רן יגיל סופר ועורך
נקישה 6
מתוך עדותו של דוד הורודצקי – בשבועה.
זכור לי יום שישי, 20.6, 1953. הלכתי לישון בחדרי שכבתי בשעה תשע בערך. קראתי קצת ושמעתי רדיו. בעשר סגרתי את הרדיו, כיביתי את האור והלכתי לישון. ישנתי טוב. בערך לפנות בוקר התעוררתי. שמעתי שמישהו נכנס. הדלת נפתחה, וראיתי דמות. לא ראיתי מי זה, לא ידעתי מי זה – ראיתי רק צל של בן-אדם נכנס בדלת הפנימית. שאלתי: "מי זה?"
הוא התקרב בשקט למיטתי. אז מתוך איזו פיסת-אור דרך החלון שלי ראיתי את פניו, אל אלוהים! זה קרה כבר כשהתקרב למיטתי. הכרתי אותו מיד. זה היה נח שטרן, הנאשם הזה!
הספקתי רק לשאול אותו: "מה אתה רוצה?"
והוא התנפל עליי, בשתי ידיו אחז בגרוני והתחיל לחנוק אותי. לא יכולתי לדבר, ודאי שלא לזעוק. נאבקתי בידיים, אבל אחרי זמן-מה התעלפתי לכמה דקות. התעוררתי שוב פעם והרגשתי שהוא ממשיך לחנוק. אז נקשתי בכוחותיי האחרונים שלוש נקישות על הקיר המשותף לי ולשכן שלי, ותכף ומיד, הוא – סוקולוב – נכנס, ואחריו נכנסה אשתו עם פנס גדול. הם האירו על שטרן, ועיניו של שטרן פולבלו מעלה ככה שרק לובן העין נראה. זה היה מפחיד.
נראה שאפילו החבר סוקולוב נתבהל, כי הוא מיד הדליק את האור, לקח את הנאשם והוציא אותו מן החדר בכוח רב. בינתיים התקבצו חברים נוספים שהתעוררו סביב לצריף. שמעתי את סוקולוב צועק אליהם, והם צועקים אליו בחזרה. אינני זוכר מה צעקו. נותרתי בלא נשימה אחוז בידי ריקה, אשתו של סוקולוב, כשהיא אוחזת בפנס הדלוק. היא כיבתה אותו – אחות רחמנייה שכמותה – פתחה את החלונות ונתנה לי לשתות.
הנה ראו, כאן חנק אותי.
ברגע ששטרן נכנס התרוממתי קצת על המרפקים, אבל כל הזמן הייתי במיטה, כל הזמן. הוא עמד לרגע ליד המיטה, התכופף קצת מעליי והתחיל לחנוק, כפי שכבר אמרתי. אחרי הגשת העזרה של ריקה, לקחו אותי להדסה. קיבלתי שם טיפול רפואי. בבוקר העבירו אותי הביתה. שכבתי בחדרי כמה ימים.