בננות - בלוגים / / סנגורם של ישראל – בתל אביב
רן יגיל

סנגורם של ישראל – בתל אביב

 

סנגורם של ישראל – בתל אביב

 

                                                              לזכר סבי, משה חורגל

 

החליט. הוא עושה זאת. בשעה שתיים בלילה, יום שני, גרר שמואל שני פחי נפט והחביא אותם מאחורי הבית בפינסקר 40. היה לו חם עם הכובע והמקטורן והניח אותם על הגדר. אחר גרר עוד שני פחים, כשהציציות מיטלטלות מצד לצד. הוא היה רזה מאוד ואדמוני, וורידי ידיו, בשל המאמץ, בלטו מתוך זרועותיו הצינוריות. כשחזר, מזיע כולו, לבש את המקטורן וחבש את הכובע; עמד והתפלל סמוך לבית, כפי שעשה כל לילה בחודש האחרון. משסיים את התפילה חשב, מחר יום שלישי פעמיים כי טוב, הוא יעשה זאת. וביערת הרע מקרבך. את הנגע הזה הוא ישרוף, יעלה הבית כולו באש ולא אכפת לו כלל שיתפסו אותו, שיכלאו אותו.

   הלוואי שימותו כולם. ניידת של המשטרה חצתה את רחוב בוגרשוב והוא מיהר להתחבא באחד הפתחים מאחורי בלוני גז. שתי נערות כמעט עירומות – האחת בלונדינית, בסטרפלס ובמכנסיים קצרים צמודים, והאחרת, שחורה, בגופייה ארוכה ותו לא – יצאו מפתח הבית וחלפו ממש על פניו כשהן מקשקשות ברוסית קולנית. לבו החסיר פעימה, רק זה חסר לו, שהן יראו אותו. הוא עקב אחריהן במבטו עד לפינת הרחוב, שם נכנסו ל"פיצוצייה" לקנות סיגריות ומסטיקים. נבלה וטרפה. קדשות, זונות וגויות, טינופת שמלכלכת את הרחובות.

   הרים את ראשו מעלה ונדמה כי לרגע חלם. עננים שנסעו מעל בניין ישרוטל הגבוה שבו את לבו, וגופו הרזה נע כלולב ברוח החמה, וכשהוריד את ראשו הבחין בו. היה זה יהודי דתי, כבד גוף ואֶרֶך זקן, כבן שבעים. מדווש היה על אופני סבלים שחורים במעלה רחוב פינסקר ושר בניגון חסידי: "באשר אלך – אתה! באשר אעמוד – אתה! רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה! אם ייטב לי – אתה! אם יכאב לי – אתה! רק אתה שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה! שמיים – אתה, ארץ – אתה, מעלה – אתה, מטה – אתה, אביט כה, אראה פה, רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה!" מצחו של הזקן היה חרוש קמטים ונטף אגלי זיעה שירדו עד הזקן. הלחות הייתה ללא נשוא. לבוש היה שחורים, חליפה וכובע; למטה, התבדרו הציציות ברוח החמה ולמעלה, הפאות העבות התנופפו, וגרביו הלבנים בלטו על השוקיים המתוחות והמאומצות.

   מוזר, בשעה כזאת. שמואל חשב שיחלוף על פניו וזהו. אבל זה, משהגיע אליו תפסו בזרועו וכמעט שנפל עליו. "ג'ינג'י, מה אתה מתכוון לעשות?" צעק היהודי הזקן, כשהוא אוחז בזרוע ולא מרפה. האופניים נפלו על הרצפה ברעש, ושמואל חשב שנשמתו תפרח. מפניו של היהודי הזקן קרן אור. הוא ממש זרח, ושמואל נרתע לאחור. היהודי הזקן מעד ונפל. לרגע היה נדמה כמתעלף. שמואל מיהר אליו והרים אותו, אך במוחו חשב, רק זה חסר לי. היהודי אסף את הכובע שלו שנפל על הארץ ומייד כשהתרומם – זרועו עדיין אחוזה בזרועו של שמואל – חזר בלהיטות על השאלה, מצמיד את פרצופו אל פרצופו של שמואל ונועץ את טפריו בזרועו הרזה. "מה אתה מתכוון לעשות?" חזר נפחד, "אל תשחֵת!". שמואל ראה כי הזקן התעשת, ובמקום לפנות משם וללכת, או לפחות להתעלם מדברי הזקן, טרח לענות לו. האדמוני שבו צץ: "זה לא עניינך מה אני עומד לעשות, זה ענייני בלבד." ולפתע תפס את עצמו והשתתק.

   "אז התכוונת לעשות," אמר הזקן ונזדקף.

   "לא התכוונתי לעשות כלום," אמר שמואל. "אני לא מדבר איתך. בכלל, עם כל הכבוד לגילו, מי אדוני?"

   "שמי לוי יצחק, ואני בא מרחוק."

   "על אופניים?"

   "על אופניים, נו מה יש, גם זה כלי רכב."

   הזקן הרים את האופניים והשעין אותם על הגדר. שתי הרוסיות חזרו בפסיעה איטית והביטו בזוג הדתיים המוזר. שתיהן עישנו סיגריות, ואחת מהן ניפחה בלון ורוד של מסטיק ופוצצה אותו על האף. הן פרצו בצחוק קולני והתלחששו. הבלונדינית עם הסטרפלס חיבקה את חברתה השחורה בגופייה ועשתה עיניים לשמואל, ספק מאיימות ספק מפתות. הכול אבוד, הוא חשב, בגלל הזקן כבר כולם ראו אותו. לפתע נשמע קול מאיים ברוסית, וחצי גוף גברי הופיע בחלון הקומה השנייה. ראשו של האיש בחלון היה מתולתל, ושרשרת הזהב העבה על צווארו בהקה לאור פנסי הרחוב. הנערות מיהרו להיכנס לבניין ולהיבלע תחת השלט "נימפה – מכון בריאות", אותיות אור רצות ומעליהן כדור פנסים בשפע צבעים: כחול, אדום, ירוק, צהוב, מאלה שסובבים מעל ראשי הרוקדים בדיסקוטקים. "פרוצות!" התיז שמואל בשאט נפש וחיכה לתגובה. משזו לא באה, חזר והוסיף, "פרוצות וגויות, מטנפות את הרחובות. אתה יודע אדוני שהן בכלל לא יהודיות? שיקסעס. זה מה שהן. ישמור אלוקים".

   הזקן שנראה כמי שלא שם לב לדבריו של שמואל, קפץ עם כל גילו והתיישב על גדר הבטון סמוך לאופניים השעונים. שתק לרגע ואחר אמר: "ומה אתה מתכוון לעשות בעניין?"

   "באיזה עניין?"

   "בעניין הזוהמה הזאת שכרגע תיארת."

   "כלום. רק ציינתי עובדה."

   "אני מסכים איתך. הכול כאן מזוהם. זו עיר יהודית שאין בה דבר יהודי. ילדות קטנות מוכרות את גופן עבור בצע כסף, שותים אלכוהול ועושים תאונות. הפקרות מכל עבר. אוכלים שפנים וחזירים לא עלינו ושרצי ים, ירחם השם. חושבים שהם אדוני הארץ ולא שומרים על שביעית. לא מבינים שהם רק השוכרים, ובעל הבית יעביר את השכירות למישהו אחר אם לא יעמדו בחוזה."

   דברי הזקן נעמו מאוד לשמואל, אבל הוא נשאר זהיר, מאוד זהיר. לפתע עלתה בלבו מחשבה, שמא הוא שתול של המשטרה, שוטר חרש, בלש מן המדור שמחופש לדתי? צריך להיזהר.

   "אני אומר, שזה הסוף של המדינה הזאת," אמר הזקן, שילב את ידיו על כרסו ושתק.

   שמואל הרגיש מאוד לא נעים עם השתיקה הזאת. האדמוני שבו לא נתן לו מנוח. "אני," אמר, "אני לא תמיד הייתי דתי. לפני שנה התחזקתי, חזרתי בתשובה, ואני לומד בכוילל-בוגרשוב בבית הכנסת הגדול אצל הליטאים, מקראות גדולות וגמרא. הרבה שנים התרחקתי מהדת. הייתי מפיק אירועים, ואחר כך מפיק של סרטי פרסומת. בבית היינו מסורתיים. אבא היה מניח תפילין כל בוקר. אימא הייתה מקפידה על כשרות, אבל נסענו בשבת. זה היה עירוב מוזר. קשה היה לי לשאת את זה והתרחקתי."

   "ואיפה גרתם?" נדנד הזקן את רגליו המשתלשלות מן הגדר במשובת חן.

   "כאן!" הצביע שמואל בזרועו הצינורית והארוכה על הבניין למולם. "שתי הקומות היו שלנו. אבא היה משכיר את הקומה התחתונה ובעליונה היינו גרים. בימי חול, אני זוכר, הייתי עומד לידו סמוך לשולחן הכתיבה, השכם בבוקר, כשהיה מניח תפילין; ידו הפנויה אוחזת בידי ואילו השמאלית, הכרוכה, אוחזת בסידור. אבא היה נותן לי להכניס את התפילין בסוף התפילה לבתים בזהירות בזהירות. 'ותיזהר שלא לעשות פורצאלע', הוא היה אומר. מוזר היה הדבר בעיניי. התיבות הללו על הראש והקיבורת ושבעת סימני הקשירה על הזרוע היו משנים את מראהו של אבי, מוסיפים לו הדר, נופך. 'התפילין האלה,' היה אומר, 'היו של אבי עד שבא הצורר…' והיה משתתק. ויום אחד נפלו התפילין על הארץ, כאילו בתיאום. אבא הוריד את של ראש ואלה נשמטו מידיו, ומרוב התרגשות וסער הכה המרפק בדבר מה וגם של יד היו על הארץ. אבא הצטער כל כך שכמעט פרחה נשמתי. עיניו החלו דומעות והוא החל למלמל מילים לא ברורות והרים את התיבות ונשק להן ודמע ומלמל ונשק ומלמל ונשק וליטף. וביקשתי ממנו גם אני לנשק את התפילין, והוא חייך אליי בעיניו הטובות והדומעות ונתן לי לנשק פעם את של ראש ופעם את של יד ולהכניס אותן לבתים כמו תמיד בזהירות בזהירות בלי לעשות פורצאלע. שנים אחר כך הוא עשה איזה לופטגעשעפטן עם איזה קבלן והפסיד את הבית, וההורים עברו לדירה שכורה ברחוב מלצ'ט. הבית הזה היה צריך להיות שלי. ישיבה יכולתי לבנות פה, בית כנסת."

   "והיום זה בית בושת," אמר הזקן ובחן בעיניו הקורנות את שמואל.

   "בית זונות מנוול," חתך אותו שמואל בשנאה, "גועל נפש! והבחור הזה שהוציא את ראשו לפני רגע מן החלון, ראית אותו?" הזקן הנהן, "הוא עוד אומר לי שהוא איש מאמין. הוא מאמין באלוהים. בטשקנט, הוא אמר לי, הם היו הולכים כולם לבית הכנסת בשבת, אבל פה עזבו את התורה."

   "איפה דיברת אתו?"

   "יש שם ממול פיצרייה עם הכשר, ואני אוכל בה. הרבה דתיים אוכלים שם, וגם הוא אוכל שם. פיצה עם הכשר טעימה לו. לפני שבועיים בערך הוא עמד לפניי בתור והחלפנו כמה מילים. נראיתי לו יותר מדי דתי בשביל לקנות במקום כזה, למרות ההכשר. כיפה סרוגה, זה בסדר, אבל אחד שחור כמוני נראה לו זר ומוזר. אבל האמת שאני עצמי עוד לא התרגלתי לחיים האלה עד הסוף. אין לי עונג שבת, כי אני לא נשוי ולא מצאתי מישהי להתחתן איתה. מצד שני, אין לי גם רצון שהליטאים יעזרו לי באיזה שידעך, כי אני לא מרגיש מוכן לזה."

   "בעזרת השם יימצא לך זיווג הגון."

   "בעזרת השם, רבי לוי יצחק, בעזרת השם. מהפה שלך לאוזנו של הקדוש ברוך הוא. אבל לפעמים אני מרגיש שכל הבגדים האלה זה תחפושת".

   "וזה לא תחפושת?" אמר לוי יצחק והצביע על פניו הזורחות, "העור שלנו זה לא תחפושת של הנשמה?"

   "כן, אבל אני מתכוון שאין בי באמת מן האמונה התמימה. שלושה חודשים אחרי שקניתי הכול, פשטתי את הטלית הקטן והסרתי את הכיפה השחורה. את הבגדים, שני הכובעים והחליפות, החזרתי לחנות. המוכר לקח אותם ממני בלי בעיה. ארבעה חודשים אחרי זה שוב הייתי אצלו, והפעם קניתי את הבגדים ולבשתי אותם וככה זה נשאר. אני מעכב אותך?"

   "לא לא," אמר לוי יצחק, "דבר, ממילא אני בא מרחוק ועוד דרך ארוכה לפניי, ועליי לנוח."

   "אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אבל הרבה פעמים אני נמצא במקום רחוק בזמן התפילה. לא מרוכז. המילים עוברות לידי ולא נוגעות בי. גם כשאני ממלמל את הברכות: אשר יצר, ברכת המזון, מעין שלוש, אני יודע אותן בעל פה, אבל המילים עוברות לידי. יצר. יש בי משום יצר הרע. אני מחפש כל הזמן להיות מקורי, להיות אויבער חוכם, הרי יצירה מלשון יצר. וגם בלימוד אני מחפש כל מיני חידושים עוד לפני שבכלל למדתי את הדברים כהווייתם. בגמרא, כל מה שאני יודע קלוט מן האוויר, ולחברותא אני מרגיש שאין לי מה לתרום. אין אני יודע ללמוד סדיר, ותלמיד חכם, בר-אוריין, כנראה לעולם לא אהיה. קשה עליי הגמרא, ההיסק הלוגי, דבר מתוך דבר, לעקוב, להבריק. אני נמשך אחר הטפל ולעיקר לעולם לא אגיע. ואני מרגיש כל הזמן שאני צריך לעשות איזשהו מעשה מקורי, משהו שישקיט את המצפון שלי. משהו שיראה עד כמה אני באמת חדור אמונה."

   "ומהו שם המעשה?" קפץ לוי יצחק בחינניות מן הגדר, "מהו?"

   "עליי לשרוף את הבית הזה על יושביו," נשף שמואל את המשפט אל האוויר באנחה גדולה. "זה מה שאני מרגיש."

   "או ואבוי אם נעשה כל אחד מה שהוא מרגיש," אמר לוי יצחק וקרב אל שמואל. ליד שמואל הלאנגער נראה הזקן קטן, אך מוצק.

   "אבל אתה בעצמך אמרת שזו זוהמה, לא?"

   "נגיד שכן, אבל לשרוף? חלילה."

   "כבודו מגן על רשעים."

   "חלילה. כתוב בתורתנו הקדושה לא תרצח."

   "כן, אבל אלה כופרים ורשעים."

   "כתוב לא תרצח. נקודה. לא כתוב תציל צדיקים ואנשים בינוניים ותרצח רשעים. כתוב: לא תרצח. נקודה. ואתה," הוא תפס אותו שוב בזרועו בכוח. הכף המגוידת אחזה ולא הרפתה, "ואתה לא תיקח כאן שום נפש." הוא לחש את המילים בעוצמה, והיה בדבר גם משום איום. שמואל נרתע לאחור.

   "אני, כשאני רואה רשע, הדבר מצער אותי כל כך. נגיד, אם אני אראה מחלון הבית מכונית נוסעת בשבת, אפילו זה מצער אותי. זה מה שגורם לי להרגיש יהודי."

   "אתה אל תטיף. קְשוט עצמך ואחר כך קְשוט אחרים," התרה בו הזקן. "גם אותי זה מצער, אבל הרי תורת השם דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אתה יודע, מספרת הגמרא על רבי מאיר שהיו לו שכנים רשעים ורצה להתפלל עליהם שימותו, אך אשתו, ברוריא, אמרה לו שלא טוב הדבר, ושיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. וצדקה ברוריא, התפלל עליהם רבי מאיר ועשו תשובה. מדוע אתה רוצה לשרוף את הבית הזה?" הוא הצביע ביד הזקנה על הבניין בן שתי הקומות, "מדוע?"

   "כי זה היה בית הוריי! יום אחד נכנסתי וראיתי מה עשו שם. הפרוצות רגילות באברכים שבאים לעתים כאילו שהדבר מותר."

   "אבל הדבר אסור," אמר רבי לוי יצחק במתק.

   "אני יודע שאסור. ישבתי על המיטה בלב החדר האדום שרצפתו אריחים שחורים ולבנים ופסלים בצדדים מעשה עכו"ם. גועל נפש. ישבתי שם והתחשק לי לבכות. כיסיתי בידיי על פניי, ופתאום נכנסה זונה בלונדינית בבגד תחרה, חשבה שאני מתבייש ממנה, המופקרת. לא תאמין, בחדר של אבא שלי, בדיוק במקום שבו הייתי עומד ומחזיק בידו בשעה שהיה מניח תפילין, שוכבת גויה מופקרת עם עשרה גברים בלילה. מרוב גועל הסרתי את ידיי מפניי והקאתי עליה, וברחתי."

   "רֶבּ שמואל, לא טוב יהיה לשרוף את הבית."

   "למה?" צרח שמואל ופניו האדימו תחת לפאותיו האדמוניות. כבר לא היה אכפת לו מכלום,  "אבל למה?"

   "אספר לך סיפור," אמר הזקן וחיבק את שמואל בזרועו העבה, "אבל תקשיב לי עד הסוף ואל תתפרץ." הזקן שתק לרגע, אחר החליק בידו על זקנו. "המקום שממנו אני בא קרוי ברדיצ'ב. זו עיר באוקראינה היושבת על נהר גנילופיאט. פעם היו שם הרבה יהודים, מה זה הרבה, רבבות. הייתה קהילה גדולה. ומה אני אגיד לך רֶבּ שמואל, אני מאוד מתגעגע לשם. במקום שבו אני נמצא היום הכול מנוי וגמור ואי אפשר לתקן יותר דבר. זה מקום שבו כבר אי אפשר לקיים מצוות, אבל אתה זמנך בידך לקיים אותן." הזקן לקח את ידו של שמואל וחצה איתו את הכביש לעבר המדרכה שממול כשהוא מוסיף ומדבר, וככל שהוסיף לדבר, הלכו וקרנו פניו מאושר ההיזכרות.             

   "אוי רֶבּ שמואל, אין לך מושג עד מה אני מתגעגע לשם. אל כל עני וכל עובר אורח, אל ריח השוק. הדגים המפולמים. אל מוזגי הדבש. אל העמוד לפני התיבה, אל ריח הטליתות, אל ריח העורות של כל בורסי ובורסי הממלא את חלל הבתים העניים, הפשוטים. אל בית המרחץ בן שתי המקוואות, אל בית הכנסת, אל בית המדרש. אל הוויכוחים בשוק, אתה יודע, איש תופס בכנפות בגדו של איש, מדחפו, מטלטלו וגוררו. אל אישה האופה חלות לשבת ומברכת ומתפללת. לאכסניות הזולות, לעוברי האורח, לשואבי המים. לבעל עגלה המעוטר בטלית ותפילין המתפלל שחרית, ובשעת המעשה הוא מושח את הגלגלים של עגלתו. אל הנערות העובדות בפרך מבוקר עד ערב ומעריכות את המצות לקראת החג. אל כל הדברים הפשוטים הללו אנוכי מתגעגע".

   "אז למה לא תיסע לשם, רבי לוי יצחק?" נהם עליו שמואל מרום קומתו הלולבית, "סע לשם!"

   "נסעתי, אבל לא הכרתי דבר. הכול השתנה. כל שהכרתי הפך ללא מוכר. רחובות, בתים, השוק, האנשים, החיות, הכול השתנה כל כך שלא זיהיתי היכן עמד בית הכנסת והיכן היה השוק והיכן עמד בית המדרש והיכן הייתה המשחטה. פעם הכרתי את המקום כאת כף ידי, והיום, זרוק אותי שם ואני הולך לאיבוד. אבל מה שיותר גרוע זה שאני לא מרגיש שום דבר כלפי המקום הזה. הכול שם נהיה זר ומוזר לי. אומרים לי שזו ברדיצ'ב, ואני כאילו מעולם לא הייתי שם. מאז שבאו לשם חייליו של הצורר, שחיק טמייא, ורצחו בבית ישראל, הכול השתנה לחלוטין. הזרות באה מן הלב, וזאת הצרה."

   "אבל, אבל איך זה מתקשר אליי?!"

   "או, אתה יש לך למה להתגעגע. הסתכל!" רבי לוי יצחק הצביע בידו הקצרה והעבה על הבית בן שתי הקומות מעבר לכביש. "אתה יכול לעמוד כאן ערב ערב ולהתגעגע לבית הוריך, לחשוב מחשבות, להיזכר בהם. אני לא. מה עושים היהודים האלה בכותל המערבי, מנשקים אבנים, תוקעים בו פתקים ומצמידים לו פלאפונים כדי שאחרים בחו"ל יבקשו בקשה; מה כל זה רֶבּ שמואל? מה להם ולקיר הישן הזה? הם נזכרים באמצעותו בבית המקדש. פשוט מאוד. יש להם הרשות להתגעגע ולהתרגש בזכות קיר הדמעות. אתה, בכל פעם שתעבור פה, כדאי שתזכור את זה. שא עיניך אל הבית הזה בן שתי הקומות, הסתכל עליו ותיזכר בהוריך ויעלו בך זיכרונות נעימים וחמים. עכשיו צא ולמד מה יקרה אם תשרוף את הבית. נפט, גפרור, בעירה, והבית הופך עפר ואפר. יבוא קבלן שלא ידע את רֶבּ שמואל ויבנה כאן בית מידות מפואר שיסתיר את הים, מגדל וראשו בשמיים, הנה כמו זה", והוא הצביע על הבניין הגבוה של ישרוטל באופק, "יעשה חניה כמו שצריך, כניסה עם אינטרקום ושומר, הכול שיש, שני עצים וחצי ודשא מסומן, הסקה מרכזית ומרפסות דקורטיביות גבוהות שאיש לא יושב בהן, כי מצוי שם האדם לבד בין שמיים וארץ. ובעוד שנים רבות, כאשר תצא מבית האסורים ותעבור כאן באקראי, לא תכיר בכלל את הבית שהיה שלך. תלך ברחוב הלוך וחזור, תביט בשלט הנושא את שמו ותשאל את עצמך, כאן גרתי? זה באמת היה כאן? כאן עמדתי עם אבא בקומה השנייה כשהוא הניח תפילין? והחשש יעלה ויכרסם בך." ואצבעו הגרומה של הזקן נברה בחזו של שמואל בנחישות, "בגלל זה אני אומר," אמר הזקן זורח כולו, "רֶבּ שמואל, לא טוב יהא לשרוף את הבית."

   "אולי אתה צודק," אמר שמואל מהורהר, "אולי אתה צודק."

   "רֶבּ שמואל, אתה יודע מה הכי קשה להיות?"

   "מה?"

   "הכי קשה להיות יהודי פשוט. חסר גאווה וכבוד, אשר מכופף עצמו ויודע שהוא פסיק בעולם, כמו שואבי המים של ברדיצ'ב, כמו מוזגי הדבש, כמו הבורסים והבלנים והבאלעגולעס המושחים את גלגלי העגלות בשחרית, כשהם עטופים בטלית ובתפילין, וכמו הנערות המעריכות את המצות לקראת חג הפסח מבוקר עד ערב ועובדות בפרך. היום, בתקופה כזו של הסתר פנים, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כל דאלים גבר, עומדים המאמינים ונבוכים. שמואל, יהודי פשוט הכי קשה להיות, יותר מבעל מקרא, או ידען במשנה או בקי בגמרא. יהודי פשוט ירא שמיים המקיים מצוות כמו… כמו… כמו אבא שלך. ואתה יכול להיות כזה. מצא לך אישה, התחתן, הבא ילדים לעולם, למד כמה שאתה יכול, כמו השלט בפלאפל 'אכול כפי יכולתך', ושמח בחלקך. שמואל, יודע אתה מפני מה מתחילה כל מסכת שבגמרא בדף ב' ולא בדף א'?"

   "לא."

   "כי כל כמה שתרבה ללמוד, עליך לזכור, שעדיין לא הגעת לדף הראשון."

   "אז לא לשרוף?"

   "לא לשרוף בשום פנים ואופן, לא היום, לא מחר ולא בעוד מאה שנים. לעושה מעשה כזה אין מחילה."

   "טוב," ענה שמואל כילד נכלם.

   "אבל לבוא לפה, לעמוד פה ולהיזכר, פעם בכמה ימים, כשאתה יכול. לזכור את אבא, את אמא, זה חשוב."

   "טוב,"

   "ועכשיו עליך ללכת, ועליי לנסוע." הזקן חיבק את שמואל בזרועו סביב המותניים, וחצה עמו את הכביש בזהירות כאילו היה זה סואן, כאילו היה שמואל רק ילד קטן. משהגיעו אל שפת המדרכה, לחץ שמואל את ידו של הזקן בחום ועיניו נקשרו בדמעות והתבייש, אבל התקשה לעצור אותן, חשב שייחנק אם לא יבכה. אבל אז חיבק אותו הזקן הקטן לפתע בכוח, חיבוק לוחץ שכזה, וקרא בקול גדול עד ששמואל חשב כי השכנים יתעוררו, "ריבונו של עולם, זה יהודי טוב, שמואל הוא יהודי טוב, הולך בדרך הטוב ובוחר אך בטוב." והחיבוק היה חזק כל כך והיה בו משהו מנחם ומאיים כאחד, כאילו מעשה כישוף. וכשהשתחרר שמואל מן החיבוק הזה, חש רפוי איברים כל כך ובכלל הרגיש כאדם אחר, כאילו הוא לא הוא, כאילו עומד הוא מחוץ לעצמו ורואה את שמואל של לפני מספר דקות וידע במחשבתו כי כבר לא יעשה כאן שום מעשה, לא מחר ולא בכלל.

   "לך לך," אמר הזקן, "אני עומד פה כדי לוודא שאכן הלכת על מנת לשוב אחר." ונפרד מהזקן לשלום ופנה לדרכו במורד רחוב פינסקר לעבר קולנוע תל אביב הישן. והזקן נשאר עומד זמן מה ועקב במבטו אחרי שמואל עד שזה נעלם מעיניו במורד הרחוב, ואחר כך עלה על אופני הסבלים ונסע עד טרומפלדור פינת פינסקר, עד בית הקברות הישן, והמשיך ישר וחצה את בן יהודה וחצה את רחוב הירקון כשהוא מדווש בתחילה לאט ואחר כך בקצב מואץ ועלה על הטיילת וירד בכבש אל החוף והגלגלים רפרפו באוויר, נוגעים לא נוגעים בחול הרך, כאילו היו אופני הסבלים לרחפת, ונכנס אל הים והחל נוסע על פני המים השחורים שסערו וגעשו אותו ערב מכוכב ומיורח והגלגלים מרפרפים על פני המים ומותירים שובל לבן ועדין מאחוריהם כאילו היו סירת מפרש קטנטנה ועדינה, ורבי לוי יצחק מדווש במרץ ומזיע, לחות נוראה, והגלגלים מרפרפים על פני המים והציציות מתבדרות ברוח החמה וכל גל שבא לטבעו הוא מנענע לו לשלום כרבי עקיבא בשעתו וחולף מעליו בגלגל מורם. ועיניו נשואות כלפי השמיים השחורים המשתקפים במים האפלים והוא כבר בלבב ימים והעיניים נשואות אל על והוא אומר: "ריבונו של עולם, ישראל הם התפילין שבראשך. יהודי פשוט, אם נפלו התפילין שלו לארץ, הרי הוא מגביה אותן בזהירות, מנקה אותן ומנשקן. אלוהי מרום, תפילין שלך נפלו לארץ!"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

29 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור קצר שלי שפורסם בעבר בכתב העת "עמדה" ואחר כך הופיע באנתולוגיה "אחד אלוהינו" (סיפורים ושירים בנושא "אמונה") שירון אביטוב ואני ערכנו בהוצאת "כרמל". אני מפרסם את הסיפור בעיתוי זה בין השאר בעקבות הפוסט המעניין והכֵּן של אביטל קשת על חיי חילונית בבני ברק. מקווה שתיהנו, רני.

    • תודה על הסיפור. ואריאציה מרגשת.

      • רות, תודה רבה לך על התגובה החמה. רני.

        • רות בלומרט

          רני, האם סבך היה קשור באיזה אופן לתיאטרון? השם מוכר לי.

          • רות, שלום. שחר-מריו העיר לי שכתבת תגובה ולא הגבתי. עמך הסליחה. כן, ודאי. סבי היה שחקן בתיאטרון המטאטא ואחר בקאמרי עד 1968, השנה שבה אני נולדתי. לצערי, לא זכיתי לראותו על הבמה, אבל הרבה שחקנים במילייה טוענים שהיה שחקן טוב מאוד. אהבתי אותו מאוד והוא השפיע עליי רבות. בין השאר אני חב לו ולאמי את אהבת הספרות שלי. כתבתי על סבי פעמים אחדות. סיפורי "הסוודר והחמור" שהופיע בעבר ב"מעריב" ואחר כך בספרי "סוף הקומדיה" ומצוי כאן בפוסט שבארכיון – עוסק בדמותו של סבי. רני.

    • רני תודה שהזכרת אותי, אני אצא אחזור ובלי נדר אגיב. זה נראה מעניין.

      • אביטל, אשמח לשמוע את דעתך על הסיפור לכשיהיה לך פנאי. כמובן, ראיתי בחלונות הבלוג שפרסמת חלק נוסף לרשימה הראשונה על היותך בעבר חילונית הגרה בבני ברק. אקרא זאת בקרוב. זה מעניין אותי מאוד. רני.

  2. למרות היידישקייט וענייני הדין והחסד, משהו במפגש המופלא הזה שנושאו הוא בעצם האובדן והתקווה מזכיר לי מאוד את "זה עתה נישאו" של בננה יושימוטו (מתוך "לטאה").

    • אמיר, אינני מכיר את הסיפור הזה ולא קראתי דבר משל הסופרת הזו, אבל אם אתה ממליץ ואומר שקיים דמיון, ואני סומך על טעמך, אחפש את הסיפור הזה. ובעניין היידישקייט – אַ גיטע ווך.

  3. יהונדב פרלמן

    רני
    זה אחד מסיפוריך היותר חביבים עלי. מאוד אוהב את הסיום הפנטסטי שלו עם האופניים לתוך הים.

    • יהונדב, די ברור לי למה אתה אוהב את הסיפור הזה. לך ולי יש התנוּדוֹת שלנו בעניין היהדות – פעם לכיוון זה ופעם לכיוון זה. בכל אופן, תודה רבה על אַ קומפלימנט על הפנטָזישֶׁע מיישֶׂעס בסוף הסיפור. לאן יכול כבר לדווש לו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהגיע ל"קץ הדרכים" ודרש תשובת רם אצל אצ"ג בשיר. אַ גיטע ווך גם לך ויישֶׁר כויֶח. ראיתי ששלחת לי משהו. השבוע אקרא. רני.

  4. סיפור מאד יפה. מה שלמדתי על כתיבתך היא שכמעט תמיד יש מקום בו אתה מתרומם מן היומיומי אל הלא ידוע , מה שנותן לכתיבתך גוון סוריאליסטי שקיים גם כאן.

    בנוסף אני אוהבת את הדיוק ברכישת השפה וההווי של הגבורים שעולה כאן בצורה מאד סוחפת.

    כאישה מאמינה, קצת התקשיתי עם המשפט על הכותל. אולם זכותו של הכותב להביע את השקפתו גם אם היא מנוגדת לשלי .

    הטון היהודי שעלה מן הסיפור וההווי הישראלי שהתערבב בתוכו נכון מאד בעיניי ומלווה את רוב כתיבתך שמחוברת מאד אל המקור . זהו דבר שמאפיין אותך ככותב , אתה לא פונה עורף אל עברך , מי שאתה וזה מעורר הזדהות אצלי כקוראת . הזדהות שאינה גולשת ממני אל עבר כל כותב באשר הוא.
    הרבה פעמים אני חשה שכקוראת אני איתך, שם, באותו המקום עצמו, עצמו.אולם כמובן שהמילים והתוכן הם שלך ורק שלך.

    אביטל

    • אביטל, מה שכתבת כאן מאוד דיבר אליי. יצחק אוורבוך-אורפז פעם כתב לי: "החיים=שגרת החיים." אבל אני מחפש את המקום שבו היומיומי חורג אל עבר הפִּלאי. זה מעניין אותי. בקרוב אמשיך לפרסם כאן רצף של שבעה סיפורים הנקרא "סיפור של יום" בעקבות "שיר של יום" מתוך הסידור. סיפורים אלה עוסקים ממש בדבר הזה שהיטבת לנסח בראשית תגובתך. חס וחלילה לפנות עורף לעבר, זה כוח מניע גם בכתיבה – אחרת נישאר רק עם ספרות שטוחה שחוזרת על עצמה עד לזרא. תודה לך. רני.

      • רני, סיפור יפהפה. איזה כיף שיש כותב כמוך. אני מרגיש שאתה פורח מסיפור לסיפור.
        אין לי ספק כי שפתי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב דובבות כעת בנחת רוח גדולה.
        אני אוהב את החמימות והחמלה הנדירים בסיפור, אני אוהב את השפה, אני אוהב את מוסר ההשכל, אני מאוד אוהב את היציאה הפלאית מן העולם ואני אוהב את הפנייה הנפלאה לריבונו של עולם. לדידי, זה הרבה יותר מיידישקייט. חן.

        (נ.ב. אוזניי עדיין כרויות לשיחה ממך…).

        • למען היידישקייט לא אחשה. בשבילך ובשביל אמיר:

          הנה זה בא:
          ייִדישע מאַמע,
          עס גיבט ניט בעסער אין דער וועלט
          אַ ייִדישע מאַמע,
          אוי, וויי, ווי ביטער ווען זי פֿעלט!
          ווי שיין און ליכטיג איז אין הויז
          ווען די מאַמע איז דאָ;
          ווי טרויעריק פֿינצטער ווערט ווען גאָט
          נעמט איר אויף עולם הבא!

          אין וואַסער און פֿייַער,
          וואָלט זי געלאָפֿן פֿאַר איר קינד,
          ניט האַלטן איר טיַיער
          דאָס איז געוויס די גרעסטע זינד;
          אוי, ווי גליקלעך און ריַיך איז דער מענטש וואָס האָט
          אַזאַ שיינע מתּנה געשענקט פֿון גאָט
          נאָר אַן אַלטיטשקע יידישע מאַמע
          מאַמע מיַין!

          הנה, זו המאמע והמאמע לושֶׁן שלנו. ולא יעזור שום דבר למס(ת)ייוונים. מילא הביצוע של דודו פישר, אבל הביצוע של שארל אזנבור שהוא בכלל צרפתי-ארמני – זה משהו-משהו. רני.

          אני מצלצל עכשיו.

  5. קראתי אותו ב"אחד אלוהינו" ואהבתי מאוד. והזדהיתי. החומרים מוכרים לי כל כך מהבית.

    • ועוד משהו. כמה יפה אתה יודע לצייר סצינות כה אנושיות מהחיים. בכזו חמלה ואהבה. בחיי, תענוג.

      • יעל, תודה רבה לך. תוכלי ליצור איתי קשר, אני מאוד רוצה לפגוש אותך, אבל מספר הטלפון שלך אבד לי עם הפנקס הישן ולא הספקתי להכניסו לנייד. 0522-777289 אן שתשלחי לי את מספר הטלפון שלך באי-מייל אישי ואתקשר אלייך: rany@maariv.co.il

  6. סיפור פשוט מתוק. סוף מפתיע ואהבתי את הפנטזיה הטבעית הזאת, כאילו מה? מה הבעיה לדבשש מעל הים, אפילו עד השמיים אם רוצים.

    • לוסי, תודה רבה על התגובה. אין עם זה שום בעיה. אני, למשל, במקום ג'וגינג (אני גר ליד הים) לוקח את האופניים בין ערביים ומדווש להנאתי לעבר השקיעה מעלה-מעלה. רני.

  7. רני, אני עוקב כאן באופן סדיר (כמעט) אחר סיפוריך (ומאמריך). אמרה סיגל בן יאיר שאתה וודי אלן של הספרות העברית, ואמצתי את הדיאגנוזה הספרותית. ובכל זאת, הסיפור הזה רִגש אותי יותר מכל יצירה שלך (ויש לך לא מעט יצירות מרגשות. בעיקר אלה שנושקות – באופן גלוי יותר – לדמויות מחייך האישיים). אז אולי וודי אלן אינו מספיק. אתה ר' לוי יצחק של הספרות העברית. גם אתה, כמו הרבי מברדיצ'ב, מלמד זכות על כל יהודי, גם אם לפתח חטאת רובץ, גם אם אל החטא תשוקתו, ולא ימשול בו. יש בסיפוריך חסד השמור הן לקורא והן לגיבור. חסיד ספרותי.

    הסיפור שלך נושא את שמואל אל קץ הדרכים, מקום שמה הרב מתייצב מיד. הרב ניצב "בקץ הדרכים", כשם שירו של אורי צבי גרינברג שלא מרפה מהקב"ה לגבי גורל האומה (כמו אברהם שחקר ושאל על גורל צדיקי סדום). ולוי יצחק (עילוי) עולה השמיימה ברכב אש (אופניים) כמו הצדיק אליהו. אני קרוב לעולם הזה (גם אם רחוק מאד מידע מקיף ועמוק), וזה בשורש נשמתי. לכן התרגשתי מהסיפור ונגעה בי מאד הסיומת:

    "ריבונו של עולם, ישראל הם התפילין שבראשך. יהודי פשוט, אם נפלו התפילין שלו לארץ, הרי הוא מגביה אותן בזהירות, מנקה אותן ומנשקן. אלוהי מרום, תפילין שלך נפלו לארץ!"

    כי זו "הקומה שמעל" בסיפור. לא בשמואל עסקינן, אלא בעם היהודי. ולא בַּבַּית גופא שהפך לבית בושת, אלא בבית (במובן הרחב ביותר) שהזדהם. העיר העברית הראשונה, תל אביב, "זוכה" כאן לבקורת, שמעטים בספרות העברית המודרנית מטיחים בה. (וכבר נדדו מחשבותיי לתהות מדוע בחרת בפינסקר, ומדוע במספר 40. והרי גם ר' עקיבא מוזכר בסיפור. האם יש קשר?)

    יש לי כ"כ הרבה מה לומר, וקצרה היריעה. אבל לא אוותר על תיאורים שובי-לב בסיפורך. כמו, למשל:
    "הֵרים את ראשו מעלה ונדמה כי לרגע חלם. עננים שנסעו מעל בניין ישרוטל הגבוה שבו את לבו, וגופו הרזה נע כלולב ברוח החמה".

    הדפסתי את הסיפור אמש וקראתי אותו בנסיעת עבודה. רק עכשיו נזדמן לי להגיב. אבל מאמש מלוות אותי המילים היפות של הניגון האמוני: "באשר אלך – אתה! באשר אעמוד – אתה! רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה! אם ייטב לי – אתה! אם יכאב לי – אתה! רק אתה שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה! שמיים – אתה, ארץ – אתה, מעלה – אתה, מטה – אתה, אביט כה, אראה פה, רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה! אתה, אתה, אתה!"

    זכה סבך, עליו השלום, שיוקדש לו סיפור כזה יפה. אני מרשה לעצמי להפקיע את הניגון החסידי, ולהקדישו לסבי, עליו השלום.

    • שחר-מריו, תודה על התגובה החמה. רק בשבילך קצת תלמוד תורה. הנה המוטו לספרו של מרטין בובר "אור הגנוז", ספר ששימש לי השראה וחומר רקע לכתיבת הסיפור הזה. לזכר סבך וסבי:
      "אמר רבי אלעזר:
      'אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבּול ובדור הפַּלָּגָה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגְנָזוֹ מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.'
      שאלו חסידים: היכן גְּנָזוֹ?
      השיבו: בתורה.
      שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
      השיבו: ימצאו וימצאו.
      שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
      השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

    • סיפור יפהפה ,רני, ודמותו של הרב המדווש על אופניו מיוחדת במינה, וכמה חכם האיש, הוד קדומים אופף אותו. יפה מאוד גם הסוף הפנטסטי המזכיר עליה השמימה של אליהו ומעשה מרכבה (גלגל). לכאלה סיפורים אנו זקוקים ,כדי להתרומם מעט מעל מי האפסיים של קיומנו. אתה יודע רני לשרטט דמויות במגוון ניחוחות וגוונים ,מאוד נהניתי.

    • לי זה מזכיר את אמירתו של האדמ"ור הזקן מחבר התניא, שאמר לאלוקים: איני רוצה בגן עדן תחתון שלך ולא בגן עדן עליון שלך ,כל מה שאני רוצה זה רק אותך ככה זה בחסידות הדבקות המדהימה הזאת באל והפשטות

      • חנה, מסכים איתך לחלוטין. תודה רבה על התגובה שימחת אותי. החלטתי לצרף גם לך סיפור חסידי קטן על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב המדווש בתל אביב על אופניו. אני מניח שאת מכירה את המעשייה, אבל תמיד נחמד לספר אותה שוב:

        לאחר קבלת שבת, הלך רבי לייב יצחק ובדרך ברחוב אלנבי פינת בן יהודה פגש יהודי ובידו סיגריה בוערת. אותו יהודי חילוני להכעיס היה, והיה מקפיד להפר כל מצווה – קלה כחמורה.
        פנה אליו רבי לוי יצחק ואמר לו: "שמא שכח כבודו ששבת היום?"
        הביט היהודי על רבי לוי יצחק ואמר לו: "לא שכחתי כלל את השבת, אני פשוט איני מאמין וזהו."
        הביט רבי לוי יצחק השמיְמה ואמר: "ריבונו של עולם, ראה איזה יהודי טוב הוא זה, אומר רק אמת בפיו ואינו משקר".

        אגב, "אני ואפסי", ספרי, בדרך אלייך. רני.

        • מה שיפה, רני ,בחסידות ובעיקר חסידות חב"ד הוא זה שהיא מלמדת זכות על כל יהודי. אצל חסידי חב"ד אהבת ישראל אינה דיבור בעלמא , אלא מעשה של ממש. תודה על על הספר. אני אוהבת את הבסיס היהודי בסיפוריך

          • חנה, ודאי. למיישע למיישע, לא דיבורים שבעלמא.
            הנה אני מעתיק סיפור אחד אהוב עליי על רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד.

            שאל אחד את ר' שניאור זלמן: "האם יהיה המשיח חסיד או מתנגד?"
            "סבור אני שיהא מתנגד" ענה הרב.
            "כל כך למה?" שאל האיש.
            ענה הרבי: "כי אם יהא חסיד לא יאמינו בו המתנגדים, אבל החסידים יאמינו בו יהא מה שיהיה."

            להשתמע ושבת שלום, רני.

  8. ראוי סבך לספור כזה, עם אוירה חכמה וסוף פנטסטי, הרגשתי כמו פעם כשקראתי ספור כתוב היטב

    • חני, תודה לך שקראת את הסיפור ואהבת. וגם לך אני מקדיש מעשה על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מתוך "אור הגנוז" שכל כך אקטואלי מבחינתי הרץ כעכבר אחר החודשית והכסף אינו מספיק. הנה:

      פעם אחת ראה רבי לוי יצחק איש הולך ברחוב והוא נחפז ואינו מביט ימין ושמאל. שאלו:
      "על שום מה אתה רץ כל כך?"
      השיב: "הולך אני אחר פרנסתי."
      "ומניין לך," אמר רבי לוי יצחק, "שפרנסתך רצה לפניך ואתה מוכרח לרדוף אחריה? שמא היא מאחורי גבך ואין עליך אלא לעמוד במקומך ולהמתין עד שתבוא, ואילו אתה בורח מפניה."
      שוב תודה, רני.

השאר תגובה ל לוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל