בננות - בלוגים / / אברהם חלפי ודוד ברבי, מול דרך דועכת, שיר והערה
רן יגיל

אברהם חלפי ודוד ברבי, מול דרך דועכת, שיר והערה

 

אברהם חלפי ודוד ברבי, מול דרך דועכת, שיר והערה
 
  

מול דרך דועכת / אברהם חלפי
 
עֵינַי רָאוּ: דּוֹעֶכֶת דֶּרֶךְ
מְפַתֶּה מֶרְחָק וְהוּא אָפֵל כְּחֵטְא.
וּבִנְשׂא יוֹמִי נְבוּאָתוֹ עַל עֶרֶב,
עֵינַי רָאוּ
הַמָּוֶת עַל מוֹקֵד.
 
אָז מְאֹד יָדַעְתִּי שְׁעָתִי הִגִּיעַ
לַחֲסוֹת בְּצֵל בּוֹאֵךְ וּסְלִיחָתֵךְ
עַד אֲשֶׁר אֶזְכֶּה אֶחָד מוּל הָרָקִיעַ –
עַל אֶפְרִי בַּלַּיְלָה לְבָרֵךְ.
 
אֲבָרֵךְ: חָנִּינִי בְּמַרְגּוֹעַ,
אֱלִילַת שִׁירָה וּבַת כּוֹכָב נוֹדֵד
טוֹב לִחְיוֹת רַק פַּעַם
וְלִגְוֹעַ,
מֵאֲשֶׁר שֵׁנִית לְהִוָּלֵד
 
שְׁחָרִים גֵּאִים עוֹטֵי זְהַב שֶׁמֶשׁ
יִזְרְעוּ אוֹרָם עַל פְּנֵי רֻכְסֵי הָרִים,
אַךְ עֵינִי מְאֹד עֲדַיִן מְרַחֶמֶת
עַל מַרְאוֹת עוֹלָם הָאֲפֹרִים
 
לֹא יָדַעְנוּ תֹּם. גַּם בֶּכִי לֹא אָהַבְנוּ.
לַיִל מוּל חַיֵּינוּ רֹאשׁ שֵׂיבָה מַרְכִּין.
מָוֶת מְחַיֵּךְ
שֶׁאֶל לַחְמוֹ רָעַבְנוּ
מַעֲלֶה שִׁכְחָה בְּרֵיחַ נִיקוֹטִין.
 
מֶרְחַקִּים וָאָפֵר מֶרְחַקִּים וָשַׁחַר.
שַׁחַר זֶה צוֹנֵן וְלֵב אֵין בְּקִרְבּוֹ.
בִּסְתָוִים כְּאֵלֶּה פֹּה הַלֵיל נִמְשָׁךְ עַד –
עַד אֲשֶׁר הַבֹּקֶר
כְּשִׁלְשׁוֹם יָבוֹא
 
וְלָכֵן אֲנַחְנוּ אֲדִישִׁים כָּאֵלֶּה.
וְלָכֵן אֲנַחְנוּ אֵין לָנוּ מְאוּם.
לֹא יָדַעְנוּ תֹּם.
רַק נְבָרֵךְ עַל אֵלֶם
בְּקוֹלֵנוּ הֶעָמוּם

"אני מצמצם את עצמי/ כדי נקודה/ אלמונית -/ שלא להטריד בגופי/ מלכויות…" כמה אמת יש בשורות האלה המעוררת בי הזדהות רבה בלכתי לעבודתי ב"מעריב" יומיום ברגל, כאשר אני רואה מחד גיסא את זיוו של העולם, ומאידך גיסא חש בצערו. שורות של חלפי שנחקקו בי.
  
אברהם חלפי (1980-1904) היה ידיד משפחה שלנו, שחקן ומשורר. אני זוכר אותו במעומעם מימי ילדותי. הוא היה ידיד של סבי, השחקן משה חורגל, ובן בית אצל השחקנית נירה רבינוביץ', חברת אמת של הוריי, ושמרטף לעת מצוא של הבנות שלה: נילי ודנה. לכל אחת מהן עם היוולדה הוא כתב שיר. גם לי הוא כתב שיר. אולי חלפי נצמד למשפחות צעירות כי הוא עצמו היה בודד, ערירי. האמת היא ששירתו הלירית היא מן העצובות שקראתי. מלנכוליה שורה עליה.
  
על אף המלנכוליות שבשיריו, יש הרבה אנקדוטות מצחיקות על אברהם חלפי, בעיקר בהקשר של המשורר החולמני. למשל, היה נוהג לעמוד על המדרכה בדיזנגוף, אבי, השחקן והבדרן גדי יגיל, היה מתגנב מאחוריו ודופק קלות על כתפו, והוא היה קופץ כנשוך-נחש. "אהההה, מי זה?"; או כשהיו מותחים אותו ואומרים לו כי עליו לעלות כבר לבמה, הגיעה השעה והוא מאחר. הוא משום-מה היה צועק בהיסטריה "לקרוע, לקרוע!", אולי כוונתו הייתה לקרוע את הבגדים מרוב בהלה.
  
כשהיה התיאטרון באנגליה והמטבע היה מחולק לא לעשיריות אלא כך: כל לירה שטרלינג ל-20 שילינג וכל שילינג ל-12 פני, זה בלבל את חלפי לגמרי. הוא היה עולה לאוטובוס כשבידו חופן מטבעות ואומר לנהג – "תבחר!"
  
חלפי היה גם זה שחתם כעָרֵב למשכנתה של הוריי, הוא ואורי זוהר, כבוד הרב שהיה אז במאי נודע ושחקן. כשאבי לקח אותו לחתום בבנק, הוא נכנס לסניף מוכה הלם, הביט בכספרים ובפקידים ושאל: "גדיק, תסתכל, ככה הם יושבים כל היום?" כן כן, אף על פי ששיחק בתפקידים קומיים כמו "עוץ-לי-גוץ-לי" האלמותי וב"האדרת" לגוגול – הוא בסופו של דבר היה טרגי קומי, ליצן עצוב.
 
כששמע לראשונה את הלחן המקסים של יוני רכטר לשירו הנהדר "עטור מצחך" הוא שאל אם אפשר להפוך את המנגינה לקצת יותר רוסית, אני מניח שהוא התכוון לעממית ופשוטה. את כספי התמלוגים הוא לא הלך לקחת עד שחברים העירו לו כי קרוב לוודאי שוכב סכום נאה עבורו באקו"ם. הוא שאמרתי, משורר בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. עונה על הסטריאוטיפ.
 
הבדידות דומיננטית בשיריו וכמובן גם המוות, כמו בשיר הנודע על התוכי יוסי שהלחין מיקי גבריאלוב ושר נהדר אריק איינשטיין. תחושת החלוף של היחיד בשיריו מעלה על נס את עצב הלבדיוּת האוניברסאלית והיהודית.
 
כאמור, שירתו היא לירית צרופה ופוצעת, ואין זו לשון מליצה. דוד ברבי, משורר וכותב מנגינות, הלחין את "מול דרך דועכת" כל כך יפה. ניכר שהוא הרגיש את המילים העולות מתוך השיר הזה. הוא תפס את המלנכוליה החלפית וצירף אליה את המנגינה הקליטה והבלדית של שירי ארץ ישראל. כל כך מרגש. אני משוכנע שאילו חלפי היה שומע את התוצאה, הוא היה מאוד מרוצה. ואולי הוא שומע שם למעלה. לך דע.
 
קיימים כאן בשיר כל האלמנטים של חלפי במסעו של היחיד הבודד בְּעולם האנשים והטבע: הדרך, המרחק המפתֶה, שיש בו מן היוהרה של המנוצח: אני אגיע למרות הכול. המוות המוחשי, הנמענת האהובה כמושא לתשוקה, היחיד למול המוות, אהבת השירה, הגורל העיוור והרצון לעצב את החיים עד תום על אף העצב הקיומי.
 
לחיות רק פעם ולגווע, ללא מיסטיות משיחית של להיוולד שוב, ללא עָקות מוסדות וממסדים שונים כמו דת על האדם, היחיד למול אלוהיו, היחיד למול אהובתו, היחיד למול גורלו, היחיד למול הטבע, היחיד למול בני האדם האחרים. ההשתאות של האדם למול הבריאה הבלתי מובנת והאֵלם האוחז אותו למולה. ההשלמה עם המוות והחלוף היא ממש סטואית.
 
אנא מכם הקשיבו לשיר היפה הזה המצוי בקישורית למטה.
 
מילים: אברהם חלפי
לחן: דוד ברבי
שירה: דוד ברבי וסער גז
עיבוד: סער גז
עיצוב סרטון: דוד ברבי
 
 
 
 

 

5 תגובות

  1. שיר נפלא…

  2. תודה רבה לך רן יגיל
    תמיד מרגש מחדש לקרוא את השיר ואת הניתוח שלך
    תודה על הבאת הסרטון והפרגון הרב
    הסיפור של הקשר המשפחתי תמיד נוגע

    • מקסים
      השיר המאמר
      המנגינה
      והלב
      הגדול
      תודה על פוסט מרנין לב

    • וסוד הצמצום הקבלי
      כדי לא להטריד מלכויות
      כמה עמוק
      תכלית חיים ומהותם

    • והשירה לחן קול ומנגינה של ברבי מביאה ניחוחות ישראלים כמו הפרברים הו הגיטרה
      אהבתי
      מקווה ששלוש תגובותי נקלטו
      במנגנון המטורף והמשובש של הבננות מטע

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל