בננות - בלוגים / רן יגיל / אדון מנוחה, אבות ישורון, שיר והערה
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

אדון מנוחה, אבות ישורון, שיר והערה

  
אבות ישורון

 
אֲדֹן מְנֻחָה
 
אֵין אֲנִי בָּא לְסַפֵּר אֶלֶף לַיְלָה.
עַל אֹר וָשֶׁמֶשׁ מִבְּעַד תְּרִיסֵי לַיְלָה.
הָיִיתִי בְּמָקֹם וְהָאֹר בָּא אֵלַי
מִבְּעַד אֹרְשֶׁמֶשׁ לַיְלָה.
 
בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי כָּכֶבֶת כֹּכָבִים
אֹכֶלֶת כֹּכָב. הָעַל טֶבַע
מַשֶּׁהֻ חֻץ
לִבָּה אֶת לַהֲבֹתֶיהָ, אֶת נִקְלְפֹתֶיהָ.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִקַצְוֵי יְקֻם,
הַאִם זֶה בֹּקֶר
אוֹ "גְּלַאט" בֹּקֶר.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מַקְלִי אֶקַּח.
הַאִם זֶה בֹּקֶר
אוֹ טֶמְבֶּל בֹּקֶר.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
אֶקַּח מַקְלִי
רַק נָטַלְתִּי,
לֹא יָדַעְתִּי
 
מְנֻחָה. הִסְתֹּבֵב
הִתְגַּלְגֵּל הַמַּקֵּל
עַל בֶּטֶן
עֵץ שֶׁלּוֹ.
 
זֶה הָיָה
חִלֻּל מְנֻחָה.
יָדַע מַה
זֶּה מְנֻחָה
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִן הַחֹשֶךְ,
הַאִם זֶה שְׁטֹק לַיְלָה
אוֹ שְׁמֹק לַיְלָה.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִן הַלַּיְלָה,
הַאִם זֶה לַיְלָה
אוֹ דְּרֶק לַיְלָה.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִיַּשְׁבַן לַיְלָה,
הַאִם זֶה תַּחְתֹּן לַיְלָה
אוֹ זַיִן שֶׁל לַיְלָה.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִשְּׁוַאנְץ לַיְלָה,
הַאִם זֶה תֻּחִס לַיְלָה
אוֹ זַיִן זַיִן.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מִן הַפָּאנִיקָה,
הַאִם אֲנִי אֶחְדַּל לִפְעֹם
אוֹ אֲנִי אֹתְךָ אֶבְלֹם.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
מַחְמָל. חֶבְיֹן.
מַסְרִיחִי לַיְלָה
אוֹ שְׁטִינְקֶר לַיְלָה.
 
אֲדֹן מְנֻחָה מַחְמָל. אֲדֹן מְנֻחָה מֵחֶבְיֹן חֹשֶךְ,
אֲנִי שֹׁטֵחַ לְפָנֶיךָ
חֲנִינָה
עַל טִפֵּשׁ לַיְלָה שֶׁהֻא רֶפֶשׁ לַיְלָה.
 
אֲדֹן מְנֻחָה
אֶתְקַקֶּה
וְאֶתְקַנֵּחְ
וְאֶתְנַקֶּה
וְאֶתְגַּלֵּחְ
וְאֶתְקַלֵּחְ
וְאֵלֵךְ אִתְּךָ.

 
כז בשבט – א באדר תשמ"ט, 6-2 בפברואר 1989
 
 
 
 
  
בסרטים ובעדויות של אנשים, תמיד הם אומרים שלפני המוות הם ראו אור גדול, או כל החיים חלפו לנגד עיניהם ביעף. כך נפתח השיר היוצא מן הכלל הזה של אבות ישורון (1992-1904), אבל בקריצת עין, כי מהר מאוד יעבור ישורון לנוע בבתים הבאים במשׂרעת שבין הסתחבּקות עם המוות וכעס מתפרץ עליו. מונולוג כל כך מקורי.
 
אין מילים גסות בשירה. נקודה. מותר להשתמש בכל מילה. זאת לימד אותי המשורר והמתרגם אהרן שבתאי. השאלה היא רק של מידתיוּת והֶתאם. הגודש כאן של ישורון מתבקש. הזעם-הילדותי שלו על המוות הטרחן כרוך בהשלמה גֵּאיונית של ההליכה איתו. הרי על אף שיתמהמה בוא יבוא. הקללות, המילים הגסות, הן כל כך מוצדקות ובמקום. כי קיבינימאט, מה כבר תגיד למוות שיבוא לקחת אותך.
 
פעם נשאל ישורון בתוכנית טלוויזיה האם הוא כועס על המוות הנורא של בני משפחתו באירופה? והאם הוא כאצ"ג מבקש נקם. ענה ישורון – אם זיכרוני אינו מטעני – כי מי שמת מת ואיננו ומה הטעם כעת לכעוס ולבקש נקם. "מה אתה שונא כל כך?" אמר, "את מי אתה שונא?". כל החיים אתה כועס וזועף ונאבק ומתאגרף ונוטר וזוכר ובשביל מה, אם הכול מסתיים בחושך. המילה הדומיננטית בשיר בחלקו השני המופיעה בין מניית האיברים והקללות היא לילה. ישורון מזהה את המוות איתו, שחור אחד גדול אינסופי שעוטף אותך.
 
מילה מעניינת בשיר היא שְׁטֹק בטי"ת. אין זו טעות חלילה. שטוק הוא מקל או אלה ביידיש, ואבות ישורון טבל את השירה הממזרית שלו, בת הכלאיים, האותנטית, ביידיש ובערבית כאחד, כמי שבא ממזרח אירופה אל המזרח התיכון. אין ספק כי המילה שטוק מתכתבת עם מקל ההליכה הנופל מידיו בבית הקודם וממש מתפתל סביב כמטה שהופך לנחש בידיו של משה רבנו.
 
השיר הזה מופיע בקובץ מאוחר של ישורון, שנתיים לפני מותו. הקובץ קרוי על שם השיר (אדון מנוחה, סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, 1990). יש משהו כל כך מקורי בזה שישורון הבלתי-אמצעי קורא למוות בשם של בעל בית "מנוחה" במלעיל ולא במלרע. גם הניקוד שלו כתמיד מעורר השתאות. אין אצלו חולם מלא כמעט, אין שורוק בכלל. איש סֻפֶּר-מקורי. אה, ואין גם פתח גנובה. שימו לב לשווא האחרון והמוזר בפעלים שבסוף השיר: אתקנֵחְ (פועל מוזר), אתגלֵחְ, אתקלֵחְ, החורזים עם ואלךְ, כאילו המוות מכבּה אותך. אתה מתנקה מכל גינוניך וכל לימודיך ונימוסיך, מכל מילותיך ומשפתך; אתה עירום ועריה, כל איבריך חשופים ושטופים כמו בבית טהרה. אתה נוטל עצמך והולך איתו, עם המוות. איזו עוצמה שירית.

7 תגובות

  1. מארי רוזנבלום

    הניתוח מעמיק וענייני. אשמח אם תנתח עוד כמה משיריו מתקופות אחרות בהם הוא שואל עצמו מאין באתי.
    תודה.
    מארי

    • מאיר היקר, תודה לך. רעיון יפה. אולי אעשה זאת. בינתיים פניתי להעיר משוררים ושירים אחרים. אני רוצה טעימה וגיוון. פנורמה רחבה. רני

    • כתבתי מאיר והתכוונתי מארי, שיכול אותיות, עמך הסליחה. רני

  2. גליה אבן-חן

    שימוש מעולה בעברית ושימוש מעולה ביידיש.

    • גליה היקרה, תודה לך. "עברית רעט מען, יידיש רעט זיך" – עברית מדברים יידיש מידברת. להשתמע – רני

  3. רני, תודה על הבאת השיר וההערה. משום מה השיר הזה הזכיר לי את "אדון עצמות" של ברימן (בתרגום של אריה זקס). מעניין להשוות את חירות המחשבה של ברימן וחירות השפה של אבות ישורון…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל