בננות - בלוגים / / על "אני ואפסי" לרן יגיל. מאת: דליס
רן יגיל

על "אני ואפסי" לרן יגיל. מאת: דליס

נוסטלגיה תל-אביבית של שנות השבעים מול סצינת רוק בפלורנטין עכשיו – אב ובִתו

 

 

אני ואפסי  / רן יגיל

מאת  :  דליס

 

הוצאת כרמל/עמדה

168 עמ'

 

הגיבור בנובלה זו, של רן יגיל, הוא ישראל ידעון. הוא כותב בגוף ראשון את סיפורו, והוא מתחיל באירוע ממוקד שמשקף ומצביע על התנהלותו בתוך היומיום במעין מהלך סרק של החיים, הפסקה, אתנחתא בתוך מלון תל-אביבי על חוף הים, לשם הוא מזמין נערת ליווי. פגישות קצרות כאלו מתקיימות פעמים רבות כריטואל קבוע. שְׁמוֹ בבית המלון משתנה לצורך שמירה על תדמית הגונה, והוא נקרא: "מר גל". הפתיחה הנפלאה והמרתקת של הספר מוסיפה אלמנט מפתיע, כמוטיב מעורר להמשך העלילתי, כאשר אל החדר נכנסת נערת הליווי וזו מתגלה כבתו של ישראל ידעון.

   ישראל ידעון הוא אמרגן ויבואמן (מביא אמנים להופעות בארץ), נשוי לרותי ואב לאיילת או "אני ואפסי", כפי שקרא לה מילדותה.

   זהו אדם שקול, הגיוני, ענייני, מעשי, שולט בעסקיו, וחי תחת הסיסמה שכסף קונה הכול, ושבעזרת הכסף מסתדרים דברים. רן יגיל מיטיב לתאר את היבואמן הנפוח בחשיבות עצמו (קצת מזכיר את גיורא גודיק – נוסטלגיה תל- אביבית סמויה מבין השורות). הדקויות שעולות מן הטכסט הן חדות, וכאשר רוצה הסופר לתאר את  ידעון כנושא איזו הפרעה אובססיבית, הוא מלביש עליו מניירה כפייתית. ישראל ידעון נוהג להחזיק בכיסו מטפחת, ובכל רגע לחוץ (גם לחץ קטן) הוא מוציא את המטפחת ומנגב. "וִישׁ אחד במצח ושניים בזוויות הפה", תופעה שחוזרת על עצמה במובן אובססיבי לאורך הספר, אולי יותר מדי.

   רותי, אשתו, ציירת, אמנית, רוחנית, מאמינה באנרגיות חיצוניות ובתורות ה"ממבּו ג'מבּו", כפי שבעלה מכנה אותן.

   "אני ואפסי", הביטוי מתוך ספר ישעיהו, פרק מ"ז, פסוק ח', כבר ראה שימושים מסוימים בספרות, וכאן הוא מקבל משמעות אחרת. האב מכנה בשם זה את בתו בילדותה ושם זה דָּבֵק בה. בעמ' 19-20 מובא סיפור המרת השם לבת בגלל התנהגותה. ילדה מנוכרת, אאוטסיידרית, מרדנית, מטורללת, דעתנית בתובנות מוזרות משלה, ורבה עם כל העולם כולל הוריה כמעט על כל דבר. ובקיצור – טיפוס בלתי אפשרי.

   ובכל זאת, היא בונה בתוך המוזרויות שלה איזה קשר עם להקת מנגנים, והיא מין זמרת רוק אוונגרדית מן השוליים שמעריצה דווקא את ג'ים מוריסון מ"הדלתות", כמאפיין נגיעה שלה בעבר אפל מול הווה הזוי. והרבה משחק בזמנים יש בטכסט, מנהרת זמן מטיסה מצבים הלוך ושוב, בין הפוזה של שנות השבעים ובין סצינת הרוק של התקופה העכשווית. אב ובִתו, אם נרצה.

   הדרך, מבחינתה של "אני ואפסי", להתקיים ולהפיק את המוזיקה שלה, לא באה ממקורות פרנסה הגונה אלא מכספים שהיא לוקחת מאביה ומכספים שמגיעים מזְנות ומגנֵבה (שוד שהיא מבצעת).

   לאורך כל הספר מתוארות מערכות יחסים בכמה מישורים, ובעצם זהו ספר שנוגע בקשרים אנושיים, ביחסים בין אנשים. המערכת הראשונה, הראשית והעיקרית, היא מערכת רגשית בין האב לבִתו. מעט מאוד הופיעה בספרות הישראלית נקודה זו. יחסי אב ובת. נזכיר את ספרו של יורם קניוק – "בִּתו", שהוא מהבודדים הדנים בנושא.

   המערכת השנייה היא מוכרת ונדושה, בין בעל ואישה, וכאן היא על רקע גידול בת בעייתית; השלישית היא מערכת היחסים בין האימא לבת, וכן ההתנהלות בין השלושה כיחידה משפחתית. היבט  נוסף מכוון אל דינמיקה  בין חברים. חברויות שונות נמדדות כאן: ישראל ידעון מול דמויות מהילדות, "אני ואפסי" מול אנשים שבסביבתה ומול חבריה ללהקה.

   נקודה מודגשת ומרגשת בספר היא אִזכּורם של החברים מן הברנז'ה של הבמה התיאטרלית בתל-אביב של שנות השבעים. מוזכרים דודו טופז, צחי נוי ואביו של הכותב, גדי יגיל. האִזכּור מובא ברובד נוסטלגי, כאילו היה עולם מבורך שנעלם מתוך חייו של המספר המזדקן. אולי גימיק, אולי קריצה הומוריסטית. ובכל זאת יש נועם  בשִׁחזור התרבות והצגות תיאטרון כמו "עוץ לי גוץ לי".

   עוד אפיזודה שמסופרת באותנטיות היא סיפור הלידה והפָּגות של איילת –"אני ואפסי". מעמד דרמתי שמצליח לחדור לנימים הכי חדים של הלב, אולי בגלל אופן הסיפור, רצינות מתונה מהולה בקורטוב הומור, ואולי כי המספר, רן יגיל, חווה בעצמו את החוויות הקשות של שהייה עם ילודים בפגייה. אני, שגם חוויתי זאת, יכולה לאשר את הדיוק וההתמקדות המעוררים צמרמורת.

   סצינה נוספת, שמביאה דמעות, היא סצינת הסיום של הספר. בכי, אמרתי, ולא הגזמתי.

   עוד בספר מודגשות נקודות למחשבה ואפרט אותן מבלי להרחיב: הסגידה של האב לבִתו, היופי החיצוני הנדיר שלה, האהבה הנואשת שלו אליה, הכמעט גילוי עריות ביניהם, רגשות האשמה של האב, הסצינה התל-אביבית עם טיפוסי השוליים בשכונות, כמו פלורנטין, מועדוני המוסיקה האפלים בתל-אביב, העובדים הזרים בתל-אביב והרדיפה של מחלקת ההגירה אחריהם, הצעירים שמחפשים את עצמם, המזדקנים שעוד אוחזים בבדלי החיים, זאת ועוד הרבה מאוד עניינים בתוך הספר. אבל הכול במקומו ולא נוצרת אווירת עודף.

   זאת נובלה ואני מעדיפה אותה על האפשרות להאריך וליצור רומן מפותח ומורכב. לפעמים כשמרחיבים עלילה מרבים בשורות מיותרות, מייגעות, סתם דַּבֶּרֶת שמגדילה את הפורמט החיצוני ומעבּה בצורה מלאכותית את הספר. ודווקא כאן יש לשבח את רן יגיל על שהעדיף לספר בצורה מרתקת סיפור ולא להלאות על חשבון יוקרה ספרותית, ספר עבה לא בהכרח ייחשב לספרות טובה יותר.

   רן יגיל מספר סיפור בהומור שנון, ללא ארס. ישנן נגיעות מבדחות בתוך הסיטואציות העלילתיות הקשות ובתוך התסבוכות הפסיכולוגיות.

   הספר של רן יגיל הוא ספר נפלא. אהבתי כל שורה ולא יכולתי להפסיק בקריאה מרגע שהתחלתי אותה. המתח והעניין נשמרו לאורך כל הספר כמו גם רמת הכתיבה הייחודית.

   זוהי כתיבה שונה ממה שאנו רגילים, איזו אווירה ספרותית נועזת, רעננה, צעירה, קולחת. האירועים כתובים מתוך השלמה, טוּב לב, הומור סמוי, לעִתים סרקזם. ניכר היֶדע הטרמינולוגי של רן יגיל בנושא הכתיבה, הוא מכיר את הטכניקות ויצר אחת ייחודית שלו.

 

23 תגובות

  1. אני מפרסם כאן ביקורת מאת המשוררת דֶּלִיס על הרומן שלי "אני ואפסי". הביקורת הופיעה בגיליון האחרון של כתב העת "מאזנים" בעריכת המשוררת ציפי שחרור; גיליון שהוקדש כולו לכבוד 100 שנה לעיר תל אביב. אני מניח שהביקורת הופיעה דווקא בגיליון הזה, כי הרומן הוא מאוד תל-אביבי ונוגע בשנות ה-70 ובשנות ה-90 בעיר. רני.

  2. איריס קובליו

    היי רני
    קוראת בהנאה את ספרך כאן בבננות. מסוקרנת להמשך

    • איריס, תודה רבה לך. רציתי ליצור איתך קשר בעקבות אי-מייל שלך וגם שיחה שהייתה לי עם דפנה שחורי. האם תוכלי לשלוח לי במייל פרטי את מספר הטלפון שלך כדי שנוכל לדבר, או, אם לא, הנה הנייד שלי. הוא לא תמיד עובד כי הוא זָקֵן קצת, אבל לרוב כן: 0522-777289 רני.

  3. בגלל שזה רומן, היה לי קשה לקרוא אותו בבלוג, אם כי אני מאד מזדהה עם החומרים שאתה מעלה כאן ועם הפרישה והיריעה הרחבה שאתה פורש, אישית אך גם היסטורית , חברתיית.זה מרתק בפני עצמו.
    גם אני כתבתי רומן שעבר עריכה על העיר יפו כמשל ותושביה וכרגע הוא רק אצלי .
    בהצלחה.

    • לא פרישה- פריסה, זה קורה לי לפעמים.
      אביטל

    • אביטל, תודה לך על התגובה. מדוע בחרת לכתוב דווקא על העיר יפו, ועוד רומן שהוא טקסט ארוך מאוד בדרך כלל ומחייב עבודה סיזיפית? רני

      • התגלגלו הדברים והתעסקתי עם אוכלוסיות שוליים במסגרות שונות ורציתי לייצג את אלה שאין להם קול.
        זאת הנטיה שלי מאז ומעולם.ולא תמיד רוצים לשמוע. אבל דון- קישוט נשאר כזה בכל גלגול כנראה.
        כתבתי על שכונה ספיציפית בעיר .
        זה באמת לקח שנתיים תמימות ועוד זמן תיקונים.

        • אביטל, נשמע באמת דון-קישוטי ומעניין. מדוע לא פרסמת את הרומן? האם מסיבות אישיות, כלומר חזרת בך והוא אישי מדי, חושפני מדי; או מסיבות טכניות, כי פשוט לא נמצאה במה שרצתה בו מספיק וויתרת?. רני.

          • אני מאמינה שהכל משמיים , אבל באמת היו דחיות והרוב טענו שאין בזה עניין לציבור, לא מסחרי, אם כי חלקו שבחים לכתיבה.
            חוץ מאחת שקבלה על העריכה למרות שהוא כבר היה ערוך והעורכת שלי הלכה עם רוח הכתיבה אך לא עם הלקויות שתוקפות אותי בהסתר.

            אז ממש עייפתי וזה אצלי, אני לא יודעת באיזו מסגרת לפרסם ואיך, לא בבלוג כי באמת בבלוג יש משהו חושפני ועתה נגיע לטענתך השנייה וכשקוראים באינטימיות אז הכתב – יד זה אתה והקורא וכך נח יותר.

            בבלוג יש משהו חשוף מידי לסוג הדברים שעולים שם.
            כי הדמויות אינן חיוביות ומנצלות נשים ומה לא למטרותיהם האישיות אך ניסיתי להביא את זה כחלק מסגנון חיים שמשתלט עליך ולא שהמנצל רע והמנוצל , אומלל בכל מהותו, מה שקורה בדרך כלל.

            אולי זה היה לטובתי, אני לא יודעת, חזרתי בתשובה, התהליך העמיק, אולי טוב שזה לא התפרסם.

            ואולי תמצא הדרך הנוספת כן להביא את זה לידיעת מישהו מלבדי.

          • אביטל, אכן, הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים (חז"ל). תודה על התשובה הכנה. מדברייך אני מבין שהרומן נכתב לפני שהיית בעלת תשובה. רני.

          • במהלך, ואף הותר לי לפרסמו,אני עדיין לא מצנזרת את עצמי בכתיבה אבל שם הייתי בלתי מצונזרת בעליל.

  4. שמחתי לקרוא את דבריך, – אתה מפרסם מאמר עליך מעת דליס.
    כה לחי.
    כעת אני קורא את ספרו של אהוד בן עזר. אחריו אולי תור ספרך.
    גילוי נאות מדי: שמחתי לקרוא כאן דבריך ולראות כי אתה מפרסם את המאמר מעוד סיבה: זה רעיון. אולי לא תתאר לך, אך גם אני הוצאת כ-10 ספרים, ועליהם ביקורות שהתפרסמו בעיתונות.
    Qod licet Jovi' – זה אתה – בעולמנו הא-תאיסטי ודמוקרטי licet bovi.
    במקרה הזה ה- bovi – זה אני. –

    והרי אומרים כי מכל מלמדיי הסכלתי.
    שלא יתפלאו חברינו אם אלמד על עצמי זכות גם אני ואפרסם כאן מאמר ביקורת על ספריי.- וראה נא כי יהיה לי על מי לסמוך.

    • משה שלום. תודה לך על התגובה. אינני הראשון שמפרסם מאמר על ספרי בבלוג שלי. זה דבר מקובל. עשתה את זה לאחרונה הסופרת איריס לעאל בבלוג שלה. היא קיבלה ביקורת משבחת מאריק גלסנר שהוא מבקר חשוב בעיניי והייתה גאה בזה ופרסמה את הרשימה. כך עשתה גם דפנה שחורי שהיא משוררת מעולה ולאחרונה פרסמה דברים יפים שכתב עליה בטורו המבקר והמשורר אלי הירש. ואם תעיין בבלוגייה בקפידה תגלה עוד הרבה כאלה. אין בזה שום פסול, אדרבה, עשה זאת גם אתה. אולי אנשים שלא ראו את הביקורת בכתב עת או בעיתון יתרשמו ויהא עניין מחודש בספר. בהצלחה. רני

    • מכל למדי הסכלתי??? מוטב השכלתי.
      סליחה

      • יעל
        בטח – אבל אני צוחק.
        העברית מלאה הפתעות. בשורשן – אני מאמין – איפהשהו שתי המלים ממקור משותף, אך דרכיהו נפרדו. חלה בהן דיפרנציאציה סמנטית. בכל מקרה המדובר בשכל – גם המילה סכל ענינו בשכל. המלים הגיעו לשימוש במובנים הפוכים – בשינוי מעט של הכתיב. רן כבר ענה לי יפה מאד, ואני מיהרתי ופרסמתי מאמר ביקורת עלי מאת מר דן אלבו. אחרת חשבתי שאם גם אני אפרסם ביקורת על ספרי אעשה מעשה של סכלות. ואם אני עושה כך בעקבות מעשה רן – ממנו אלמד על מעשה שלא ייעשה – במקרה זה, חששתי, אעשה מעשה סכלות שממנו ראיתי לו דוגמא.
        האם אני מובן, או מעלה מלל מיותר?
        אך עקרונית, רב תודות על ההערה. משה

  5. היי רני, ביקורת מאוד יפה וחמה. ניכר כי דליס יוצרת כאן את הטביעות הראשונות להליכה ברומן שלך, הן בקריאתו והן בדיון בו. מזל טוב ומחכה להמשך… חן.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל