בננות - בלוגים / / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 10
רן יגיל

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 10

 
נקישה 10
 
פסק הדין —
 
הרשימות הנ״ל מורות, כי לפנינו גלויות ומפורטות מחשבות הנאשם, והן המעידות כאלף עדים על ביצוע הפשע הנדון. מתוך הדפים ומבין השיטין, מתברר ללא צל של ספק, שמחשבותיו של הנאשם בשעות אלו סבו סביב מחשבה מרכזית אחת — המשימה לרצוח אדם מסוים אחד, שאינו נזכר בשמו, על־פי פקודה אלוהית כביכול. הנאשם ציפה לאות מגבוה כדי לבצע את הרצח, שיינתן לו בצורת שלוש נקישות. כמו כן האמין הנאשם שאם לא ימלא אחר פקודת הרצח, יפגעו בו נחש או עכביש או שאר מרעין בישין. נראה שהנאשם ציפה למצוא את קורבנו ליד הצריף ולתקוף אותו, אך משלא מצאו וקצה סבלנותו, פנה לדירתו של הורודצקי, נכנס לצריפו וחנק אותו שם.
מחשבתו של הנאשם, כפי שהיא משתקפת ברשימותיו, על־פני רצף השעות הסמוכות להתנקשות בהורודצקי, הייתה מכוונת כלפי אדם אחד, מסוים. מצוין בפירוש ברשימות: האיש הנמוך, הרי הורודצקי נמוך הוא. יתר־על־כן, מצוינים משפטים כמו: ״היכנס רגע,״ או ״אפשר גם כאן,״ שמקורם בשיחה האחרונה של הורודצקי עם הנאשם. אבל גם מבלי להסתמך על הסימנים המיוחדים לזיהוי הקורבן המיועד, די בהוכחה העולה מן הרשימות, שתכנן הנאשם לרצוח בחניקה אדם בלתי ידוע, אך מסוים. לזאת יש לצרף את העובדה שזמן מועט אחרי כתיבת הרשימות חנק הנאשם את הורודצקי וכמעט גרם למותו בלי כל הסבר מתקבל על הדעת. די בצירוף שתי המערכות החותכות האלה כדי להגיע למסקנה אחת ויחידה, שקורבן הרצח המיועד הוא הורודצקי ולא אחר.
נסיבות כניסתו של הנאשם לדירתו של הורודצקי ונסיבות התנפלותו של הנאשם על הורודצקי וחניקתו, בצירוף אותה מחברת נלוזה, אינן מותירות ספק בלבי שהנאשם התנקש בהורודצקי במטרה ברורה לרצוח אותו. הנאשם לא נקלע באקראי לחדר־השינה של הורודצקי, ולא חנק אותו מאיזה דחף רגעי, פתאומי: אלא הלך מצריפו בשעת־מנוחת־לילה מרחק גדול עד לדירת הורודצקי, עלה בכמה מדרגות, עבר את המרפסת ופתח שתי דלתות — בלתי נעולות — ובלי לענות על שתי שאלותיו של הורודצקי: ״מי זה?״ ו״מה אתה רוצה?״ התקדם ישר אל קורבנו, שם את ידיו על גרונו וחנק אותו במטרה לגרום למיתתו. נראה שרצה להורגו בדם קר בלי כל הקנטה מיידית מצִדו של הורודצקי, ובנסיבות אשר בהן היה ביכולתו לחשוב ולצפות מראש את תוצאת מעשיו.
עד כאן לא נגעתי עדיין באופי החולני של רשימות הנאשם המעוררות צמרמורת וקבס בכל הקורא אותן. פקודה אלוהית כביכול לרצוח אדם, נקישות ורמזי־אור על־טבעיים ועל־אנושיים כאות לביצוע הפשע הנתעב. נחש כשליח עונש על אי־ביצועו, עכביש לא ברור, תפוח־זהב מחייך, מגירה שנפתחת לה על דעת עצמה, זוג שברקע, וסוס עוטה שלמת־אור — כל אלה מעידים אומנם על מידה של מוזרות שבאדם, אך עם זאת, בשל הדרך הרציונלית שבה בוצע הפשע ומשך הזמן הנדרש לביצוע הפשע, אני מסיק שלפנינו אדם בעל הפרעות, אך ניתן גם ניתן להגיע למסקנות פליליות באשר אליו.
ואומנם שאלת שפיות דעתו של הנאשם בשעת ביצוע הפשע היא הבעיה העיקרית העומדת כאן על הפרק, והיא זו שטרדה אותי, ואף את הפרקליטים המכובדים שהופיעו מטעם הקטיגוריה והסניגוריה במשך כל המשפט הזה. לפי סעיף 14 של פקודת החוק הפלילי, ״לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה… אם בשעת עשותו את המעשה היה, מחמת מחלה שפגעה בצלילות דעתו, בלתי מוכשר להבין את אשר עשה, או שלא ידע שאסור לו לעשות את המעשה…״ כלומר, אם נראה לבית־המשפט בתום המשפט, כי הנאשם אומנם אשם בעבירה שבוצעה, אך מחמת מחלת־רוח בשעת מעשה הוא פטור מאחריות פלילית במסגרת סעיף 14 הנ״ל, יוציא בית־המשפט מסמך מיוחד: ״אשם, אך בלתי שפוי בדעתו״, ויורה לעצור את נאשם למשך הזמן שירצה שר־המשפטים, הכוונה — לכליאת הנאשם בבית־חולי־רוח למשך כל התקופה שיהא חולה.
אני סר אחורה לפקודת חוק סעיף 13, שם נקבע כי חזקה על כל אדם ״שהוא בדעה צלולה והיה בדעה צלולה כל אותה העת… עד שלא יוכח ההפך״. אך לא די בחזקה חוקית זו, אלא החוק הנהוג בישראל, בעקבות החוק הנהוג באנגליה, מוסר את טענת חוסר האחריות הפלילית מחמת אי־צלילות דעת לרשותו המוחלטת של הנאשם, דהיינו, במקרה שלפנינו, הבחירה בידי הנאשם. בשפיטה על־פי כתב האישום, רשותו המלאה של הנאשם היא להחליט אם לטעון לאי־שפיות־הדעה. עניין זה נתון בידי ההגנה. התביעה הכללית אינה רשאית להביא ראיות לאי־שפיות־דעת, אלא עליה להעמיד כל חומר ראיות שיש בידה בנושא זה לרשות הסניגור, כדי שישתמש בו אם ימצא לנכון. במילים אחרות, התביעה הכללית מעבירה לסניגוריה את הדין והחשבון של רופא בית־הסוהר אם הנאשם נוטה להראות אי־שפיות־דעת, ואז יכול הסניגור לקרוא את הרופא כעד. השופט מנוע מלעורר את שאלת אי־שפיות־הדעת על דעת עצמו.
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל