטיבה של אגי משעול. זו משוררת הפועלים וזו משוררת הבורגנות. מסכנה השירה.

      • אשר ברש נולד בעיירה הקטנה לופאטין (Lopatyn)הסמוכה לברודי, בקצה מזרח גאליציה, בין נהר סטיר והגבול הרוסי. אביו: נפתלי הרץ ברש (ראשי-תיבות: בן ר' שבח) היה סוחר תבואות, ממשפחת רבנים ודיינים, ואמו: רייזל בת הרץ רובינשטיין, קרובה למשפחת הצדיק מבלז.

        המשך יבוא

    • יודית שחר היא משוררת טובה מאוד, אבל הבלוג הזה הוא על אשר ברש. נקודה. לכן על כל תגובה הזויה ולא עניינית אתחיל להקליד את כל כתבי ברש כדי שתקראו, ילדי בלוגייה שלי, פרוזה איכותית וטובה. נתחיל בתגובה הבאה שהיא הֶמְשֵׁך לתגובה הזו. נא לפנות לתגובה הבאה. ככל שירבו התגובות הנלוזות על שחר תרבה הפרוזה האיכותית של אשר ברש, כאן בפוסט הזה, והבנת הספרות של המגיב או המגיבים תשתפר. בהצלחה לכולם. רני.

  3. מאמר מעניין, אמשיל לקרא אותו. כפי שציינתי בעבר הסיפור שלו "הנשאר בטולדה" היה בין חומרי החובה בבחינות הבגרות בשנות השישים של המאה שעברה. הסיפור אז, בתור נער הרשים אותי והוא חרות בזכרוני גם עם הרישומים שליוו את החוברת.
    אני מנסה להעלות את הרישומים בזכרוני ,והם נראים לי כמו של אריה נבון, מעניין אם אני צודק.
    האם אתה יכול לבדוק?
    תודה
    גיורא

    • גיורא, תודה לך על תגובה הלבבית והעניינית. מובן שברצף ההיסטורי בן שבע הנובלות – שש וסיפור אחד קצר בעצם – אגיע גם ל"הנשאר בטולדה" המופלאה. זו הנובלה ההיסטורית השלישית ברצף. באשר לשאלתך. אני מכיר איורים מאוד יפים של אורי אליעז, בנו של רפאל אליעז כמדומני ל"שיח העתים" (שבע הנובלות ההיסטוריות של ברש), שם הוא גם מאייר את "הנשאר בטולדה". אלה איורים די ידועים, אבל ידועים מהם הם איוריו של נחום גוטמן לספרו של ברש "כעיר נצורה" העוסק בתל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה כאשר העיר נסגרה והתושבים פונו. שם גוטמן מאייר את אנשי התקופה כי ברש כותב על תל אביב הקטנה, למשל מאייר את ברנר. אבל זה כמובן עניין אחר. לגבי אריה נבון, אין לי כרגע תשובה, אכן שאלה מרתקת. הפניתי אותה למומחית גדולה ממני להיסטוריה של הספרות העברית הלוא היא פרופסור נורית גוברין. אני מקווה שהיא תענה לנו. שוב תודה, רני.

  4. מעניין, תודה. בדיוק קראתי לפני ימים אחדים את "איש וביתו נמחו". התרשמתי מאוד מתחילתה של יצירה זו, אבל הסיום מאכזב, לא אמין לדעתי. ובכל זאת הוא עורר בי עניין לקרוא סיפורים נוספים משל ברש.

    • "איש וביתו נמחו" בעיניי, כולל הסוף הטראגי והנורא היא אחת הנובלות היפות ביותר שנכתבו בספרות העברית ועוד אפרסם עליה בעתיד פוסט קצר ונפרד. מדוע הסוף מכזיב. הרי תיאור התאבדותו של בוריס קלדם על ידי חיתוך ורידיו במלון הוא אחד התיאורים המצמררים שקראתי בעברית (קלדם = קל דם). צר לי שאת סבורה כך.
      קוריוז קטן ל"אחת העם": המשורר דוד אבידן רצה לעשות מן הנובלה הזאת סרט. הוא התחיל לחפש שחקנים, הוא התחיל לכתוב תסריט, אך זנח זאת, כנראה מסיבות תקציביות. רני.

      • חנה טואג

        מאמר מרתק ,רני, מדהימה אותי בקיאותך ביצירותיו של ברש ,בקיאות שיש בה הבחנה בין הרומנים שלו לבין סיפוריו הקצרים שבהם כוחו. אני מזדהה עם אמירתך על הקיפוח של הספרות האידיאולוגית אף שהבלטריסטיקה שבה טובה וראויה. טובי הרומנים לטעמי היו גם אידיאולוגים ראה "הזר" של קאמי ו"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי טוב שאתה מעלה את קרנו של ברש בכתיבתך וחבל שסופרים כמוהו לא זוכים לההערכה הראויה .הביקורת שלך חשובה, רני ומאוד תורמת יש נשמה יתרה בביקורת הספרותית שלך. היא הוגנת ובאה מאהבה

      • לרני, תודה על התייחסותך. בדבריי על סיום לא סביר, לא התכוונתי להתאבדותו ומהלכים שקדמו לה, ההידרדרות הנפשית של קלדם, אלא להתהפכות במערכת היחסים שלו עם אשתו השלישית, מערכת יחסים שמתהפכת ממשטמה לקרבה ורוך באופן שאינו נראה סביר ואינו נדבק לסיפור. מלבד זה, זו נובלה מרשימה ומזעזעת. קראתי בה , אגב, באנתולוגיה שערך בנימין תמוז "דיוקנה של עיר ] תל-אביב בחמיה-עשר סיפורים". אנתולוגיה שראויה להוצאה חוזרת לכבוד "שנת המאה".

        • "אחת העם" תודה לך. אני כל כך שמח שאת מכירה היטב את הנובלה הזאת עם כל הביקורת הספציפית והנקודתית שיש לך עליה. ועוד יותר שמח אני שהזכרת את בנימין תמוז והאנתולגיה המקסימה שלו. מדוע לא מוציאים אותה שוב לאור באחת ההוצאות הגדולות במלאֹת מאה שנה לתל אביב? לא חשוב, לא נעסוק בזה, למי יש כוח לכל הספקולציות המו"ליות המקומיות.
          רק רציתי לציין כאן שאני מתכוון להקדיש בעתיד פוסט, אולי כמה פוסטים, לבנימין תמוז. הוא סופר שאני מאוד אוהב ומאוד הושפעתי ממנו. מ"חולות הזהב" ועד "מינוטאור" שלו. אני גם חושב שאין זה מקרי שהזכרת אותו בהקשר של ברש ושהוא פרסם את הנובלה הזו. יש זיקה בין הפרוזה הלירית-השופנהאורית משהו של ברש עם הפרספקטיבה ההיסטורית של זמן ומקום, ארץ ישראל; והפרוזה של בנימין תמוז. אני מסתכל עליהם כעל אותו בית מדרש. למרות שבנימין תמוז נשבה בכנענות, הוא נותר סופר לירי של רחשי לב דקים. רני.

  5. איריס קובליו

    היי רני
    מאמר מרתק. הייתי מאד רוצה שתביא לכאן סיפור קצר של ברש וגם תכתוב עליו. בזכות אהבתך לברש אני מחפשת אחריו וכתיבתך עליו מזכירה לי את התקופה שהייתי חורשת סופרים מסויימים הלוך ושוב לי לשבוע. מעניין למה אנחנו נמשכים לסופר זה או אחר (או משורר)

    • איריס המקסימה. עוד לא הגבתי על הציורים הנפלאים של הפרחים שפרסמת בפוסט לאחרונה והם חלק מן הרצף שראיתי (הציור על קופסאות של תרופות) והנה באה התגובה החמה הזאת על אשר ברש. זאת חידה שאין לפותרה, מדוע אנחנו מרגישים כל כך קרוב לכותב אחד וחורשים אותו, זה היופי שבכישוף המילים. יותם ראובני אמר לי פעם שפנחס שדה עשה עליו קוֹסמוּת של מכשף מילים. אני חושב שזה מה שאשר ברש עשה לי. עם השנים רק חזרתי לקרוא בו ונהניתי ממנו יותר ויותר. יש גם קווים ביוגרפיים בדרך הספרות, במילייה, שמקבילים לו ולי, ואני חלילה איני משווה את האיכות. בעניין ברש אני כמעט דתי. הוא מופת בעיניי לכתיבת ספרות מעולה.
      מקבל את הצעתך. אביא כאן סיפור קצר שלו, אַחֵר, לא מן הנובלות ההיסטוריות שלו ואנתח אותו, אבל לא עכשיו אעשה זאת אלא בעוד זמן. מאוד חשוב לי עיסוק חוזר ונשנה בפרוזה של הסופר החשוב הזה. תודה על ההצעה. רני.

      • חנה טואג

        רני, בהמשך ליוזמתה הברוכה של איריס אני ממליצה בחום על הספור הקצר והנפלא של ברש "אח ואחות" שהוא פנינה ספרותית , מעט המכיל את המרובה

        • חנה תודה לך על שתי התגובות, את תמיד-תמיד מחממת את לבי ולא אכפת לי אם הציניקנים יחשבו שאני דביק. מקבל את הצעתך ומאמץ אותה בשתי ידיים. מצרף אותה גם אל ההצעה היפה של איריס. בעתיד הקרוב – כל החיים לפנינו – אפרסם ניתוח של הסיפור הקצר הנפלא "אח ואחות". הוא גם מתאים לפוסט ולא ארוך מדי. בחירה מעולה, חנה. אשמח כמובן אם מבחינה אינטרפרטטיבית תשתתפי גם את ואחרים בניתוח הסיפור היפה הזה. רני.

      • איריס קובליו

        אשמח. תודה

  6. אין לי ספק שהעיסוק באשר ברש הוא בעל חשיבות גדולה בימינו.
    הבנת מקומו האמיתי במסורת הספרות העברית והערכה נכונה של יצירתו תסייע להבחנה בין בר לתבן בתקופתנו.

    • גיורא, תודה רבה לך על התגובה הזו. היא חשובה לי. אני חושב שהבלוגוספֶרה היא באמת המקום לעורר דיון ביוצרים חשובים שנשכחו. ניסיתי לעשות זאת בפוסט שלי על סיפוריו של יעקב שטיינברג וכעת במסה המתמשכת על פני כמה פוסטים על אשר ברש ועוד היד נטויה. אתה, למשל, בעבר כתבת לא מעט על יוצרים חשובים שאינם ידועים בכלל לקוראי הספרות העברית כיום. מאמרים משלך העוסקים בהם חסרים בבלוגוספֶרה שלנו. יכולת אנליטית-אינטימית-אישית במסה על ספרות עברית, חסרה לי. חג שמח, רני.

  7. חן קלינמן

    רני, אני שמח לקרוא את המסה שלך על ברש. במיוחד אהבתי את המישוש המשותף של אחורי הקלעים, את ההתפתחות של ברש כיוצר שמחפש ומוצא את הדרך היצירתית שלו הן בטכניקה (מרומן, לתמונות, לרצף של עומק פסיכולוגי, לחטיבה) והן ברעיונות (מה שהתחלת לתאר כמעבר מן האני אל העולם, הלאום, החברה, הלשון).
    בהחלט עושה חשק נאמן לבוא בשעריו של ברש. אשמח לקרוא את ההמשך.
    אגב, לא ידעתי שיום הולדתי הוא גם יום הולדתו של אשר ברש… חן.

    • חן, אתה מכוון ופוגע נכון. זה המסע בפרוזה שאשר ברש עשה. וכאן ניסיתי להראות את גישושיו בחיפוש דרכו. בתחילה בנובלה מוקדמת כמו "מן המגרש" היה מושפע מאוד מנוסח מנדלי. למרות שהתחיל לכתוב בגיל מוקדם מאוד, לקח לו זמן למצוא את קולו וביטחונו האמנותי. אולי כי היה מודע מאוד לכתיבה כעורך מופתי בספרות העברית. אגב, מזל טוב!!! לא ידעתי שיש לך יום הולדת היום. אתה וברש בכפיפה אחת – כבוד גדול! סימן לבאות. הרבה חיבוקים. אין לי נייד כרגע ומספרך בתוכו. אנא צור עימי קשר בעבודה: 5632233 במעריב. רני.

      • גם אני אהבתי מאוד את "איש ובית נמחו". קראתי גם סיפור נוסף ("בצל אנשים טובים"?) על מורה גליציאני שנוסע לעיירה שבה קודחים נפט, סיפור שהיה מעט פחות חזק, וגם את "אקמק" שלטעמי גם הוא לא הגיע לשיאים ולעידון של "איש וביתו נמחו".
        הזכרון שלי מעט פחות טוב משלך, אבל זכור לי שנותרתי עם טעם מר וקצת הרפיתי מברש. על כל פנים, אפשר לראות בטענה של סדן לפיה ברש הוא סופר של שתי פרובינציות לאו דוקא אמירה של ביקורת או הקטנה שלו, אלא משהו עמוק יותר: ברש כותב על שוליו של הדבר, על האנשים בצידי הדרך – התורכי הנסוג אחרי שוך הקרב, הסוחר המתדלדל, המלמד בעיר הנפט ואהבותיו הקטנות.

        • צ'יקי, אני מסכים איתך בהחלט באשר לאנשים בצדי הדרך. אולי אתה מתכוון לסיפור "עמוד אש"? אני ממליץ לך בהזדמנות לקרוא שני סיפורים קצרים של ברש "לוטה היכנסי". זה סיפור עצוב על איש שנטרפה דעתו בשל געגוע וכן את הסיפור "באר לחי", המתאר אדם שיש לו אובססיה למציאת מים בארץ ישראל. אלה שוב דמויות שבצדי הדרכים. זאת הבחנה יפה מאוד. תודה על הקריאה. רני.

        • בתקופת יצירתו של אשר ברש, שבה ההירואיות נחשבה לתכונה חשובה ביותר באוריינטציה של הישוב העברי בארץ-ישראל, הבחירה באנשי שוליים היתה אתגר ספרותי אמיתי!
          וחוץ מהישגיו של ברש כסופר, הוא היה מגדולי עורכי הספרות העברית במאה ה-20.

          • גיורא, זה כל כך נכון. ובאשר להערה על אשר ברש העורך, גם היא מדויקת להפליא. אני מחזיק בידי את אלמנך "מצפה" שערך ברש בשנת תר"ץ (1930). זה מופת של עריכה, בית ספר. הנה סדר המשתתפים באלמנך:
            אורי צבי גרינברג
            יעקב פיכמן
            שאול טשרניחובסקי
            דוד פוגל
            יעקב שטיינברג
            יהודה בורלא
            אביגדור המאירי (שירים)
            יעקב רבינוביץ
            יצחק למדן
            אלה ר.
            ש. הלקין
            אברהם בן יצחק
            אשר ברש עצמו
            אם זה אינו מופת, אינני יודע מהו מופת בספרות. רני.

  8. מעניין המאמר, גם על אשר ברש בפני עצמו, וגם כטקסט אוהד (מאוד) וממוקד של סופר-עורך בן תקופתנו על סופר-עורך מתקופה קודמת. מעניין במיוחד, ואולי גם מדאיג במידה מסוימת, התיאור של כל הקריאות השונות של אנשים שונים באותם סיפורים. מצטייר כאן יפה מגוון האפשרויות לאי-הבנת טקסט, אצל מבקרים וקוראים בכלל, במקרים מסוימים. לכן ממש מכמירת לב היא התגובה המצוטטת של ברש: "אף אני, נדמה לי הגנבתי פה ושם פרובלימות לתוך כתביי השקטים! מעט מן הגניבה כבר נמצא, ואני מאמין שיימצא עוד".

    • בועז, אני מאוד אוהב את התגובות שלך. הן תגובות של סופר אמיתי המודע כל כך לערך הכתיבה ולמלאכת הכתיבה. כן, ברש הרגיש שקופח על ידי המבקרים והממסד, או אם לדייק הוא הורגש כלא מובן על ידי המבקרים שגדלו אגב, חלקם, איתו ותחת כנפיו כעורך. בספרות היה איש של אמת. הוא, למשל, רצה לתת לעגנון את פרס ביאליק כי חשב שעגנון סופר ענק, אבל ביאליק עוד היה בין החיים אז והתנגד. הפרס ניתן אפוא למתתיהו שוהם (המחזאי: "צור וירושלים") באותה שנה. שנה אחר כך, כמדומני, ביאליק נפטר. ברש היה בוועדת פרס ביאליק, אפילו עמד בראשה, ומי קיבל את הפרס? עגנון כמובן. כי אליבא דברש – הגיע לו. זה נכון. אתה כותב, משקיע את כל חייך בזה, ואחר כך הדבר מופקע ממך ונתון לשיקולי הקוראים ואף הביקורת. לכל קורא אינטרפרטציה משלו ויש כמובן גם העניין התדמיתי. ברש היה עבד הספרות. עד הסוף. באופן אבסולוטי. הוא היה מוכן לשלם את המחיר. השאלה היא אם אנחנו מוכנים. ואולי זה נכפה עלינו הר כגיגית. לא רחמנית היא גברת הספרות. רני.

      • אני חושב שמדובר באמת ב"עמוד האש".

        • צ'יקי, כן זה הסיפור. אני אגב מאוד אוהב אותו כי יש בו אווירה מוכתמת. כתמי הנפט מלווים אותך לאורכו. אתה ממש מריח את העיירה באמצעות הפרוזה הזו. מוחשיות. וגם הגייזר הבוער באש שעל שמו הסיפור הוא מופלא בתיאורו. כשראיתי את "זה ייגמר בדם" נזכרתי בזה. נו, אני כנראה שפוט של ברש. מה לעשות.

השאר תגובה ל גיורא לשם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל