בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 8
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 8

 

רמז אור 8
 
יומי הגדול –
 
ירדתי במורד רחוב שינקין ביום שמשי, וכל העולם נראה לי כאילו הוא עשוי מספרות. כל אינסטלטור על אופניים היה פּוֹאֶט, וכל קיוסקאי – סופר. הייתי מרוצה כל כך. בדיוק יצאתי מפגישה אצל העורך הספרותי של עיתון "דבר" – איתן צור, וזה קיבל אותי במאור פנים עגלגלות והכריז בקול רם שהוא מאוד אוהב את רשימתי האישית על הסופר והמשורר הנהדר יעקב שטיינברג. באותו החודש יצא לאור מטעם אגודת הסופרים מבחר-סיפורים; ואני, דוד עמית, מבקר זוטר בעיתון "דבר", החלטתי לכתוב דבר-מה, אישי כמובן, לא אקדמי, על הסופר שכל כך אהבתי. נתמזל מזלי וגם העורך הנכבד, מר איתן צור, מצא את הרשימה יפה.
   "יפה יפה, אכן הדממה היא לב סיפוריו של יעקב שטיינברג. בזאת אני מסכים איתך, דוד עמית, ינוקא חביב. ראייה יפה, רשימה נאה. נכניס אותה לעיתון בעוד שבוע, אבל אינני מתחייב, אולי בעוד שבועיים." וכשיצאתי מבית "דבר" ברחוב שינקין, כל העולם היה נראה בעיניי בדמות הספרות העברית.
   ירדתי לשינקין פינת יוחנן הסנדלר, ומשם פניתי שמאלה בבעלי-מלאכה אל רחוב קינג ג'ורג' ההומה. החלטתי לפנק עצמי בספר אצל הבּוקיניסט-הג'ינג'י-הרשע. הבּוקיניסט היה אנטיפת סוג אל"ף, אבל למרות זאת אהבתי לקנות אצלו. היה לו מבחר שלא היה בשום מקום אחר, אך הוא לא אהב לקוחות טורדניים, בעצם לא אהב לקוחות כלל. הספרים לאלפים היו נערמים על גבי המדפים, ודווקא במדפים העליונים היו הספרים המעניינים יותר. הבוקיניסט הסתיר אותם – בכוונה. כדי להגיע למצאי הזה היה עליך לטפס למעלה על סולמות עץ נוסעים וחורקים. אהבתי לעמוד עליהם ולעיין בספרים. שעות יכולתי לעשות זאת, אבל הבוקיניסט לא הרשה לי לשהות בחנות יותר מעשרים דקות. זה היה ההסכם בינינו, הסכם מרושע. היו לקוחות שספגו השפּלות גדולות יותר, בעיקר אלה המזדמנים, שלא ידעו מניין תנחת עליהם המכה. אם הבוקיניסט היה רואה לקוח לא רצוי, נודניק, הוא לא היה מדבר איתו כלל. הוא היה מרים שלטים שהיו באמתחתו מן המוכן: 'לך לסטימצקי', 'רוץ לטננבוים', 'נסה במודן'. מעל השלט היה מציץ פרצופו החייכני והמרושע, ושיערו הג'ינג'י דבוק היה לקרקפתו המיוזעת.
   כשנכנסתי לחנותו של הבוקיניסט-הג'ינג'י-הרשע, הלה היה עסוק עם מישהי שביקשה לקנות ספר של מנשה דובשני בשם: "שיעורים בשירת טשרניחובסקי". מה שהיה מקומם את הבוקיניסט הרשע יותר מכול – זה שאלות מן הסוג הזה. הצגת שאלה שכזאת – דרכת אפוא על מוקש.
   "עברית את קוראת?" שאל הבוקיניסט בחיוך והתאדם מכעס. הספקתי כבר לטפס בשקט על הסולם מבלי שהבוקיניסט יבחין בי.
   "כן, ודאי," אמרה הנערה וקולה רועד. היא כבר הרגישה שמשהו כאן לא בסדר.
   "אז תצאי בבקשה החוצה ותקראי את השלט שעל הדלת."
   הבחורה יצאה, והבוקיניסט הציץ בשעונו בעצבנות. לפתע שמע את קולה: "אני לא מבינה מה אתה רוצה?"
   "מה אני רוצה, מה אני רוצה," הוא סינן מבין שיניו בקול רם, "השאלה היא מה את רוצה ממני? אני כאן עשרים שנה וטרם ראיתי דבר כזה. קִראי בקול שאשמע מה כתוב על השלט שעל הדלת."
   הנערה החלה לקרוא בקול, ואני, שראיתי ספר מעניין של אורי צבי גרינברג 'כלב בית' שיצא ב'הדים' בשנות העשרים, התחלתי מעלעל בו.
   "כאן אין מוכרים ספרי לימוד, נקודה." קראה הנערה ונכנסה לחנות, "נו?" שאלה.
   "ראש כרוב," אמר הבוקיניסט, "אין כאן ספרי לימוד, לא היו, אין ולא יהיו. עכשיו זה ברור?"
   "אבל זה לא ספר לימוד." אמרה הנערה, והבוקיניסט כמעט התפוצץ. הוא הדביק לקרקפת את ההלוואה הג'ינג'ית המיוזעת וצרח: "החוצה, החוצה, אין לי ספר כזה, החוצה. קישטה!" הנערה אולי לא הייתה חכמה כל כך, אבל הייתה עיקשת, היא הוסיפה: "אם היה לך ספר כזה, כמה הוא היה עולה?"
   "מה?!" צרח הבוקיניסט ופרצופו האדים.
   "אם היה לך ספר כזה, בכמה היית מוכר אותו?"
   "בשקל גבִרתי, מה שאין לי אני מוכר בשקל. אפשר לקבל שקל ממך?" הנערה יצאה בחמת זעם החוצה. אני חשבתי לעצמי שהנה אוטוטו יגיע גם התור שלי והבוקיניסט יתנפל עליי, אבל תחת לזאת נכנסה אישה בגיל העמידה ושאלה אם יש כרטיסי חניה במקרה.
   "לא במקרה ולא שלא במקרה." ענה הבוקיניסט עצבני, והיא נמלטה מהחנות כשידה על פיה. "ומה אתה עושה שם למעלה?" צרח הבוקיניסט וההלוואה קפצה לו על הפדחת, "מה אתה עושה שם, בלגן?"
   "יש לי עוד עשר דקות לפי ההסכם," אמרתי, "אתה לא יכול לגרש אותי."
   "רד, רד למטה, עכשיו זאת השעה שאני נהיה נחמד. אראה לך משהו."
   "לא תסלק אותי?"
   "לא." ירדתי מהסולם בלי ספר.
   "קח."
   "מה זה?"
   "כמו כל היהודים שואל שאלות, תקרא."
   אחזתי בקלסר מקרטון. הקלסר היה ורדרד ומהוה בקצותיו. על הכריכה היה כתוב: "תיק פלילי נגד נֹחַ שטרן", פתחתי את הקלסר בעמוד הראשון וקראתי: "היועץ המשפטי לממשלה נגד נח בן שמריהו שטרן, בן 41, סופר ומורה, הנמצא בכלא ירושלים", אחר כך הופיעה כותרת באותיות גדולות יותר, אשר תחתיה קווקוו שני קווים מקוטעים ומדגישים "כתב האשמה" ותחת לזה, "הנאשם הנ"ל מואשם בזה בעבירה דלקמן –
   פרשת העבירה: ניסיון לרצח, בניגוד לסעיף 222(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936.
   פרטי העבירה: הנאשם הנ"ל, נח שטרן, ב-20.6.53, בקיבוץ גבעת-שרה שבירושלים, ניסה באופן בלתי חוקי לגרום למותו של דוד הורודצקי. (חשבתי לעצמי, איזה מין ניסוח אידיוטי הוא זה, ניסה באופן בלתי חוקי לגרום למותו.)
   בעניין גזר-הדין: דינו של הנאשם הנ"ל הועבר לביהמ"ש המחוזי בירושלים על ידי השופט החוקר בירושלים, ביום 23.7.53.
   כל זאת הוגש על ידי הנציג הרשמי בשם היועץ המשפטי לממשלת ישראל, בחמישה העתקים, היום: כ"ב באב תשי"ג, 3.8.53."
   עלעלתי בדפים באצבע רוטטת, "מעניין, זה נראה מעניין מאוד!" אמרתי.
   "בוודאי מעניין," אמר הבוקיניסט ונעמד מול הכרטסת שעל הדלפק, "לוּ זה לא היה מעניין, לא הייתי נותן לך את זה."
   "כן, כן," מלמלתי, שוכח היכן אני נמצא ותחת איזה משטר טוטליטארי אני חי כעת.
   "אם אתה שואל אותי," אמר הבוקיניסט כשהוא מביט בשעונו, "יש כאן מקום למאמר, אולי אפילו למסה."
   "כן כן," הסכמתי בהמהום, כשאני מנסה במאמץ רב לקרוא את אותיות הדפוס הקטנות והדהויות, שנכתבו במכונת הכתיבה של בית המשפט לפני שנים. לצד התדפיס לוו העמודים בהערות בגוף ראשון, רגשניות מאוד, מתלהמות ומתלהבות, שנראו לי כדברים שכתב הנאשם – כלומר נח שטרן עצמו, לאחר זמן רב.
   "אני אישית לא סובל את נח שטרן," פסק הבוקיניסט.
   "מדוע?" שאלתי כשאני ממשיך לעלעל בקלסר.
   "נפוח מדי, מלאכותי. אין מידה של קלילות. אתה אוהב אותו?"
   "אני מכיר מעט משלו," אמרתי, "אבל מה שאני מכיר אני אוהב. אני מכיר את השירים שפורסמו בזמנו ב'עכשיו'. יש לו גם ספר שיצא בשנות השישים, מה שמו?"
   "'בין ערפילים'," חתך אותי הבוקיניסט בחוסר סבלנות מופגן, "לא להאמין שאתה רצנזנט באחד העיתונים וכותב על ספרות עברית." הוא רטן, "מצד שני, אתה כותב במקומות כל כך אֶזוטריים שאפשר להבין את מידת הדילטנטיות," חרץ בטוב-לב. הצצתי בשעוני וראיתי שחלפו כבר עשרים וחמש דקות. אני חורג בחמש דקות. התפללתי שהבוקיניסט ישכח עצמו ולא יעסוק עימי בדקדוקי-עניות.
   "יש לך הספר הזה של נח שטרן?" שאלתי, כשאני משים את הקלסר הוורדרד תחת בית-השחי.
   הבוקיניסט עלעל בכרטסת הסדורה שעל השולחן, אחר הביט בי בעניין ואמר בנינוחות ובסיפוק: "לא כרגע, ומלבד זאת אתה חורג כבר בשבע דקות."
   "אבל אני רוצה לקנות את הקלסר הזה."
   "מי אמר לך שהוא למכירה?" התעמר בי הבוקיניסט והציץ בעקימת צוואר על שעון הקיר שמאחוריו.
   "אז למה הראית לי אותו?" אמרתי מאוכזב.
   "טוב, שבעים ש"ח."
   "שבעים ש"ח עבור תיקיית קרטון של בית המשפט משנות החמישים?!" נפלטה זעקת המרי מפי.
   "Take it or leave it," עבר הבוקיניסט לאנגלית, "and leave!" חתם.
   שלפתי את הארנק החום מכיסי, רוקנתי אותו מהשטרות ושילמתי את הסכום המלא לידי הבוקיניסט הכִּילַי. ההלוואה האדמדמה על פדחתו של הבוקיניסט ריקדה מרוב אושר, והוא נתן לי חשבונית ושקית.
   "אם במקרה אמצא את הספר של נח שטרן, 'בין ערפילים'," הוא הדגיש את השם בכדי להזכיר לי שאני, רצנזנט חובב, לא זכרתי את השם כלל, ועיני לא שזפה מעולם את הספר. "אם אמצא, אחשוב אם להודיע לך, תודה ושלום!"
 
יצאתי מחנות הספרים הישנה שמח וטוב לב. לא היה אכפת לי כלל שהבוקיניסט הנורא התעמר בי כחצי-שעה, יתר-על-כן – לא היה אכפת לי שהלה שדד אותי לאור היום. פשוט שמחתי על הקלסר כמוצא שלל רב, והשמש זרחה רק לי. כולם מסביבי נראו לי סופרים, או לכל הפחות רצנזנטים שהספרות העברית מעניינת אותם ממש כמו חדשות השעה תשע עם חיים יבין. קרני השמש חיממו את איבריי, והשמחה גאתה בי כל כך, שלא יכולתי להתאפק עוד; חציתי את הכביש ובפרוטותיי האחרונות קניתי לעצמי חצי-מנה פלאפל ובקבוק קוקה-קולה.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 7 

רמז אור 7

נקישה 8

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל