רן יגיל סופר ועורך
רמז אור 18
השיחה בין רבינוביץ לשטרן, תאריך: 19.6.1953, השעה: 21.50
נייר טואלט ביד, קדימה צעד. לילה מכוכב, וירח בשמיִם מחייך אליי. בתוכו צורות שלָא מֵעָלְמָא הָדֵין: נחש ועכביש. על השביל האבנים נראות כמו פנינים יקרות. בסמינר שרים, ואי אפשר להיכנס לשם עכשיו. אני מרגיש סרוח. גם את בית־השימוש ליד חדר האוכל סגרו. נורא! לאן אלך אפוא? יד אחת עשו נגדי, רשעים, יד אחת. בעמק למטה ראיתי ארבעה ערבים על סוסים כהים, נמוגו. אמר שדומה לי, נראה מי דומה למי. השומר שנפל היום, לא רחוק מכאן, אולי יימנעו דברים כאלה על־ידי הביצוע, הבא להרוגך,
״שלום נוח.״
״שלום ש־לום.״
״חובש את הברט, גם בלילה?״
״כן.״
״מתי אתה עוזב?״
״ביום ראשון.״
״טוב, אשרי המאמין.״ רבינוביץ מצית לעצמו סיגריה. הנקודה הכתומה מאירה את פניו בחושך. אפו חמור־הסבר נושף עשן לבן, סמיך — סוס זכר צונף. ״ביום ראשון אתה אומר?״
״מילה של שטרן.״
״אשרי המאמין.״ רבינוביץ שולח יד לכיס.
״אין צורך, אסתדר.״
״קצת כסף, נוח, הוצאות הדרך. תן לי להרגיש טוב ולתת לך.״
״אין צורך.״
״בכל זאת, קח.״ הוא מושיט לו את השטרות.
״טוב.״ שטרן דוחס את השטרות הדביקים למכנסי החאקי.
״אני רואה שנייר הטואלט עוד ביד.״
״מחושי־קיבה.״
״אני מבין.״
שתיקה.
״אני מקווה שלא תלשין עלינו, נוח. הורודצקי מאוד מודאג. אני לא. במקרה של הלשנה אני יודע בדיוק מה לעשות.״ הסיגריה מתאכלת. הטבק נלחך.
״רבינוביץ, אני איני מלשין על יהודים. מאז שראיתי מה שראיתי, באירופה, לנגד עיניי, בבריגדה, נדרתי בלבי לא לפגוע ביהודי, בן־עמי. עכשיו, צא וחשוב עד כמה איום הדבר שביקשתם ממני. דברים קשים כגידין. בכלל, זה נגד האופי שלי להלשין. אני מטפל בחיות מכוערות בדרכים אחרות. מבחינתי, אתם בעלי־תשובה, גם אם אתה עולם תחתון: כאן, בארץ־ישראל, הכול על פי דיני התורה.״ שטרן ממולל את נייר הטואלט ביד בעצבנות. הוא חש את הנימוּל תחת לעור, מקום שבו הציפורניים נוגעות בבשר.
״יפה, אם כך העניין סגור.״
״נראה.״
״מה נראה, נוח?״
״נראה אם העניין סגור.״
״למה כוונתך? אתה חושב להתחרט ולבצע את מה שביקשנו ממך?״
שתיקה.
״נוח…״ רבינוביץ משליך את הסיגריה על השביל ומכסה ברגלו את הבּדל בעפר.
״אני בסך הכול מחפש שירותים, רבינוביץ. זה הכול. מקום שבו אוכל לעשות את צרכיי בשקט, ככל האדם.״ שטרן מניף בזעם את הגליל מעל ראשו של רבינוביץ. חֶרֶג־לבנה נתפס בגליל, שזנבו משתלשל לו באיום מעל הראש. ״בסמינר יש הערב מסיבה. אי אפשר להיכנס שם, ומישהו סגר בזדון את השירותים ליד חדר־האוכל. אף פעם הם לא נעולים, והנה דווקא הערב, כן. מזל ביש שכזה, מפליא, החבר רבינוביץ, מפליא. אדם בסך הכול צריך לשירותים. זה הכול."
רבינוביץ מביט בשטרן. שתי ידיו תקועות בכיסים, ומעל לראשו גליל של נייר טואלט מנצנץ לאור הלבנה והכוכבים. הוא מרים זרוע חלבית ושעירה ומורה באצבעו לכיוון המבנה שבו גרים סוקולוב והורודצקי, ״שם, נוח, שם יש בית־שימוש רק בשבילך, ואתה הרי יודע מה לעשות, תסתדר.״