רן יגיל סופר ועורך
שבע פואמות, אהרֹן שבּתאי, חרגול/עם עובד, 436 עמ'
רן יגיל
אהרֹן שבּתאי ניסה בשנות ה-70 וה-80, באופן מודע לחלוטין, להפוך את הדף בשירה העברית בפואטיקה ניסיונית ואחרת, שאותה גיבה במאמר פרוגרמתי בשם "לקראת שינוי הנוסח", שהופיע בשעתו בכתב העת "עכשיו". הוא ביקש להחליף את הנוסח הסנטימנטלי של האני – בין אם הוא רומנטי (ביאליק) ובין אם מאופק (זך), בשירה נוקשה יותר, אובייקטית, לשון חֵפץ. ייאמר בריש גלי כי הוא נכשל. שבתאי אומנם התקבל אל זרועות הממסד כמשורר, אך הוא ושירתו נותרו אזוטריים, השפיעו על מתי מעט, בעיקר על משוררים. באמת קצת קשה לדמיין את אוהב השירה ממיר את שירי יהודה עמיחי, נכנס למיטה וקורא להנאתו לפני השינה את "חרא, מוות".
קבוצת משוררי "מקום" בשנות ה-80, שכללה בין השאר את אלי הירש, אלון אלטרס, חזי לסקלי המנוח, נורית כהנא, רובי שונברגר, אבי פלדשטיין וגם את זלי גורביץ', העריצה את שירת שבתאי וראתה בו אב רוחני. לפנינו ניסיון לשירה מעשית מאוד של טבע דומם, שירת החפצים, האני כמעט בחוץ, ההתבוננות בחוץ במן אקסטרים קלוזאפ מקורי היא העיקר. המשורר אינו בוהמי, אינו גאון יוצר מטורף ובודד שהחברה אינה מבינה, אלא איש ערכי ומעשי, איש משפחה וסידורים ביתיים. החיים = שגרת החיים.
את הרעיון לשירת הסטקָטו המעשית הזאת שאב שבתאי, תלמיד חכם גדול בספרות, מן היוונים האהובים עליו, ערש הספרות, מן השירה החקלאית של הֵסִיוֹדוֹס ב"עבודות וימים", שירה תועלתית העוסקת בדברים עצמם. נובע מכך שאין מילים לא יפות בשירה, אין מילים שלא נשתמש בהן. אין ביטוי בחוץ, הכול קביל. יש להביט בכל חומרי העולם באופן שווה. יוצא אפוא שקטעים מחייו של בגין ברגעים הֶרואיים של האצ"ל או חיי בן-גוריון, שווים מבחינת העיסוק השירי לערימת צנוניות או לארגז קרטון. הכול משתורר. מכאן פיתח שבתאי את שירי הבּוֹטוּת האֶרוטית שלו שיופיעו תחילה בספרו "אהבה" (1987). לא רק רגשות שווים שיר, אלא גם הפרָשות שוות שירה. הצרה עם שבתאי היא שלימים הוא יהפוך את דגלי הבּוטוּת והגסוּת מיִצריוּת נטו למניירה, בעיקר בשיריו הפוליטיים כאיש שמאל.
אומנם הפואמות משתדלות לדווח בחסכנות ועוסקות כביכול בפכּים קטנים, אבל עם קצת מאמץ אפשר לחלץ לכל פואמה, תֶמה, או אפילו טיעון מרכזי: "הפואמה הביתית" כשמה כן היא, עוסקת בבית כאלמנט מרכזי בחיינו, הן במובן של האוז והן במובן של הוֹם; "חרא, מוות" עוסקת באפסיותו של האדם בעולם; "החמור", העושה שימוש בדמותו של בן-גוריון, נוגעת בשאלת המנהיגות, השפעת הפוליטיקה על חיינו ויחסי אב ובן כמקור השראה; "ספר הכלום" לדידי, נוגעת בשאלות של חומר ואי-חומר, ממשות והיעדר, ביֵשׁ ואין; "חוט" עוסקת בדבר המובל מתוך דבר באופן נסיבתי, קוֹזוּאָלִי, דרך השאֵלה, משהו כמו חוט אריאדנה, הנושא הוא הזמן; "ההרצאה הראשונה" עוסקת בחינוך, הוראות, מכאן הטון הציוויי-דידקטי והגמרתיות שלה, היא מבקשת להוציא ולפסוק הלכה מן הדיון; "בגין" מביאה לנו את ההיסטוריה מזווית אחרת.
שני דברים ביקורת עקרוניים אפשר לומר על רצף הפואמות. האחד הוא ההתנאות של שבתאי במקורותיו היווניים. זו סנוביסטית מאין כמותה. הוא מרבה לאזכר כל מיני מיתוסים ודמויות, וטורח לקרוץ לנו בעצם ולומר שאנחנו לא מספיק חכמים כמותו, לא סקוֹלרז באמת. גם בבחירת המילים בוחר שבתאי פעמים רבות מילים יחידאיות המתנשאות מעל הקורא הממוצע. אותי זה אִתגר פה ושם כי אני לשון מיינדֶד וספרות מיינדֶד, אבל רוב הקוראים ודאי יחושו את ההתנשאות שלו כלפי ההוויה. לקראת סוף הרצף הראשון הנקרא "הפואמה הביתית" זה הופך כמעט לבלתי נסבל. עניין אחר הוא המִקטע.
הפואמות בנויות קטעים קצרצרים ממוספרים. דוד אבידן המנוח אמר לי פעם כי רק מקטעים אחדים בכל פואמה אצל שבתאי הם באמת מבריקים וכל השאר טפלים. יכול בהחלט להיות שהוא הגזים ויכול להיות ששבתאי עצמו יכול לבוּז לזה תחת המעטה האידיאולוגי שהכול שווה ערך, הכול שווה שירה, אבל זאת בהחלט נקודה למחשבה.
הפואמות בנויות קטעים קצרצרים ממוספרים. דוד אבידן המנוח אמר לי פעם כי רק מקטעים אחדים בכל פואמה אצל שבתאי הם באמת מבריקים וכל השאר טפלים. יכול בהחלט להיות שהוא הגזים ויכול להיות ששבתאי עצמו יכול לבוּז לזה תחת המעטה האידיאולוגי שהכול שווה ערך, הכול שווה שירה, אבל זאת בהחלט נקודה למחשבה.
אולי כדאי לסיום לציין משורר צעיר בשם שגיא אלנקוה. משורר טוב מאוד הפועל כעת וכותב שירה שבתאית חֶפצית, אך לא יִצרית, יותר מהורהרת וציורית כשל המשורר הרולד שימל ואפילו גיאומרטית, כשפניו מתוך הסגירוּת החוצה – אל העולם.
ציטוטים נבחרים מתוך אחת הפואמות, "חרא, מוות":
1
"פְּסֹלֶת צִפָּרְנָיִם
"פְּסֹלֶת צִפָּרְנָיִם
(לוֹמַר
"גְּרִיסֵי פְּנִינָה"?)
"גְּרִיסֵי פְּנִינָה"?)
50 (הגדרת אדם)
בַּעַל חַי
בַּעַל חַי
הַמְּחַרְבֵּן
לְתוֹךְ מַיִם
לְתוֹךְ מַיִם
(צריך להיות בעברית תקנית בעל חיים, אבל נוותר לשבתאי. אולי הוא מרמז גם להאזבּנד, ר"י).
102
בְּנֵי אָדָם
הֵם
בְּעֵת וּבְעוֹנָה
אַחַת
אַחַת
הַזּוֹנָה וְהַלָּקוֹחַ
113
הַחִסָּרוֹן שֶׁל
הַפְּרָחִים
הוּא
שֶׁאֵינָם מַפְלִיצִים
מחכה להמשך.
במקורות מופיע גם בעל חי. הלוואי על כולם. הבוטות מעידה כביכול על אומץ, התגרות של פעוט המנסה להרגיז.
לרות היקרה, תודה. לא ידעתי באשר למקורות. מכל מלמדיי השכלתי, אף כי הצורה התקנית היא בכל זאת בעל חיים. לצערי, לא יהיה המשך. זו הרשימה. להשתמע ושבת שבת – רן יגיל.
אהרון שבתאי שילוב בלתי אפשרי של איש משפחה בורגני מרצה באוניברסיטה קלסיציסט יחד עם משורר ההפרשות הגופניות – אקסהיביציוניסט ואינרווורט בו זמנית
הוא אולי השריד האחרון של הפורמליסטים הרוסים ומיכאיל בחטין – משורר צנטירפאטאלי אמיתי!!