בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 7
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 7

רמז אור 7
 
השיחה הראשונה של נֹח שטרן עם דוד הורודצקי. המקום: חד האוכל של הקיבוץ.
 
   "אז מה, החבר שטרן, חדש אצלנו, אה?"
   "כולנו חדשים כאן בארץ ישראל."
   "לא לא. כאן בגבעת-שרה יש ותיקים ויש חדשים. זה נכון שזה קיבוץ, אבל לא צריך להגזים."
   (שתיקה).
   נֹחַ שטרן קם ורוכן מעל לכולבּויניק שבמרכז השולחן, ממש גוחן אל צלחתו של הורודצקי.
   "החבר הורודצקי, מן הטון שבקולו, אני חש שהוא מנסה להתגרות בי."
   "חלילה וחס, את האמת אני אומר, בהן צדקי, רק את האמת, בעוד שהנחשים האחרים שקר יאמרו לך."
   (שתיקה).
   גם הורודצקי מתרומם אט-אט. כפות ידיו הקטנות והעבות נצמדות לשולחן העץ הדביק. הוא נשען עליהן ונועץ את אישוניו העגלגלים בעיני החתול הצרות של שטרן. השפם של שטרן נרעד.
   נשמע קול אישה: "מה הזדקפתם שם כמו איזה זוג תרנגולים מעל קערית דורה."
   צחוק מתגלגל מהשולחנות הסמוכים. שטרן חוזר לשבת, אבל הורודצקי במין התעקשות יְרַחְמִיאֵלִית נשאר לעמוד.
   "החבר הורודצקי, אתה ספרן, לא?"
  "כן, אני הספרן של גבעת-שרה."
   "אני מוזמן לספרייה?" שטרן מגלגל את השאלה בזלזול-מה.
   "תמיד, אבל לשאול ספרים לא תוכל. ספרים אני רשאי להשאיל רק לחברים. פְּנֵה בבקשה לרבינוביץ; אם הוא יאשר לך לשאול ספרים, לי לא תהיה עם זה שום בעיה."
   "ואילו ספרים אתה שומר בבית אוצרך, החבר הורודצקי?"
   קרני-השמש חודרות מבעד לחרירים שהותירו בבטון כדורי הירדנים במלחמת השחרור. חברי-הקיבוץ הותירו את הנקבים במקומות מסוימים אות לזיכרון. הקרניים נלכדות בנקבים ומשם נוֹרוֹת ופוגעות בשפתיו החרוצות של הורודצקי.
   "אוֹ, נֹחַ, הרבה ספרים."
   "ספרות רוסית?" שטרן חש בחילה קלה.
   "ודאי!"
   "ושירה?"
   "ודאי!"
   "וגם ספרות עברית?" הבחילה גוברת.
   "לא מעט. תבוא ותראה במו עיניך."
   "אבל ספרות אנגלית או ספרות אמריקאית כמעט אין. אני משוכנע בזה."
   "אין, נכון. אולי יש מעט: התרגום של טשרניחובסקי ללונגפלו ואולי עוד כמה רומנים. אה כן, לא מזמן קיבלנו את התרגום למשורר האמריקני המוזר הזה, שמו תמיד משתכח מלבי, הלקין תרגם, נו, המזוקן הנראה כמו נביא, זה שיצא לפני כשנה…"
   "ויטמן, כוונתך לוולט ויטמן." לשונו של שטרן נוקשת בחך.
   נראה שהמתח פג. הפטפטת בחדר-האוכל פושׂה משולחן לשולחן, והשניים יושבים זה מול זה בניחותא ודנים בענייני ספרות.
   "נו, מר שטרן, אתה הרי באתָ מאמריקה, אולי תגיד לנו מה פירוש השירה הזו, לא חרוז, לא משקל, רק אקספרסיה בשורות קצרות."
   "לא יודע להסביר. יש שורות חזקות, אישיות, לאומיות, ואני אוהב את זה."
   "נו טוב, שיהיה כך. אני מבין שאתה לא רק כותב על ספרות, אתה גם פעיל בקריית-ספר; עומד בקשרים עם סופרים ומשוררים. שמעתי מפה ומשם כי פרסמת בכמה כתבי-עת וכתבת בעיתונים שונים, ואף ערכת."
   "נ-כון." מושך שטרן את המילה כנינוח, אך מחכה לעקיצה שתבוא.
   "נאמר שביאליק לא נהיית."
   "אני מעריך את ביאליק, אבל מתקשה לאהוב אותו."
   "באמת?!"
   "את פיכמן אני אוהב, כן, הוא נקודתי יותר. אני מתכוון, הוא רץ חופשי יותר במתח שבין השורות. אצלו זה לא געמַכט; זה כאילו יוצא לו מהשרוול, אך לעתים זה מושלם מדי, ולפעמים השירים מתארכים; אבל ביאליק, ביאליק יותר מדי מַלְכוּתִי בשבילי."
   "מעניין, מעניין."
   "אני משוכנע שגם אתה כתבת, או כותב שירים."
   "כן, אבל אינני מפרסם. אלה שירים למגירה. אני כנראה מושפע מאלה שאינך אוהב."
   "ממי?"
   "נו, ביאליק, שטיינברג, שניאור, כַּהַן."
   "ומודרניסטים?"
   "מי אלתרמן? 'כוכבים בחוץ'? איני מבין מה משורר זה רוצה, אף כי כולם קושרים לו כתרים."
   "הבנתי. פרוזה? פרוזה אתה אוהב?"
   התורנים כבר מתרוממים בליאות ומתחילים לסלק את הצלחות, הסכּו"ם והשיירים מהכּולבּויניקים. מישהי עוברת ובידה סחבה, פניה אל קצה האולם כדי להתחיל בניגוב השולחנות.
   "בפרוזה אני מבין פחות."
   "אומַר לך, אני מחפש ספר מסוים של סופר בן-הארץ, צעיר."
   "מי?"
   "'דרך גבר' ליגאל מוסינזון, שמעת?"
   "ודאי שמעתי, השנה יצא. אין בספרייה. מזכירות הקיבוץ החרימה אותו, יותר מדי אינטימי, ועלינו; אבל אם משוּך אתה אחרי הדור הצעיר של סופרי הפלמ"ח, הרי שמשה שמיר וס. יזהר מעניינים יותר."
   "אני דווקא מתעניין ב'דרך גבר' ליגאל מוסינזון. לו היה, הייתי שמח לשאול אותו."
   "כן, אבל אין. זכור לשאול את רבינוביץ, אם אתה יכול לשאול." הורודצקי נהנה מצירוף המילים שנוצר במשפט. הוא מנדנד את ראשו הגדול מעברו השני של השולחן. חיוכו מדושן עונג. שטרן חש את הבחילה המוכרת עולה ומטפסת בגרונו.
   "נו מה," אומרת ריקה שהייתה בתורנות מטבח והגיעה עם הסחבה כבר עד אליהם, "תשבו פה כל היום ולא תעבדו? תבלבלו את המוח עד הערב ותדברו על ספרות? קדימה, צריך לנקות את חדר-האוכל, ואני מתארת לעצמי שלכל אחד מכם יש עוד חצי יום עבודה."
   מהמטבח כבר נשמע רעש מי-השטיפה, הצלחת המשתקשקות והסכּו"ם המצלצל.
 

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 7

2 תגובות

  1. רוחה שפירא

    שפתיים יישק! ממש אפשר "לראות את הקולות" המדברים, אפילו את נימת הקול וצקצוק הלשון, אני שומעת בשיחתם של הדוברים. תודה, רני.

  2. נהדר. משעשעת מאוד השיחה על ספרות גבוהה על רקע חדר האוכל של הקיבוץ של פעם עם הכולבויניק, הספרן שעושה הכל כדי להשאיר את הספרים על המדף ולא חלילה לתת לכל דיכפין ליהנות מהם(גם כיום יש כאלה) וכל השאר. חג שמח, רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל