בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 11
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 11

 

נקישה 11
 
שיחה בין עורך־הדין נחום קלר ובין עורך־הדין יוסף האזרחי באכסדרת בית־המשפט —
 
״אני אומר לך יוסף, השטרן הזה עקשן מאין כמותו, פרד תמים שישלם מחיר כבד, וחבל.״
״אין מה לעשות.״ פרצופו החד והממושקף של האזרחי רוכן מעל קלר העגלגל והחייכן.
״נחום, אין מה לעשות. הרי כבר ניסית לדבר איתו מספר פעמים.״
״עקשן כזה,״ אומר נחום קלר, והחיוך נמחק מפניו, ״תראה מה זה, הוא מתנגד בתוקף לבדיקה פסיכיאטרית, על אף כל מאמציי. על כל פנים, הוא כעת שפוי בדעתו ומסוגל לעמוד במשפט, וזה מה שמדאיג אותי. הוא יבוא ככה לפני השופט, וזה הסוף שלו. הוא יישב בכלא כמו טאטע'לה.״
האזרחי מיטיב את המשקפיים על החוטם ומעביר יד על פסוקת השיער המאפיר שלו. מראהו כציפור. ״אבל אולי זה מה שהוא רוצה, נחום. זה מה שהוא רוצה.״
״מה הוא יודע מה הוא רוצה. הוא היה פעם במעשיהו, בכלא? הוא יודע מה זה משטר של בית־כלא?״
״תראה, מה שתגיד תגיד, אבל הוא כעת במעצר.״
״זה לא אותו דבר.״ פרצופו העגלגל של נחום קלר מרצין באחת, ממש ילד נזוף. הוא לוחש: ״יוסף, אל תעשה עליי מיני מניפולציות, גם אתה יודע שזה לא אותו הדבר.״
״שום מניפולציות, נחום, שום מניפולציות. לדעתי, האיש פשוט ירגיש יותר טוב בכלא מאשר בבית־חולי־רוח. לפחות זה מה שהוא חושב. אתה הרי היית בחדר שלו שם, בגבעת־שרה. הצריף הזה. בינינו, מעשיהו לא יותר טוב?״ קלר מחייך בעל־כורחו, מעין חיוך של עשה־טובה.
״נחום, אני יודע שאתה רוצה לעזור לאיש, וגם לנצח במשפט הזה. זה חשוב לך. פעמים רבות הפסדת לי, נודה על האמת.״
שפתיו של נחום מתעבות ונקפצות בכעס, ״לא בזה העניין,״ הוא אומר ומאדים, ״כאן עניין של דיני נפשות ואתה מדבר על קריירה.״
״סתם צחקתי. חמדתי לצון. המשפט הזה הורג אותך. כבר אי אפשר להתבדח איתך. איבדת כל שמץ של הומור.״ יוסף האזרחי מניח את ידו הגדולה על כתפו הביצתית של קלר, ״הירגע נחום, הירגע. יהיה בסדר.״
״תמיד יהיה בסדר. מה יהיה בסדר? אדם משכיל זורק עצמו לכלבים, ואתה עם ה׳יהיה בסדר׳ שלך.״
״ומה לעשות? שנלך אחריו לכלא? הוא עקשן כפרד.״ האזרחי מכה בתיקו השחור על רצפת־המבוא לאולם, נשמעת נקישה חזקה. ״נא, דבר אל הקיר או אל הרצפה הקרה הזאת, תקבל יותר. נחום, אל תהרוג את עצמך בגלל איזה משורר נידח.״
 ״אבל…״
״בלי שום אבל, שילך לאן שהוא רוצה. בית־חולי־רוח — בית־חולי־רוח; בית־סוהר — בית־סוהר, רק שלא יבוא לגור אצלי. זה הכול.״ נחום מחייך חיוך של עשה־טובה, ״אתה צודק שלפי המחברת ולפי המבטים של האיש מדובר בקוקו לא קטן, ושהשאלה של בדיקה פסיכיאטרית מתעוררת באופן אובייקטיבי לאור סיפור המעשה: מישהו שומע נקישות,״ האזרחי קוטף את התיק שלו מהרצפה, ״ורואה רמזי־אור, אגב, ביטוי יפה רמזי־אור, ומחליט לעשות מעשה. נחום, אתה הרי יודע שהעורך־דין הקודם התפטר, כי שטרן התנגד לבדיקה, אז עזוב את זה. אפילו אני ניסיתי, ברשות מן השופט כמובן, לדבר על לבו, אז, כשההוא התפטר.״
״הוא מתנגד בתוקף לטענה ׳בלתי שפוי׳, וטוען שמייד יפטר אותי אם אנסה לטעון טענה זו.״
״בבקשה,״ אומר היען המאפיר והגדול ומלטף את זקנו, ״בבקשה.״
״הוא מבקש שאטען: ׳לא אשם׳. טענתי היא אפוא ׳התגוננות׳, שלא היה לו מניע, ושאין יסוד להאשימו.״
״נו, במקרה הטוב השופט לא יקבל את זה, וברע — יפרוץ בצחוק. מה עניין התגוננות לכאן? בן־אדם נכנס לצריף זר של חבר קיבוץ, עומד בזמן שהלה ישן מעליו, רוכן, וחונק אותו במטרה להרוג אותו או לפגוע בו. איפה כאן ההתגוננות? זו חוכא ואיטלולא. נחום, השופט יצחק.״
 ״זה נכון.״
״דיברת עם השופט?״
״דיברתי, והוא אמר שהוא מוכן להסביר לנאשם בבית־המשפט את ערך הבדיקה הפסיכיאטרית בשבילו, מתוך התחייבות שאין שום צורך לגלות את תוצאותיה לתביעה הכללית או לבית־המשפט.
״נו?״
״הסכים באופן חלקי, יש לו תנאים.״
״שיהיו תנאים, הרי האיש קוקו, זה ברור ומובן מאליו.״
״הוא רוצה שההוצאות יכוסו על ידי התביעה.״
״שיהיה.״
״שהבדיקות יהיו לתקופה קצרה, כי אין לו אמון ברופאים.״
״שיהיה.״
״לא יותר מחודש ימים, ומייד לחדש את המשפט כדי להוכיח את חפותו.״   
״שיהיה.״
״התוצאות תימסרנה לו ולי, ואז נחליט אם להשתמש בהן, כן או לא. במקרה שנחליט לא להשתמש בהן, בית־המשפט לא יסיק שום מסקנות נגדו בגלל הבדיקה.״
״נחום, חבל על הזמן והכוחות, אבל ניחא, שיהיה.״
״זה נראה לך?״
״זה בזבוז זמן, אבל אם בדיני נפשות עסקינן, מי אני שאומר משהו. הבא זאת לפני השופט.״ התיק נוקש שנית ברצפת־המבוא לאולם, והאזרחי פורש ידיו לצדדים בייאוש כמו יען אפור המנסה נואשות לעוף, ״אין כאן שום היגיון, או שיש כאן איזה שהוא היגיון אחר, שלא מוכר לי.״

רמז אור 13

נקישה 10

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל