בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 6
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 6

 

רמז אור 6
 
מתוך קלטת הזיכרונות של ריקה סוקולוב, אשר נמצאה בארכיון רבינוביץ בגבעת-שרה (תודתי נתונה לגברת שרית, הארכיונאית, על השימוש בקטע).
 
   את מבקשת ממני לדבר על החריג בקיבוץ. אני יכולה להבין את זה. כיום זה בבחינת קוריוז גדול. מאז שעמוס עוז עשה את זה באופן דרמתי כזה, וכולם הלכו אחריו – אני מתכוונת שצצו להם סופרים מבקרי-קיבוץ כפטריות אחר הגשם – את יודעת. אבל אני חושבת שאנחנו בסך הכול היינו חברה בריאה.
 
(שתיקה)
 
   כן, חברה בריאה. אל תשכחי שהיינו קיבוץ קטן. גם היום, מה אנחנו? קיבוץ קטן. לא היו לנו מקרים של חריגים שברחו לשדות והתאבדו או דבר כזה. היה נח שטרן. זה נכון. אבל הוא אפילו לא הספיק להיות חבר קיבוץ. הרחנו אותו מייד. בעיקר רבינוביץ וגם הורודצקי הספרן. נו דוד, את הרי זוכרת אותו היטב, הוא נפטר לא כל כך מזמן. הם הבינו מייד ששטרן מוזר ומנעו ממנו את החברות. בסך הכול היה כאן בערך חודשיים. אולי חודשיים.
   הוא היה טי'פוס מוזר – ברנש כמו שאומרים. נראה שהסתכסך עם הורודצקי על משהו. עד היום לא ברור לי על מה, ושטרן, הקוקו, ניסה להרוג אותו. אני הייתי מדברת איתו מדי פעם על ספרים – אני וגם הורודצקי. עם בעלי קשה לדבר על נושאי ספרות. הוא תמיד מתגאה שלא החזיק ביד ספר מאז שלמד בבית הספר באודיסה. עיתונים – כן; ספרים – לא. אבל אני אוהבת לקרוא, אז מצאתי שפה משותפת עם הספרן הורודצקי שהיה לו קיר משותף איתנו. הוא היה חולני וקצת דִּכאוני, אבל היה לו שׁארם; גם עם שטרן מצאתי שפה משותפת, אך בעירבון מוגבל. כלומר, בהתחלה ניהלנו שלושתנו שיחות קצרות פה ושם על ספרות – בעיקר בחדר האוכל – אבל לאט-לאט הפסקתי להבין אותו. אני אוהבת שירה של פעם, חרוז, משקל – שירה רוסית: פושקין, אלכסנדר בלוק וגם רומנים יפים. שטרן הביא לשיחות ספרות שלא הכרתי – משהו פרוע ולא מסודר. אם זו ספרות, נו – אז באמת כל אחד יכול לעשות את זה.
   נראה ששטרן התאכזב ממני ומהורודצקי, כי קיווה למצוא אצלנו מידה של פתיחות לאהבותיו הספרותיות, אך התברר שגם אנחנו ערֵלים. אוי, הוא היה מוזר. אני זוכרת אותו כמו היום. קשה לשכוח טי'פוס כנֹח שטרן. למשל, היה מדבר לעצמו. בלילה היה יוצא; נו טוב, זה עוד אפשר להבין, משורר זקוק לעתים לאינספירציה; אבל הוא לא היה יוצא סתם כך. תמיד הייתי רואָה את צדודית פניו החדים מחלון הצריף המוארך שלו ששכן סמוך לכביש; מעין צללית גזורה של אדם, צללית חדה בשחור-אפור על רקע צהבהבּות חיוורת של אור, שדלק, כל הזמן דלק, בחדר שלו בלילה. הוא היה מסתובב אָנֶה וָאָנָה בחדרו הקטן; החלון היה פתוח. בידו היה מחזיק נייר טואלט. כן כן, הוא היה איש בודד מאוד. בערך בשעה שתים-עשרה בלילה היה יוצא. היה לו איזשהו שיגעון עם בתי-שימוש. לא יודעת איך להגדיר את זה. הוא היה חייב לנסות כל אחד מהם. בשעה מאוחרת לפני השינה, היה יוצא למסעות-בתי-השימוש שלו. אני לא יודעת אם אלה היו עצבים; אולי פרוסטטה; אבל באופן שיטתי היה הולך וחוזר.
   וככה זה היה הולך: ראשית הלך לשירותים החיצוניים במבנה שלנו, למרות שהיה אסור לו – בפירוש אסור – אלה היו שירותים אישיים של דיירי הדירות. הוא היה מתעכב כמה דקות באחד מבתי השימוש שלנו; סב על עקביו וחוזר לחדרו, כשנייר הטואלט בידו. אחר היה נכנס לצריף. שוב הייתי רואה את צדודיתו החדה. היה בה משהו מאיים, אלים, תנועותיו היו חותכות. כעבור כמה דקות היה יוצא מהחדר כשהוא מדבר אל עצמו. הפעם הלך אל שני בתי-השימוש הציבוריים של הקיבוץ. אחד עמד על יד החדר שלו עצמו, אך אף פעם לא היה נקי במיוחד; והאחר, בית-השימוש שליד חדר-האוכל, זה תמיד היה נקי. הייתי עוקבת מהחלון אחר מעשיו שלא היה בהם בעצם שום היגיון. ובאמת, תחשבי על זה, למה אדם שהיה לפני מספר דקות בשירותים נקיים – לא סתם היה, התגנב לשירותים שאסור היה לו לשהות בהם – ילך עתה עם גליל נייר טואלט לשירותים ציבוריים, שהם מסריחים יותר? ואלה שליד הצריף של שטרן – בכלל – היו סתומים.
   בכל פעם ששב, הגליל שבידו לא היה מתמעט. מה עשה איתו? אין יותר בתי-שימוש-ציבוריים בגבעת-שרה, אבל יש עוד בתי-שימוש של חברי משק. הוא היה מתעכב בחדרו כעשר דקות, ושוב היה יוצא מן הצריף עם הנשק, כלומר גליל-נייר-הטואלט ביד. בפעם הזאת כבר היה יוצא לכיוון אחר ונכנס לבית-השימוש בסמינר – זה ששימש את הנערות שגרו ביחד – אחר היה יוצא ומרחיק עד חדר הדוודים. כאן כבר קשה היה להבחין בו, כיוון שהתרחק כל כך; אבל הוא נראה, כשהוא נכנס למבנה של הדוודים, ומשם היה יוצא עד לשולי הקיבוץ בצד השני, כלומר אזור המתבן. מה היה לשטרן לחפש שם כשנייר טואלט בידו? ואני אומרת לָךְ, הנייר לא היה מתמעט. אולי הליכה לשם מטרה, ולא סתם שיטוט, עזרה לו להתרכז בעבודתו הספרותית. אולי. כך בכל אופן שיערתי אז.
   נראה כי אחרים – את יודעת, אנשים טובים – התלוננו בפני רבינוביץ, והוא קרא את שטרן לשיחת הבהרה. בשיחה שטרן התלונן בפניו על שלשולים ועל קרעמפים: מחושי-קיבה. אבל שערי בנפשך, ערב-ערב אותו סיפור, וערב-ערב לא היה הנייר הולך ומתמעט, ולמה להחליף כל פעם שירותים?! מוזר, מוזר מאוד. אין לזה הסבר, מלבד אולי עניין ההתרכזות שכבר ציינתי – את יודעת – שאולי הליכה לשם מטרה מחדדת את החשיבה. יכול להיות ששטרן פשוט לא יכול היה להשלים עם זה שגם בקיבוץ לא כולם שווים. יש מי שיש להם שירותים, ויש כאלה שצריכים להשתמש בשירותים ציבוריים ולצאת קצת מהצריף בלילה. כנראה לא כך תיאר לו שטרן את חיי הקיבוץ, אבל זו רק השערה שלי ששטרן עשה את זה כמעין מחאה. הרי יותר פשוט היה לגשת לרבינוביץ שיסגור את העניין, ויביא מישהו מהתורנות שבכל פעם ינקה את השירותים הציבוריים הסמוכים לצריפו של שטרן. אחר כך היה העניין עם החניקה של הורודצקי, ולזה אני לא רוצָה להיכנס.
 

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 4

רמז אור 3

נקישה 5

רמז אור 4

רמז אור 5 

נקישה 6

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל