בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 4
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 4

רמז אור 4
 
מתוך קלטת הזיכרונות של חנוך סוקולוב שנמצאה בארכיון רבינוביץ בגבעת-שרה (תודתי נתונה לגברת שרית, הארכיונאית, על השימוש בקטע).
 
   אני בעצם זה שהבאתי, מאמעש הבאתי, את נח שטרן לקיבוץ שלנו. המזכיר רבינוביץ הורה לי להביא אותו. זה היה יום די קריר ורוח חזקה נשבה. באתי לקחת אותו באוטו מירושלים. הוא התגורר באיזה מלון זול – כרגע אינני זוכר את שמו – רבינוביץ רצה ששטרן יהיה מועמד לחברות. אה, שכחתי להגיד; הייתי אחראי על הרכבים בקיבוץ. באותו יום הטנדר היה בטיפול, ובאתי לקחת את שטרן עם המוריס הישנה.
   כשבאתי לקחת אותו, הוא חיכה לי בחוץ. היה קר ולא יצאתי מן המכונית, בחוץ הרוח השתוללה ושרקה. שטרן כבר היה מוכן, לבוש מוזר. אני זוכר את זה כמו היום: ארבע מזוודות ותחפושת. הוא לבש מכנסי חאקי שלושת-רבעי, חולצת חאקי רחבה, נעלי עבודה גדולות ושחורות שעליהן היו מקופלים בקיפולים גסים גרביים אפורים, מטפחת אדומה על הצוואר וכובע ברט לראשו. זה נראה מגוחך, צעקתי אליו מהאוטו: "מה קרה לך? איך התלבשת? אתה בסך הכול מצטרף לקיבוץ, לא יוצא לצוד פילים באפריקה."
   הוא הביט בי במבט חד מאוד, אבל לא נעלב, בפירוש לא נעלב. כאשר הביט בי, חשתי שהעור שלי נהיה עור ברווז. העיניים שלו ירדו למטה-למטה וכמעט שהתחבאו בשפם הדק שלו. שיערו החלק התבדר ברוח ונחיריו התרחבו.
   "אתה החבר סוקולוב?" הוא צעק כנגד הרוח.
   כן… נענעתי בראשי מתוך המכונית.
   "אז אתה הוא שאמור לאסוף אותי?"
   "כן… אני מניח…" צעקתי.
   "אז אנא ממך, כחבר קיבוץ אמיתי, תצא מהאוטו ותעזור לי להעמיס את הדברים."
   הבטתי לאחור, אבל כל המושב האחורי היה מלא בכל מיני שמונצעס וחלקי חילוף ישנים. לא היה מקום להכניס סיכה, על אחת כמה וכמה מזוודה. יצאתי מהאוטו וכמעט עפתי ברוח.
   "על הגג," צעקתי לו, "נעמיס על הגג." בקושי העמסנו את ארבע המזוודות על הגג של המוריס הישנה. קשרנו אותן זו לזו, ומכיוון שלא היה לי גגון, עשינו איזה סידור של קשירה עם החלון, כשהחלון נשאר פתוח.
   "קדימה!" אמר שטרן כאילו הוא נוסע לכבוש איזה יעד.
   "קדימה," אמרתי והנעתי את האוטו. המכונה הישנה השתעלה פעם ופעמיים, ואחר כך החלה לנסוע. לאט נסעתי, ראשית בגלל הרוח, איזה רוח, מאמעש רוח פרצים, אבל שמש – דבר כזה יש רק בירושלים ובגבעת-שרה. החלון היה פתוח והרוח שרקה לה פנימה. זה עצבן מאוד, אבל יותר מכול חששתי משום מה שמשהו יקרה, תאונה חלילה.
   "אולי אני אלך קצת ליד האוטו," אמר שטרן בסרקאזם. אודה על האמת קצת נעלבתי.
   "בבקשה," אמרתי, כי לא מצאתי תשובה עוקצנית יותר.
   "אתה סופר?" שאלתי אותו.
   "יותר משורר," הוא אמר, "בעצם לא יודע, אני בן-אדם כותב."
   האצתי את המוריס. הוא הביט בי בחוסר סבלנות מופגן. היה משהו בשטרן שחש בוז כלפי הזולת. דרך עיניו, שפמו, מבטו המחודד, חשת כמה אתה עלוב. האצתי עוד יותר את הרכב.
   "עכשיו אתה נוסע," הוא אמר.
   בסיבוב הזיגזגים, במעבר שבין ירושלים הדרומית לגבעת-שרה, ביצעתי תפנית חדה מדי; איבדתי את השליטה על ההגה, וכל ארבע המזוודות שהיו קשורות לגג, נפוצו לכל רוח. לחצתי על הברקס בכוח והמכונית נעצרה בחריקת בלמים באמצע הכביש, כשגופה מוטה הצידה. שטרן הביט בי במבט מקפיא דם, שתק לרגע, ואז צרח: "הספרים שלי, זה כל מה שיש לי, הספרים שלי. נְבֵלָה, עשיתָ מעשה נְבָלָה."
   הוא יצא מהאוטו כאילו הכיש אותו נחש, ממש זינק מתוכו, לרגע היה שם ותכף אחר כך כבר לא. המזוודות נפתחו ומתוכן התגלגלו הספרים ברוח. אחת המזוודות הייתה מלאה בניירות ובקרעי עיתונים, כנראה כתבי יד או דברים שבעבודה. שטרן התנפל כמטורף קודם כול על הספרים, ורק אחר כך על הדפים הבודדים של כתבי היד שהשתוללו ברוח.
   "זה כל מה שיש לי, מעשה נְבָלָה. הספרים, זה כל מה שיש לי." הוא נעשה כתום כמו תפוח-זהב. הספרים נלחמו בו, והוא רדף אחריהם. עזרתי לו לצוד אותם אחד-אחד. ביניהם היו גם ספרי קודש, אבל הניירות והרשימות שלו כבר עפו בחלקם לתהום שתחתינו. שטרן רץ אל סף התהום כאחוז אמוק, אבל ממש על פי התהום נעצר, ונדמה היה שהוא נרגע. משהו לא היה בסדר איתו. ממצב פעיל כזה, קללות, התרגזות, פתאום נעמד לו על שפת התהום ולא זז. הרמתי את הראש, כפוף הייתי – הרי לא סיימתי לאסוף את הספרים שהיו פרועים ומקומטים – והוא עמד שם על השפה בנחת כאילו כל העניין הזה לא נוגע לו כלל, כאילו לפני שנייה לא רצה להרוג אותי על כך שכל רכושו נפוץ ברוח.
   "תראה תראה," צעק לי, "בוא ורְאה, בוא לכאן."
   קרבתי לשפת התהום והבטתי בפניו. הוא נראה רגוע לחלוטין. עיניו עייפות, כאילו בכל רגע הן עומדות להיעצם, מבטו זגוגי – מביט לא מביט בי – נעוץ במרחב. שם למטה בעמק התגוללו קרעי כתביו של המשורר נח שטרן. קרני השמש נשברו על הדפים הגדולים והלבנים שהתעופפו ברוח, אך זו לא הייתה נושבת בעוז כקודם, אלא במעין מתינות ורגיעה, וגלי-הנייר שוברים את קרני האור ומתעופפים מעל העצים.
   "איזה יופי," אמר שטרן כולו חיוך, "תראה איך הן עפות, האותיות הקדושות של העברית, באוויר הצלול הזה של ירושלים. העולם – רצונו ייעשה. זה רצונו. אותיות קדושות של תורה – שער לאור הגנוז."
   והיה מאמעש במה שהוא אמר. זה באמת היה חיזיון מיוחד; הניירות הגדולים האלה עפים להם ברוח וקרני השמש החורפית משחקות בהם.
   "בוא נלך," הוא אמר לי. הרוח שרקה.
   "בוא ניסע, ממילא כל השירים נמצאים לי פה," והוא הצביע על הרקה.
   נכנסנו למוריס שלי והרוח מאמעש טרקה את הדלתות בכוח. התנעתי את האוטו והתחלנו נוסעים. שטרן פנה אליי ואמר: "סליחה, לא התכוונתי להתפרץ ככה."
   "זה בסדר," אמרתי, אבל בתוכי כבר חשתי שמשהו לא בסדר עם השטרן הזה.
   "לא, באמת סליחה," הוא אמר, כבר נכנסנו לתוך הקיבוץ.
   "זה בסדר," אמרתי.
   "תגיד," הוא שאל אותי לפתע – כבר עמדתי לעצור את הרכב.
   "בקיבוץ יש נחשים?" מבט של פחד נסתמן בעיניו וגבותיו נקפצו.
   "יש, אוהו," אמרתי, "יש הרבה נחשים, אבל הם לא זוחלים על הגחון, הם הולכים על שתיים."
 

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 4

רמז אור 3 

נקישה 5

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל